לא האלימות כלפי ישראל אלא האלימות הפנימית, בתוך החברה הפלשתינית, ובתוך המשפחה הפלשתינית.
כתבנו חגי הוברמן מוסר כי הסרט נוצר בזכות שיתוף פעולה של מוסדות פלשתיניים שונים, ובהם: "המוסד להצלת הילד", "תכנית עזה לבריאות הנפש" ועוד . הוא עוסק ומומן ע"י ממשלת אירלנד. זוהי חשיפה מדהימה מלווה בדוגמאות על האלימות הפנימית הרווחת בחברה הפלשתינית, בעיקר כלפי נשים וילדים. התמלול נעשה בידי סוכנות "מבט לתקשורת פלשתינית".
אלימות כלפי תלמידים
בתחילת הסרט מספר ילד בגלוי על האווירה הלא נעימה שיש בבית הספר עקב אלימותם הרבה של המורים והתנהגותם המשפילה. הילד אומר: "אני פואד ושאח (בן 14) ממחנה הפליטים בריג'. אני לומד בכיתה חי"ת. אבי עובד בישראל ואמי היא עקרת בית. איני אוהב את בית הספר, למרות שאני עושה חיל ב(תחום) הקריאה ובנושאים אחרים. אינני אוהב את בית הספר, מכיוון שהמורים מתייחסים אלינו בצורה לא יפה. הם באים בבוקר מבלי שאכלו ארוחת בוקר ואחרי שהאישה שלהם הרגיזה אותם, באים ופורקים עלינו את כל הטינה שלהם. הם גורמים לנו לשנוא את בית הספר."
וכאן הילד משחק תפקיד של מורה, מכה את אחד התלמידים ואומר לו: "מדוע הכתב שלך איננו יפה? צא החוצה! צא מטווח ראייתי!" הוא אוחז באלימות גם את התלמיד שיושב לצד התלמיד המגורש ואומר לו: "היכן שיעורי הבית שלך? מדוע ביצעת שגיאות? צא החוצה!"
והילד מספר לצופים: "הם מכים אותנו הרבה. חלקם משתמשים במקל במבוק, חלקם משתמשים בצינור פלסטיק, הם אפילו מכנים את המקלות שלהם בשמות: מקצת המורים מכנים אותו "אם אלעבד", מקצתם מכנים אותו "החורך" ('הגורם לכוויות'), יש כל מיני דברים כאלה."
וכאן שוב מדגים הילד מדגים על ילד אחר כיצד המורים מכים את התלמידים ואומר: "פתח את ידך" כשהוא הולם על כף ידו של הילד השני. הילד צועק "פתח את השנייה" ומנחית מהלומה נוספת. הילד המוכה: "זה כואב" ואז הוא חוטף בעיטה מלווה בקריאה "שב! שב!."
הילד הדובר ממשיך ומספר: "אני חש מקופח, כאשר אני יושב לי כך לתומי והמורה בא בבוקר ומקלל אותנו ואת בני משפחותינו מבלי שנפטפט.. אני חש צער, ומרגיש שאני בסכנה ושאני מוכרח להתנפל על המורה. אני לא הילד היחידי שחש כך, התחושה הזו משותפת לכל הילדים."
בהמשך התוכנית הוצגו ציורים שהילדים ציירו. בין היתר, רואים ציור שכתוב עליו: "שני תלמידים בורחים
מבית הספר מכיוון שהמורים מענישים אותם", וכן "מורה מכה תלמיד למרות שאיחורו מוצדק".
המנחה מסביר: "הסיבה למחזה היא שאילו היינו רק מציירים ציורים, ייתכן שהאנשים מחוץ לבית הספר לא היו חשים את הדבר שאנו סובלים ממנו. כתבתי את ההצגה כדי להראות להם באמת איך אנחנו מרגישים, כך אולי הם יחושו מה קורה".
חלק מההצגה. הילדים יושבים כשראשיהם מורכנים והילד המגלם את דמות המורה אומר: "לא היה יום אחד שבו לא הגעלתם אותי. אני לא יודע מה קורה לכם".
הילדים מרימים ראשם מייבבים ואומרים: "המורה היכה אותנו". הילד/מורה משיב להם: "לכו אל המנהל להתלונן".
והילד מסביר: "יש אלימות בבתי הספר. לא אלימות רגילה, אלימות רבה מאוד. אם האלימות הזו תימשך, זה יעכב את החברה ואנו לא נזכה לקדמה ולהתקדמות לעולם. אנחנו נשאר כמו עכשיו ברמה הנוכחית, וייתכן שאף נפגר, מכיוון שכאשר הילדים נכשלים, הם נושרים מבית הספר, ואז מי יהיה רופא, מי יהיה מורה, מי יהיה מחנך? אפילו תלמיד שרוצה להיות מורה, הקלון (תחושת ההשפלה) יהיה בנפשו, וכאשר הוא יראה את בנו של המורה שהיכה אותו, הוא יאמר לעצמו: אני אסלק את החשבון של השד שהיכה אותי, ואכה אותו דרך בנו."
