בראיון לעוזי ברוך ביומן ערוץ 7 אומר הראל כי לפני כעשרה ימים נערכה במועצת יש"ע ישיבה אסטרטגית שבה השתתפו גם אורחים מחו"ל וכמה דוברים הדגישו שיש להתמקד במטרה מרכזית אחת, וכל המשאבים צריכים להיות מופנים אליה.
הראל אומר כי הציבור 'המתנחלי' נגרר אחרי כל דבר מצוי כמו למשל המאבק נגד דו"ח טליה ששון. 'כל המרץ וכל הזמן מופנה לשם ומחר יצוץ נושא אחר', והדבר לדבריו נובע מהעדר תכנית אב מסודרת.
העקירה אינה חידוש ואנו מצויים במהלך זה כשנה וחצי לפחות, אומר הראל. היה צריך כבר לאסוף את כל הגופים המשמעותיים ולשבת עד שתתקבל אסטרטגיה משותפת, ואז כולם הולכים ומנסים לבצעה. העובדה שעד היום כל גוף הולך בדרכו, אוסף כספים מאותם מקורות, ולעתים עבור מטרות מנוגדות, ו'אי אפשר היום למשמע אף אחד ללכת בדרך מסוימת', עלול לשבש, אם לא גרוע מכך, את המאבק למניעת העקירה.
מועצת יש"ע לדעת הראל, צריכה ליזום את האיחוד האסטרטגי. צריך להיות משהו מרכזי כדי שהמשאבים לא יתבזבזו. "אנחנו לא מקבלים מהאיחוד האירופי או מקרן פורד כסף".
הראל מוסיף כי אינו מתייחס רק לבזבוז כספים אלא גם לבזבוז משאבי אנוש "מטרטרים אנשים שרוצים באמת לתת מזמנם, אך כל יום יש משהו אחר, אין סדר וגם אין הפקת לקחים. יתירה מכך, אגיד דבר שמאזיני ערוץ 7 יכעסו עלי: כל שבוע יש תפילות המוניות. זה זוקק משאבים. תפילה, אני מתפלל גם בבית כנסת. האם זו הדרך? בודאי שתפילה היא נדבך מרכזי, אבל כפעולה ציבורית, תפילה זה 'כלי של דתיים'. בשבט הדתי רוצים לפגוע, והוא מתפלל. לצערנו 70% מהציבור אינו דתי וגם אלו שבעדנו לא יבואו לתפילה המונית. אז האם מדובר בכלי טוב או לא?
תפילה רק נגד התנתקות פירושה פעולה ציבורית מחאתית ולא תפילה נטו כי תפילה נטו נעשית בין אדם לעצמו או בבית הכנסת. מישהו ישב וחשב האם זה טוב? האם אכן מועיל להשקיע את המשאבים העצומים לארגן תפילה המונית שעולה כמו ארגון של הפגנה?"
הראל מתייחס לאפקטיביות שבהפגנות ואומר כי אם במהלך הפגנות היו נשארים בשטח כ 5 אלפים איש ולא זזים יומם ולילה, תוצאות ההצבעה בכנסת היו אחרות. "חברי הכנסת מודדים את העוצמה שאנחנו מפעילים. אם היו מרגישים שיש ציבור חם נחוש כמו בקייב או להבדיל בלבנון, התוצאות הפוליטיות עד עתה היו אחרות. אבל הציבור שלנו, הוא ציבור מפונק. אם הוא בא להפגנה, נותן מספר שעות מזמנו וחוזר הביתה, הוא חש שהוא מילא את חובתו ולא מעבר לכך.
עד עכשיו לא הראינו מאבק נחוש. אין הכוונה להפעלת כוח כי חסימת דרכים לא מועילה. 'אם מישהו כמוך וכמוני תקוע בפקק שעתיים בכניסה לירושלים. זה לא עוזר', אבל אם 5 אלפים איש או 10 אלפים אינם זזים מרחבת הכנסת, יומם ולילה, והמספר בהמשך עולה ולא יורד, נוצרת תחושה אדירה של כוח המתנגד לעקירה, והוא מחזק את מתנגדיה".
הראל מזכיר כי לפני 12 שנה כאשר הסכם אוסלו התקבל התקיימה הפגנת ענק. "היתה זו ההפגנה הכי גדולה שאורגנה. ירושלים כולה מהכניסה ועד לרחביה היתה מלאה מאות אלפי אנשים. זה היה ערב קבלת אוסלו בכנסת. קראנו לאנשים להשאר בשטח. חשבנו שאם יישארו כ 5 אלפים, יהיה סיכוי שש"ס לא יצביעו בעד, בסוף נשארנו עם כמה מאות והשוטרים היכו בנו מכות רצח וממש פירקו עצמות. הייתי שם.
אך בזה זה נגמר. אם היינו 5 אלפים, שום אלה לא היתה מונפת. יש סדר גודל שמפקד משטרה אומר לעצמו: זה לא ילך, והוא מעביר את זה 'למעלה' ומשם מעבירים 'למעלה' ומחליטים לא לעשות כלום".
'מחנה האוהלים' שנמשך שבועיים מול הכנסת היה שלילי מוסיף הראל. אנשים הרגישו שמילאו את חובתם ו'הרעים' לא זזים. אבל אם היו שם כמה אלפי איש ולא בתנאים של 'הפנינג' היה ניתן להשיג יותר. הציבור לא מוכן להלחם ממש, כלומר להפעיל עוצמה שמולה אין מה לעשות, אומר הראל, ומדגיש שאין הכוונה להפעלת כוח פיזית, או השמעת השמצות או כתיבת מכתבים.
