"בית המקדש"  -

אינו אמור להוות "עצים ואבנים חשובים"

גם לא יהיה מספיק מדוייק להסתפק בו כ"מרכז רוחני חשוב", כמו שאמר הקב"ה ע"י ירמיה הנביא "הגנוב רצוח ונאוף והשבע לשקר וקטר לבעל... ובאתם ועמדתם לפני בבית הזה אשר נקרא שמי עליו...?" 

אבל

וכאן בא האבל

בית המקדש, בא לסמל משהו, הנקודה היא שמה שבית המקדש היה בימי קדם הוא היה כמו הצהרת כוונות לאומית, כמו הכרזה מהדהדת, שמהדהדת בלב כל אדם מעצם היותו יודע שישנו בית כזה, וממילא גם בליבותינו אנו היום, בכל דור ודור, בשעה שאנו מתאבלים על ירושלים. אנו זוכרים בכך תמיד, שישנו אלוקים לעולם, שציווה עלינו להיות אנשי רוח, אנשי אמת ומוסר, ושבכך תלוי אושרו של עמנו ובמבט כולל יותר - של המין האנושי כולו.

על זה אנו מתאבלים, על הריחוק מהיות הקריאה הזאת חיה ופועלת בקרבנו, בקרב העולם, ושאין אנו יכולים להרגיש את טוב הא-ל שמופיע בשעה שהאנושות הולכת, ולפחחות כמהה ומשתדלת ללכת בדרכי הצדק.

נ.ב. יש לי הרבה מה לומר גם על עניינים אחרים שהזכרת. כמו האם אנו צריכים לרוץ לבנות בית מקדש, והאם ואיך זה ישפיע על הרוחניות בעם, אבל כל אלו עניינים ארוכים ומורכבים, ודורשים התמקדות בכל נושא לעצמו.

האמת היא שהרגשתי הפוך ממך. בעוד בקינות הרגשתי שמתאבלים על העבר שהיה ואיננו, במגילת איכה הרגשתי שהיא ממש מכוונת לקשר ביננו לבין ה'. הבכיה הגדולה היא על זה שה' הקים עלינו את הצרות, על שפל המדרגה שירדנו אליו בחטאינו עד שה' נעשה לנו כאויב, כאשר התיאורים של העבר ושל החורבן מתארים עד כמה ירדנו ועד כמה מדובר פה בדבר מזעזע.

מגילת איכה מסתיימת בתפילה- "השיבנו ה' אליך ונשובה, חדש ימינו כקדם." כל המגילה מכוונת לשם. (ואגב גם בתוך המגילה עצמה שזורים חלקים שונים שפונים לנקודות שונות מאד, החטא, הביטחון בה', צער הגלות, תפילה להנקם מהגוים ועוד.)

ומה שאני רואה כעיקר האבלות זה  הנקודה של הקשר ביננו לבין ה'. החטא שחטאנו לו, ומה שהוא עשה לנו. ועל זה אנחנו ממררים כל כך. הקשר עם ה' בא לידי ביטוי בשתי הפנים- הרוחניות והגשמיות. כאשר הרוחניות בעצם מבטאות יותר את ההתנהלות שלנו כלפיו, והגשמיות מבטאות יותר את היחס שלו אלינו. עיקר הקינות מתמקדות בצד שלו כלפינו, כיון שזה בעצם מה שמשקף את עבורנו באופן ברור את גודל הנפילה שלנו, ומתוך כך אנחנו אמורים להתעורר גם לשוב אליו.

התפילה לבנין המקדש בתשעה באב, היא לא סתם הסתכלות מעשית- שאנחנו רוצים שיהיה לנו בית מקדש. היא הסתכלות הרבה יותר עמוקה- אנחנו רוצים שה' יחזיר לנו את המקדש, ושיחזור לשכון בתוכנו.

צריך לשעו תתשובה גם על כוונות לא טובות בלב, לא על המעשה. על זה נאמר "על חטא שחטאנו לפניך בהרהור הלב". פשוט להצטער על הכוונה הרעה, לא על המעשה. ולחשוב שאם הייתי באותה סיטואציה היית ימסגירו למשטרה רק מטעמים טובים. זה נקרא חרטה. לחשוב שהייתי חזר לעבר ועושה אחרת

כי זה היה מוצדק (לא קראתי את הסיפור לפרטים)

והקו שלו, כל אחד והפסיקה שלו, כל אחד והדרך שלו, אפילו כל אחד והכת שלו, נמשיך לחיות עם ערב-רב (ובאלאגן) במנהגים ובהנהגות הדתיות. 

קודם כל כמו שנאמר כאן, שבת זה הזמן בדיוק בשביל סיטואציות כאלה של סיטואציות כמו שלך, 

בנוסף אני ממליץ לך גם סוג של לעשות 'מבחן' לעצמך האם יש זמנים ארוכים שאתה משתמש בטלפון\מחשב\טכנולוגיה כזו או אחרת והזמן הזה מתבזבז לשווא, הרבה פעמים קורה לנו בלי שאנחנו שמים לב וזה יכול להיות אחלה של זמן לעשות בו את הדברים שאנחנו באמת רוצים, בהצלחה  

אם ה' יתברך רואה שכשיש לך זמן אתה כן פותח ספר
ולא סתם מתבטל, ניצחת.

ספר נפלא לעובדי ה', אבל תובעני
זה לא ספר שקוראים בשבת לפני השנ"צ

קשה לקריאה?