הילד מספר על שגרת יומו בשובו מבית הספר: הוא אוכל, רואה טלוויזיה, מכין שיעורי בית ויוצא לשחק בחוץ. הוא מתלונן שכאשר הוא וחבריו משחקים בחוץ, השכנים רודפים אותם: "אם אשחק בבית, בהכרח ייגרם רעש. אבי יכעס או משהו כזה, ואנו נאלץ לשחק בחוץ. בחוץ יש אנשים, שכנים, שרודפים אחרינו בהתמדה. אם נלך למועדון, יש שם אנשים רבים, בחורים שתפשו את המקום, שאינם רוצים לאפשר לנו לשחק הרבה. גם אם אנחנו מצליחים לשחק, אנחנו משחקים במגרש קטן, וכאשר הכדור יוצא החוצה, הם (הבחורים) אינם מחזירים לנו אותו. הם אינם מכירים בנו."
הבעל מתעמר באשתו כי לא הולידה בנים
בסיפור אחר מספרת ילדה תוך כדי שאיבת דליי מים: "אני תחריר סיד ג'סר אלזע'ארנה מהכפר אלרמאדין שמדרום לחברון. בבוקר אמי מעירה אותי משנתי, אני קמה, מתרחצת, אוכלת ארוחת בוקר, מתלבשת והולכת לבית הספר. בשובי מבית הספר, אני מחליפה בגדים, אוכלת ארוחת צהריים, שותה תה, שוטפת כלים ומנקה את הבית." כאן הילדה מרגיעה את אחיה התינוק שבוכה. בסרט רואים את הילדה משחקת בחוץ עם חבריה כשהיא מלווה באחיה הקטן ת'אא'ר ואומרת: "אני לא יודעת את מי אבא אוהב יותר, אותי או את אמיר. הוא לוקח אותו לכל מקום, למסגד, לדאהריה, למגרש הכדורגל, ולמקומות נוספים."
אמיר מתקרב אל קבוצת המשחקים ואומר לאחותו: "אני רוצה לשחק איתך."
הילדה משיבה: "אתה לא יכול לשחק אתי. אני רוצה לשחק עם חבריי."
אמיר: "יאללה"
הילדה: "אני לא רוצה. אני רוצה לשחק עם חנאן."
אמיר בועט באחותו ומתחילה התכתשות בין השניים. היא אומרת לו: "לך עם אבא שלי, לך. אני רוצה לשחק עם חנאן. אני רוצה לשחק עם חנאן."
לבסוף האחות מתרצה ואומרת: "טוב, בוא תשחק."
מראים את אביה של הילדה מסרק את בנו הפעוט ואומר:
"כחברה מזרחית, אנחנו מחבבים ומעדיפים זכרים על פני נקבות... היום עדיף לחנך שניים, שלושה, מאשר לחנך שנים עשר או חמישה עשר."
אמה של הילדה אומרת:
"חוויתי את כל סוגי האלימות שקיימים בעולם. כל סוג אלימות שעולה על דעתך אני חוויתי. סבלתי אלימות בילדותי מידי היהודים, סבלתי אלימות מידי אבי ואחיי, סבלתי אלימות בנישואיי, סבלתי אלימות לאחר שנישאתי ולא ילדתי בנים זכרים, זה הציק לי, הדבר האחרון גמר אותי, הוא עשוי היה לגמור אותי כך שלא הייתי מגיעה לרגע הזה. התחתנתי שוב עם מישהו שגם הוא רצה בנים זכרים, ועבר זמן עד שילדתי את האדון (הילד) הזה שאתם רואים. אני לא חשה אהבה כלפיו, ואיני יודעת מדוע. אינני יודעת מדוע אני חושבת שבנות יותר טובות מבנים. האלימות בנישואיי הראשונים היתה מאוד קשה (וכאן היא בוכה. אני לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי, ואני הייתי בת 16. הופתעתי לראות בביתנו כסאות מסודרים בשורה, ושאלתי את אמי אם זה קשור לדודי שנפטר קודם לכן. היא אמרה: לא, את מתארסת היום. אמרתי: מה? השתגעת?. היא אמרה: לא השתגעתי. את מכירה את אביך. כשהוא מחליט משהו, זה אבוד. אי אפשר להתווכח איתו...
"אחרי כשנה וחצי התקיימו הנישואין, ואלוהים לא רצה שהחיים המשותפים האלה יתקיימו, מפני שילדתי בת ולאחריה כמה בנים בעלי מום, ונפרדנו. התנגדתי להמשך הנישואים מפני שבעלי אמר לי: את לא מולידה בנים ואת כך וכך.
סירבתי בהתחלה להינשא שוב, מכיוון שפחדתי.. מכיוון שלא הולדתי בן. אחרי שנפרדתי מבעלי ונשארתי בבית אבי שנתיים, מחמד זע'לול ביקש את ידי וסירבתי בנוכחות אבי. ארבעה חודשים לאחר שאבי נפטר, אמי התחילה לשאול: לאן את מתכוונת ללכת, היא התחילה לדאוג לי וללחוץ עלי להינשא בשנית. מחמד ביקש שוב את ידי והסכמתי. הוא, כמובן, רצה בנים. התרציתי, הריתי וילדתי בת, רנא, התרציתי, הריתי וילדתי בת נוספת, אסמא. אחרי כן, "חאלס", לא רציתי עוד ללדת, מפני שהתחילו לכנות אותי "אם הבנות", "אם הבנות"...
"כאשר הריתי, חליתי בחודש השביעי, הייתי מאוד עייפה. הלכתי אל הרופא כדי לשאול אם זו בת או משהו אחר. אמי באה ולקחה אותי אל הרופא. אמרתי לעצמי: אמי דתייה ואינה נוהגת לשאול [אם העובר ממין זכר או נקבה], ולכן הופתעתי כאשר לאחר הבדיקה אמי שאלה אותו מה מין העובר. ד"ר עזאם אמר לה שזו בת. מחמד שכב על המיטה כאשר הגענו הביתה ושאל מה נשמע, הוא לא שאל מה עם הבן או הבת, אלא מה המצב. אמרתי לו: ה[בת] החמישית בדרך. הוא אמר: "יאללה, החמישית"... מסכן האיש הזה, הוא התחתן עם אישה שלא ילדה לו ילדים, ואז התחתן עם אישה שילדה לו ארבע בנות, והחמישית היתה בדרך. אמרתי לו שאני נחושה בתוכי להוליד [לו] בן... "
הבעל אומר: "... יש לי ארבע בנות, והנשים, הקרובים, כל הזמן אומרים לי: "מלא את ביתך, אחי", והערות דומות... הם מתכוונים לבן (זכר).. העניין נשאר תלוי ועומד, שיהיה בן בבית."
ההבדל בין בנים לבנות
בהמשך הסרט רואים שתיים מבין האחיות עושות כביסה כשאחיהן הקטן אמיר נכנס לפתע על אופניו ואומר להן: "איפה ארוחת הצהרים?"
האחות תחריר: "מהבוקר אתה מסתובב, עכשיו אתה בא לבקש ארוחת צהרים? זה לא נורמלי"
אמיר: "כן, אני רוצה ארוחת צהרים, אני רעב. מהר"
תחריר: "אני עסוקה."
אמיר: "אני רעב ואני רוצה ארוחת צהרים."
תחריר: "זה לא ענייני."
אמיר: "אני אהפוך את הגיגית על ראשך. מהרי."
תחריר: "לך תגיד לאמא להכין לך את ארוחת הצהרים."
אמיר (בועט בגיגית הכביסה): "אמא לא פה."
תחריר: "אין לי זמן."
אמיר: "קומי! קומי!"
תחריר: "אני צריכה לסיים לשטוף. אין לי זמן בשבילך."
אמיר: "קומי לפני שאני אזרוק את זה על ראשך."
תחריר: "לא"
אמיר: "מהר. אני צמא!"
וכאן מראים את הילד, אמיר, פוסע יד ביד עם אביו ותחריר אומרת: "בימים שאבי לוקח את אמיר עמו, אני מתעצבנת עליו, מפני שהוא משאיר אותי לבד בבית לשטוף כלים ולעשות כביסה. הוא לוקח אותו עמו מכיוון שהוא בן."
אמיר אומר: "אבי אוהב בנים מכיוון שהם עובדים ומרוויחים כסף. הבנות מתחתנות וזהו."
האבא אומר: "אם שניהם (אמיר ותחריר) נרגזים (לאחר מריבה), אני מעדיף לפייס את אמיר ולהרגיע אותו לפני תחריר. הזכר גורלו להקים משפחה שלמה ודברים כאלה. אולם הבת, מהו גורלה או עתידה? נישואין, בלי דברים נוספים, ולכן אנו מעדיפים לחנך ולגדל את הבנים בצורה טובה יותר מאשר הבנות".