או תובעני מבחינת עבודת השם? 

יכול להיות שרצו לעדן את הנוסח. כשהספורנו מביא את זה על תשובת האחים ליוסף "האלוקים מצא את עוון עבדיך" - הם לא מועמדים למוות, אבל המשמעות זהה. אנחנו יודעים שלא עשינו את מה שאתה מעליל עלינו ואתה רק אחד מהשליחים של הקב"ה להביא עלינו את הדין שמגיע לנו בין כך.

בהשראת המכילתא

"משה דברן את! אין לי שלוחין אין לי גדודים אין לי שרפים אין לי אופנים אין לי מלאכי שרת ואין לי גלגלי מרכבה שאשלח ואוציא את בני ממצרים שאתה אומר לי שלח נא ביד תשלח?"

"כך אמר יונה אלך בחוצה לארץ מקום שאין השכינה שורה ונגלית... אמר לו הקב"ה, יש לי שלוחין כיוצא בך שנאמר וה' הטיל רוח גדולה אל הים"

על שלל הלכותיה והרעיונות הפילוסופים שכרוכים בה.

אבל מי יקרא את זה?

בהנחה שהיית רציני , אז כוונתך בין היתר שמצצות מעקה קשורה לנושא ביטחון והשתדלות, השגחה?

אשמח לחידוד..

זה חיבור מאוד מעמיק ושיטתי על מדרש רבה + אגדות ירושלמי. לא כמו עץ יוסף או אפילו יפה מראה אלא יותר סגנון מהרש"א. או טוב יותר, כמו הפירושים הממש ממש ארוכים של מראה הפנים על אגדתות מסוימות.

או: ספר שיאגד את כל אגדתות ירושלמי (קיים כבר) אבל יביא את כל המפרשים הקלאסיים של הירושלמי (קורבן העדה / פני משה / רידב"ז כו'). אולי גם חיבור כזה שמביא רק אגדתות ירושלמי מקוריות שאין להן מקבילות במדרש רבה / בבלי.

ויום אחד הוא נתקל בפירוש 'תפארת ציון' מלפני מאה ומשהו שנה והתרשם ממנו מאוד

(יש בהיברובוקס את הכרך על מדרש רבה אסתר. אני לא מכיר את הפירוש בעצמי)

אכתוב ב"נ בהמשך

שומרת את השרשור

כמו ברכון רק של שחרית מקוצרת ליחיד (יחידה למען הדיוק).

לימים שהזמן דחוק. וגם זה יותר נוח (חוברת קטנטנה במקום סידור שצריך לדפדף).

ותכלס אולי גם למנחה (גם ככה קצר)

ממש בשביל הימים הלחוצים שיוצאים מהבית מוקדם ואין זמן בכלל בכלל.

ובנפרד בשביל הפרקטיות…

אגב, גם ככה יש מלא דברים שנשים לא אומרות, בטח בתפילת יחיד, גם כשזמנן בידן (תפילין, קורבנות…)

הרי יש הלכות על דילוגים ומה המינימום שכן חייב בשחרית וכו. אז כזה. מאוגד במשהו קטן כמו ברכון של כמה דפים (האלו בלי השירים החסידיים, שזה נטו ברכת המזון)

וגם אם אני לא טועה

מנחה, ראש חודש, חגים... 

פרשת השבוע לפי התלמוד הירושלמי

ידעו..

זכור לי במעורפל שיש התעסקות בזה בכתבי

האדמור מפיאסצנה היד..

הרבה מפיאסצנה מביא שם הרבה על עבודה עם דמיון ומסביר למה חשובה התלהבות זה די ארוך ועבודה תהליכית לא משהו שאני עכשיו יכתוב פה בדקה.

בחבד אגב יש הרבה דיבור על התלהבות מתוך התבוננות תוכלי למצוא אצל אדמור הזקן הרבה התבוננויות על זה

אז תחילת פרק כו בתניא מדבר על שמחה ועצבות..

אבל שוב זה קצת שונה..

שווה לעיין שם בכל מקרה😃

על שמחה ועצבות יש מלא!

אבל ספציפית על הנקודה של התהלבות פחות מצאתי..

תודה

ואמנם כבר ידעת, שהנרצה יותר בעבודת הבורא, יתברך שמו, הוא חפץ הלב ותשוקת הנשמה. והוא מה שדוד המלך מתהלל בחלקו הטוב ואומר (תהלים מב, ב): כאיל תערג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים, צמאה נפשי לאלקים וגו'. (תהלים פד, ג): נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה'. (תהלים סג, ב): צמאה לך נפשי כמה לך בשרי. ואולם האדם אשר אין החמדה הזאת לוהטת בו כראוי, עצה טובה היא לו שיזדרז ברצונו, כדי שימשך מזה שתולד בו החמדה בטבע, כי התנועה החיצונה מעוררת הפנימית, ובודאי שיותר מסורה בידו היא החיצונה מהפנימית.

אך אם ישתמש ממה שבידו, יקנה גם מה שאינו בידו בהמשך, כי תולד בו השמחה הפנימית והחפץ והחמדה מכח מה שהוא מתלהט בתנועתו ברצון. והוא מה שהיה הנביא אומר (הושע ו, ג): ונדעה נרדפה לדעת את ה', וכתוב (הושע יא, י): אחרי ה' ילכו כאריה ישאג.

בהצלחה!

לספור את העומר 49 יום