ותחריר אומרת: "בנות שוות לבנים, אין הבדל. האב הוא זה שעושה את ההבחנה. החברה מפלה וזה לא טוב, אנחנו צריכות להיות כמו כולם."
וכאן האישה מספרת על הלידה של הבן:
"לא התעוררתי, לא הרגשתי שאני יולדת. המיילדת השמיעה יללות שמחה. כאשר היא עשתה זאת, שאלתי אותה אם היא משמיעה יללות שמחה מפני שהלידה הסתיימה. היא אמרה: "לא, מפני שילדת בן". אמרתי לה: "את בטוחה, אומרת את האמת?". היא אמרה: "כן, זה בן". אמרתי: "תראו לי אותו, תראו לי אותו."...
כאן רואים את הילד עם אביו, כשברקע נשמע שיר הלל מפי אישה: "השבח לאל, הסבלנות משתלמת/ העצוב יהיה שמח/ איש אינו נשאר עצוב לנצח".
האב אומר: "... כמעט נפלתי ארצה מרוב שמחה שחשתי על כך שזכיתי לראות בן זכר אחרי 24 שנות נישואין."
האם אומרת: "... בעזרת השם, בני ייקח אותי לקיים את החג' (העלייה לרגל למכה). עכשיו כשיש לי בן, אני רואה שהוא רגיל. בנות פי מאה יותר טובות ממנו... "
מכות מקל כשיטת חינוך
התוכנית חוזרת לסיפור הראשון. ילד שיושב ליד הילד שכיכב בסיפור הראשון אומר: "כאשר אני חוזר מבית הספר, אבי תופס אותי ואומר לי לאכול ארוחת צהרים ולהתכונן למכות. אני אוכל ארוחת צהרים והולך לקרוא, והוא אומר לי: בוא, שכב על הרצפה. הוא תופס את החבל, קושר אותי ומתחיל להכות אותי באמצעות מקל. יש שני מקלות, אחד בבית ואחר המיועד לחמור."
אביו של הילד אומר: "לכל אחד יש שיטת חינוך משלו. אתה נותן לכל ילד את מה שמתאים לו ומכה אותו. מכות קלות, לא מכות חזקות."
הילד ממשיך ומספר: "אבי מכה את אחותי ואת אחי אחרי. אני אומר להם: "חיזקו ואימצו". זה מציק לי כשהוא מכה אותם ואני מרגיש רע."
האב אומר: "אב רוצה שבנו יהיה מוצלח ממנו ומוצלח יותר מכל אדם בעולם כדי שיביא לו כבוד בעתיד."
הבמאי שואל את הילד: "עד כמה אתה פוחד מאביך?"
הילד: "מאוד".
מכות על הידיים והרגליים
התכנית חוזרת לסיפור השני והאמא אומרת:
"הכיתי פעם את הבה (הבת) והוא (בעלה) היה מאוד נרגז. הוא יצא מן הבית, וכמעט גרש אותי... הבעיות שלי עם מחמד משפיעות על הילדים. תפסתי אותה את הבה בחוזקה והטלתי אותה ארצה. היא נפגעה במצח. הוא צעק עלי... עשיתי שגיאה. אם המוסד להגנה על זכויות הילד היה יודע על כך, הייתי נכנסת לכלא לשלושה חודשים במקרה הטוב."
הילדה מספרת:
"אם מישהו עושה איזושהי טעות, היא מזהירה אותו פעם, פעמיים, ובפעם השלישית היא מביאה את המקל ומתחילה להכות."
האם אומרת:
"אני מכה אותם על דברים של מה בכך... "
הילדה: "אני חשה מועקה כאשר אמי מכה את אחיותיי. פעם אחת הן שיחקו בלילה, היא הביאה את המקל והתחילה להכות אותן."
אחות אחרת מספרת: "אני כועסת על אמא שלי, מפני שפעם דיברתי בקול רם והיא היכתה אותי על היד. לפעמים היא מכה אותי על הרגליים ולפעמים על הראש."
האחות הראשונה: "כשאמי מרביצה לי, היא צורחת וקוראת לי: "חיה, פרה". אני חשה מועקה ונפגעת. לא הייתי רוצה שמישהו יכנה אותי ', 'חיה', 'פרה', או כינוי דומה."
האחות השנייה: "אני קמה בבוקר, ומתפללת לאלוהים שאמי לא תכה אותי ואת אחיותיי ושנצליח בבית הספר."
האחות הראשונה מביאה מתוך הבית את המקל של אמה ואומרת: "זה המקל שאמא שלי מכה אותנו באמצעותו. אני לא אוהבת אותו, למרות שזה היה מקל ההליכה של סבא שלי. אני לא אוהבת אותו" וכאן היא משליכה את המקל ארצה."
כתבנו חגי הוברמן מוסר כי הסרט נוצר בזכות שיתוף פעולה של מוסדות פלשתיניים שונים, ובהם: "המוסד להצלת הילד", "תכנית עזה לבריאות הנפש" ועוד . הוא עוסק ומומן ע"י ממשלת אירלנד. זוהי חשיפה מדהימה מלווה בדוגמאות על האלימות הפנימית הרווחת בחברה הפלשתינית, בעיקר כלפי נשים וילדים. התמלול נעשה בידי סוכנות "מבט לתקשורת פלשתינית".
אלימות כלפי תלמידים
בתחילת הסרט מספר ילד בגלוי על האווירה הלא נעימה שיש בבית הספר עקב אלימותם הרבה של המורים והתנהגותם המשפילה. הילד אומר: "אני פואד ושאח (בן 14) ממחנה הפליטים בריג'. אני לומד בכיתה חי"ת. אבי עובד בישראל ואמי היא עקרת בית. איני אוהב את בית הספר, למרות שאני עושה חיל ב(תחום) הקריאה ובנושאים אחרים. אינני אוהב את בית הספר, מכיוון שהמורים מתייחסים אלינו בצורה לא יפה. הם באים בבוקר מבלי שאכלו ארוחת בוקר ואחרי שהאישה שלהם הרגיזה אותם, באים ופורקים עלינו את כל הטינה שלהם. הם גורמים לנו לשנוא את בית הספר."
וכאן הילד משחק תפקיד של מורה, מכה את אחד התלמידים ואומר לו: "מדוע הכתב שלך איננו יפה? צא החוצה! צא מטווח ראייתי!" הוא אוחז באלימות גם את התלמיד שיושב לצד התלמיד המגורש ואומר לו: "היכן שיעורי הבית שלך? מדוע ביצעת שגיאות? צא החוצה!"
והילד מספר לצופים: "הם מכים אותנו הרבה. חלקם משתמשים במקל במבוק, חלקם משתמשים בצינור פלסטיק, הם אפילו מכנים את המקלות שלהם בשמות: מקצת המורים מכנים אותו "אם אלעבד", מקצתם מכנים אותו "החורך" ('הגורם לכוויות'), יש כל מיני דברים כאלה."
וכאן שוב מדגים הילד מדגים על ילד אחר כיצד המורים מכים את התלמידים ואומר: "פתח את ידך" כשהוא הולם על כף ידו של הילד השני. הילד צועק "פתח את השנייה" ומנחית מהלומה נוספת. הילד המוכה: "זה כואב" ואז הוא חוטף בעיטה מלווה בקריאה "שב! שב!."
הילד הדובר ממשיך ומספר: "אני חש מקופח, כאשר אני יושב לי כך לתומי והמורה בא בבוקר ומקלל אותנו ואת בני משפחותינו מבלי שנפטפט.. אני חש צער, ומרגיש שאני בסכנה ושאני מוכרח להתנפל על המורה. אני לא הילד היחידי שחש כך, התחושה הזו משותפת לכל הילדים."
בהמשך התוכנית הוצגו ציורים שהילדים ציירו. בין היתר, רואים ציור שכתוב עליו: "שני תלמידים בורחים
מבית הספר מכיוון שהמורים מענישים אותם", וכן "מורה מכה תלמיד למרות שאיחורו מוצדק".
המנחה מסביר: "הסיבה למחזה היא שאילו היינו רק מציירים ציורים, ייתכן שהאנשים מחוץ לבית הספר לא היו חשים את הדבר שאנו סובלים ממנו. כתבתי את ההצגה כדי להראות להם באמת איך אנחנו מרגישים, כך אולי הם יחושו מה קורה".
חלק מההצגה. הילדים יושבים כשראשיהם מורכנים והילד המגלם את דמות המורה אומר: "לא היה יום אחד שבו לא הגעלתם אותי. אני לא יודע מה קורה לכם".
הילדים מרימים ראשם מייבבים ואומרים: "המורה היכה אותנו". הילד/מורה משיב להם: "לכו אל המנהל להתלונן".
והילד מסביר: "יש אלימות בבתי הספר. לא אלימות רגילה, אלימות רבה מאוד. אם האלימות הזו תימשך, זה יעכב את החברה ואנו לא נזכה לקדמה ולהתקדמות לעולם. אנחנו נשאר כמו עכשיו ברמה הנוכחית, וייתכן שאף נפגר, מכיוון שכאשר הילדים נכשלים, הם נושרים מבית הספר, ואז מי יהיה רופא, מי יהיה מורה, מי יהיה מחנך? אפילו תלמיד שרוצה להיות מורה, הקלון (תחושת ההשפלה) יהיה בנפשו, וכאשר הוא יראה את בנו של המורה שהיכה אותו, הוא יאמר לעצמו: אני אסלק את החשבון של השד שהיכה אותי, ואכה אותו דרך בנו."
הילד מספר על שגרת יומו בשובו מבית הספר: הוא אוכל, רואה טלוויזיה, מכין שיעורי בית ויוצא לשחק בחוץ. הוא מתלונן שכאשר הוא וחבריו משחקים בחוץ, השכנים רודפים אותם: "אם אשחק בבית, בהכרח ייגרם רעש. אבי יכעס או משהו כזה, ואנו נאלץ לשחק בחוץ. בחוץ יש אנשים, שכנים, שרודפים אחרינו בהתמדה. אם נלך למועדון, יש שם אנשים רבים, בחורים שתפשו את המקום, שאינם רוצים לאפשר לנו לשחק הרבה. גם אם אנחנו מצליחים לשחק, אנחנו משחקים במגרש קטן, וכאשר הכדור יוצא החוצה, הם (הבחורים) אינם מחזירים לנו אותו. הם אינם מכירים בנו."
הבעל מתעמר באשתו כי לא הולידה בנים
בסיפור אחר מספרת ילדה תוך כדי שאיבת דליי מים: "אני תחריר סיד ג'סר אלזע'ארנה מהכפר אלרמאדין שמדרום לחברון. בבוקר אמי מעירה אותי משנתי, אני קמה, מתרחצת, אוכלת ארוחת בוקר, מתלבשת והולכת לבית הספר. בשובי מבית הספר, אני מחליפה בגדים, אוכלת ארוחת צהריים, שותה תה, שוטפת כלים ומנקה את הבית." כאן הילדה מרגיעה את אחיה התינוק שבוכה. בסרט רואים את הילדה משחקת בחוץ עם חבריה כשהיא מלווה באחיה הקטן ת'אא'ר ואומרת: "אני לא יודעת את מי אבא אוהב יותר, אותי או את אמיר. הוא לוקח אותו לכל מקום, למסגד, לדאהריה, למגרש הכדורגל, ולמקומות נוספים."
אמיר מתקרב אל קבוצת המשחקים ואומר לאחותו: "אני רוצה לשחק איתך."
הילדה משיבה: "אתה לא יכול לשחק אתי. אני רוצה לשחק עם חבריי."
אמיר: "יאללה"
הילדה: "אני לא רוצה. אני רוצה לשחק עם חנאן."
אמיר בועט באחותו ומתחילה התכתשות בין השניים. היא אומרת לו: "לך עם אבא שלי, לך. אני רוצה לשחק עם חנאן. אני רוצה לשחק עם חנאן."
לבסוף האחות מתרצה ואומרת: "טוב, בוא תשחק."
מראים את אביה של הילדה מסרק את בנו הפעוט ואומר:
"כחברה מזרחית, אנחנו מחבבים ומעדיפים זכרים על פני נקבות... היום עדיף לחנך שניים, שלושה, מאשר לחנך שנים עשר או חמישה עשר."
אמה של הילדה אומרת:
"חוויתי את כל סוגי האלימות שקיימים בעולם. כל סוג אלימות שעולה על דעתך אני חוויתי. סבלתי אלימות בילדותי מידי היהודים, סבלתי אלימות מידי אבי ואחיי, סבלתי אלימות בנישואיי, סבלתי אלימות לאחר שנישאתי ולא ילדתי בנים זכרים, זה הציק לי, הדבר האחרון גמר אותי, הוא עשוי היה לגמור אותי כך שלא הייתי מגיעה לרגע הזה. התחתנתי שוב עם מישהו שגם הוא רצה בנים זכרים, ועבר זמן עד שילדתי את האדון (הילד) הזה שאתם רואים. אני לא חשה אהבה כלפיו, ואיני יודעת מדוע. אינני יודעת מדוע אני חושבת שבנות יותר טובות מבנים. האלימות בנישואיי הראשונים היתה מאוד קשה (וכאן היא בוכה. אני לא הכרתי אותו והוא לא הכיר אותי, ואני הייתי בת 16. הופתעתי לראות בביתנו כסאות מסודרים בשורה, ושאלתי את אמי אם זה קשור לדודי שנפטר קודם לכן. היא אמרה: לא, את מתארסת היום. אמרתי: מה? השתגעת?. היא אמרה: לא השתגעתי. את מכירה את אביך. כשהוא מחליט משהו, זה אבוד. אי אפשר להתווכח איתו...
"אחרי כשנה וחצי התקיימו הנישואין, ואלוהים לא רצה שהחיים המשותפים האלה יתקיימו, מפני שילדתי בת ולאחריה כמה בנים בעלי מום, ונפרדנו. התנגדתי להמשך הנישואים מפני שבעלי אמר לי: את לא מולידה בנים ואת כך וכך.
סירבתי בהתחלה להינשא שוב, מכיוון שפחדתי.. מכיוון שלא הולדתי בן. אחרי שנפרדתי מבעלי ונשארתי בבית אבי שנתיים, מחמד זע'לול ביקש את ידי וסירבתי בנוכחות אבי. ארבעה חודשים לאחר שאבי נפטר, אמי התחילה לשאול: לאן את מתכוונת ללכת, היא התחילה לדאוג לי וללחוץ עלי להינשא בשנית. מחמד ביקש שוב את ידי והסכמתי. הוא, כמובן, רצה בנים. התרציתי, הריתי וילדתי בת, רנא, התרציתי, הריתי וילדתי בת נוספת, אסמא. אחרי כן, "חאלס", לא רציתי עוד ללדת, מפני שהתחילו לכנות אותי "אם הבנות", "אם הבנות"...
"כאשר הריתי, חליתי בחודש השביעי, הייתי מאוד עייפה. הלכתי אל הרופא כדי לשאול אם זו בת או משהו אחר. אמי באה ולקחה אותי אל הרופא. אמרתי לעצמי: אמי דתייה ואינה נוהגת לשאול [אם העובר ממין זכר או נקבה], ולכן הופתעתי כאשר לאחר הבדיקה אמי שאלה אותו מה מין העובר. ד"ר עזאם אמר לה שזו בת. מחמד שכב על המיטה כאשר הגענו הביתה ושאל מה נשמע, הוא לא שאל מה עם הבן או הבת, אלא מה המצב. אמרתי לו: ה[בת] החמישית בדרך. הוא אמר: "יאללה, החמישית"... מסכן האיש הזה, הוא התחתן עם אישה שלא ילדה לו ילדים, ואז התחתן עם אישה שילדה לו ארבע בנות, והחמישית היתה בדרך. אמרתי לו שאני נחושה בתוכי להוליד [לו] בן... "
הבעל אומר: "... יש לי ארבע בנות, והנשים, הקרובים, כל הזמן אומרים לי: "מלא את ביתך, אחי", והערות דומות... הם מתכוונים לבן (זכר).. העניין נשאר תלוי ועומד, שיהיה בן בבית."
ההבדל בין בנים לבנות
בהמשך הסרט רואים שתיים מבין האחיות עושות כביסה כשאחיהן הקטן אמיר נכנס לפתע על אופניו ואומר להן: "איפה ארוחת הצהרים?"
האחות תחריר: "מהבוקר אתה מסתובב, עכשיו אתה בא לבקש ארוחת צהרים? זה לא נורמלי"
אמיר: "כן, אני רוצה ארוחת צהרים, אני רעב. מהר"
תחריר: "אני עסוקה."
אמיר: "אני רעב ואני רוצה ארוחת צהרים."
תחריר: "זה לא ענייני."
אמיר: "אני אהפוך את הגיגית על ראשך. מהרי."
תחריר: "לך תגיד לאמא להכין לך את ארוחת הצהרים."
אמיר (בועט בגיגית הכביסה): "אמא לא פה."
תחריר: "אין לי זמן."
אמיר: "קומי! קומי!"
תחריר: "אני צריכה לסיים לשטוף. אין לי זמן בשבילך."
אמיר: "קומי לפני שאני אזרוק את זה על ראשך."
תחריר: "לא"
אמיר: "מהר. אני צמא!"
וכאן מראים את הילד, אמיר, פוסע יד ביד עם אביו ותחריר אומרת: "בימים שאבי לוקח את אמיר עמו, אני מתעצבנת עליו, מפני שהוא משאיר אותי לבד בבית לשטוף כלים ולעשות כביסה. הוא לוקח אותו עמו מכיוון שהוא בן."
אמיר אומר: "אבי אוהב בנים מכיוון שהם עובדים ומרוויחים כסף. הבנות מתחתנות וזהו."
האבא אומר: "אם שניהם (אמיר ותחריר) נרגזים (לאחר מריבה), אני מעדיף לפייס את אמיר ולהרגיע אותו לפני תחריר. הזכר גורלו להקים משפחה שלמה ודברים כאלה. אולם הבת, מהו גורלה או עתידה? נישואין, בלי דברים נוספים, ולכן אנו מעדיפים לחנך ולגדל את הבנים בצורה טובה יותר מאשר הבנות".
ותחריר אומרת: "בנות שוות לבנים, אין הבדל. האב הוא זה שעושה את ההבחנה. החברה מפלה וזה לא טוב, אנחנו צריכות להיות כמו כולם."
וכאן האישה מספרת על הלידה של הבן:
"לא התעוררתי, לא הרגשתי שאני יולדת. המיילדת השמיעה יללות שמחה. כאשר היא עשתה זאת, שאלתי אותה אם היא משמיעה יללות שמחה מפני שהלידה הסתיימה. היא אמרה: "לא, מפני שילדת בן". אמרתי לה: "את בטוחה, אומרת את האמת?". היא אמרה: "כן, זה בן". אמרתי: "תראו לי אותו, תראו לי אותו."...
כאן רואים את הילד עם אביו, כשברקע נשמע שיר הלל מפי אישה: "השבח לאל, הסבלנות משתלמת/ העצוב יהיה שמח/ איש אינו נשאר עצוב לנצח".
האב אומר: "... כמעט נפלתי ארצה מרוב שמחה שחשתי על כך שזכיתי לראות בן זכר אחרי 24 שנות נישואין."
האם אומרת: "... בעזרת השם, בני ייקח אותי לקיים את החג' (העלייה לרגל למכה). עכשיו כשיש לי בן, אני רואה שהוא רגיל. בנות פי מאה יותר טובות ממנו... "
מכות מקל כשיטת חינוך
התוכנית חוזרת לסיפור הראשון. ילד שיושב ליד הילד שכיכב בסיפור הראשון אומר: "כאשר אני חוזר מבית הספר, אבי תופס אותי ואומר לי לאכול ארוחת צהרים ולהתכונן למכות. אני אוכל ארוחת צהרים והולך לקרוא, והוא אומר לי: בוא, שכב על הרצפה. הוא תופס את החבל, קושר אותי ומתחיל להכות אותי באמצעות מקל. יש שני מקלות, אחד בבית ואחר המיועד לחמור."
אביו של הילד אומר: "לכל אחד יש שיטת חינוך משלו. אתה נותן לכל ילד את מה שמתאים לו ומכה אותו. מכות קלות, לא מכות חזקות."
הילד ממשיך ומספר: "אבי מכה את אחותי ואת אחי אחרי. אני אומר להם: "חיזקו ואימצו". זה מציק לי כשהוא מכה אותם ואני מרגיש רע."
האב אומר: "אב רוצה שבנו יהיה מוצלח ממנו ומוצלח יותר מכל אדם בעולם כדי שיביא לו כבוד בעתיד."
הבמאי שואל את הילד: "עד כמה אתה פוחד מאביך?"
הילד: "מאוד".
מכות על הידיים והרגליים
התכנית חוזרת לסיפור השני והאמא אומרת:
"הכיתי פעם את הבה (הבת) והוא (בעלה) היה מאוד נרגז. הוא יצא מן הבית, וכמעט גרש אותי... הבעיות שלי עם מחמד משפיעות על הילדים. תפסתי אותה את הבה בחוזקה והטלתי אותה ארצה. היא נפגעה במצח. הוא צעק עלי... עשיתי שגיאה. אם המוסד להגנה על זכויות הילד היה יודע על כך, הייתי נכנסת לכלא לשלושה חודשים במקרה הטוב."
הילדה מספרת:
"אם מישהו עושה איזושהי טעות, היא מזהירה אותו פעם, פעמיים, ובפעם השלישית היא מביאה את המקל ומתחילה להכות."
האם אומרת:
"אני מכה אותם על דברים של מה בכך... "
הילדה: "אני חשה מועקה כאשר אמי מכה את אחיותיי. פעם אחת הן שיחקו בלילה, היא הביאה את המקל והתחילה להכות אותן."
אחות אחרת מספרת: "אני כועסת על אמא שלי, מפני שפעם דיברתי בקול רם והיא היכתה אותי על היד. לפעמים היא מכה אותי על הרגליים ולפעמים על הראש."
האחות הראשונה: "כשאמי מרביצה לי, היא צורחת וקוראת לי: "חיה, פרה". אני חשה מועקה ונפגעת. לא הייתי רוצה שמישהו יכנה אותי ', 'חיה', 'פרה', או כינוי דומה."
האחות השנייה: "אני קמה בבוקר, ומתפללת לאלוהים שאמי לא תכה אותי ואת אחיותיי ושנצליח בבית הספר."
האחות הראשונה מביאה מתוך הבית את המקל של אמה ואומרת: "זה המקל שאמא שלי מכה אותנו באמצעותו. אני לא אוהבת אותו, למרות שזה היה מקל ההליכה של סבא שלי. אני לא אוהבת אותו" וכאן היא משליכה את המקל ארצה."