אוקראינה היא ארץ דיקטטורית, הוא אומר, "אבל כשהצבא עמד מול המפגינים בסתיו, הם היו כה רבים שהשלטונות האוקראינים הבינו כי ירי אל תוך ההמון זה 'גול עצמי'. אפילו הנשיא המושחת שהפסיד, הבין זאת ולא נתן את הפקודה. בלבנון לסורים לא היתה בעיה לירות, אלא שהם הבינו שזה בלתי אפשרי. בודאי שכך יקרה בארץ דמוקרטית, בתנאי שמופגנת עוצמה".
בהתייחסו לפרסומים אודות יוזמות למו"מ על העברה מרוכזת של ישובים, במצב שבו חלילה תהיה התנתקות, אומר הראל כי האסטרטגיה של מי שאינו רוצה להתנתק בשום אופן, צריכה להיות שאין מנהלים מו"מ. לדבריו יש להציב את המטרה ולהתמקד בה, ואם המטרה היא שאין לסגת מגוש קטיף, כל מו"מ אליו נכנסים בנושא, הוא הפסד. עצם קיומו של מו"מ מחליש את מתנגדי העקירה וגורם להפסד המערכה ולנצחונם של מתכנני העקירה, מדגיש הראל.
הראל אומר כי הציבור 'המתנחלי' נגרר אחרי כל דבר מצוי כמו למשל המאבק נגד דו"ח טליה ששון. 'כל המרץ וכל הזמן מופנה לשם ומחר יצוץ נושא אחר', והדבר לדבריו נובע מהעדר תכנית אב מסודרת.
העקירה אינה חידוש ואנו מצויים במהלך זה כשנה וחצי לפחות, אומר הראל. היה צריך כבר לאסוף את כל הגופים המשמעותיים ולשבת עד שתתקבל אסטרטגיה משותפת, ואז כולם הולכים ומנסים לבצעה. העובדה שעד היום כל גוף הולך בדרכו, אוסף כספים מאותם מקורות, ולעתים עבור מטרות מנוגדות, ו'אי אפשר היום למשמע אף אחד ללכת בדרך מסוימת', עלול לשבש, אם לא גרוע מכך, את המאבק למניעת העקירה.
מועצת יש"ע לדעת הראל, צריכה ליזום את האיחוד האסטרטגי. צריך להיות משהו מרכזי כדי שהמשאבים לא יתבזבזו. "אנחנו לא מקבלים מהאיחוד האירופי או מקרן פורד כסף".
הראל מוסיף כי אינו מתייחס רק לבזבוז כספים אלא גם לבזבוז משאבי אנוש "מטרטרים אנשים שרוצים באמת לתת מזמנם, אך כל יום יש משהו אחר, אין סדר וגם אין הפקת לקחים. יתירה מכך, אגיד דבר שמאזיני ערוץ 7 יכעסו עלי: כל שבוע יש תפילות המוניות. זה זוקק משאבים. תפילה, אני מתפלל גם בבית כנסת. האם זו הדרך? בודאי שתפילה היא נדבך מרכזי, אבל כפעולה ציבורית, תפילה זה 'כלי של דתיים'. בשבט הדתי רוצים לפגוע, והוא מתפלל. לצערנו 70% מהציבור אינו דתי וגם אלו שבעדנו לא יבואו לתפילה המונית. אז האם מדובר בכלי טוב או לא?
תפילה רק נגד התנתקות פירושה פעולה ציבורית מחאתית ולא תפילה נטו כי תפילה נטו נעשית בין אדם לעצמו או בבית הכנסת. מישהו ישב וחשב האם זה טוב? האם אכן מועיל להשקיע את המשאבים העצומים לארגן תפילה המונית שעולה כמו ארגון של הפגנה?"
הראל מתייחס לאפקטיביות שבהפגנות ואומר כי אם במהלך הפגנות היו נשארים בשטח כ 5 אלפים איש ולא זזים יומם ולילה, תוצאות ההצבעה בכנסת היו אחרות. "חברי הכנסת מודדים את העוצמה שאנחנו מפעילים. אם היו מרגישים שיש ציבור חם נחוש כמו בקייב או להבדיל בלבנון, התוצאות הפוליטיות עד עתה היו אחרות. אבל הציבור שלנו, הוא ציבור מפונק. אם הוא בא להפגנה, נותן מספר שעות מזמנו וחוזר הביתה, הוא חש שהוא מילא את חובתו ולא מעבר לכך.
עד עכשיו לא הראינו מאבק נחוש. אין הכוונה להפעלת כוח כי חסימת דרכים לא מועילה. 'אם מישהו כמוך וכמוני תקוע בפקק שעתיים בכניסה לירושלים. זה לא עוזר', אבל אם 5 אלפים איש או 10 אלפים אינם זזים מרחבת הכנסת, יומם ולילה, והמספר בהמשך עולה ולא יורד, נוצרת תחושה אדירה של כוח המתנגד לעקירה, והוא מחזק את מתנגדיה".
הראל מזכיר כי לפני 12 שנה כאשר הסכם אוסלו התקבל התקיימה הפגנת ענק. "היתה זו ההפגנה הכי גדולה שאורגנה. ירושלים כולה מהכניסה ועד לרחביה היתה מלאה מאות אלפי אנשים. זה היה ערב קבלת אוסלו בכנסת. קראנו לאנשים להשאר בשטח. חשבנו שאם יישארו כ 5 אלפים, יהיה סיכוי שש"ס לא יצביעו בעד, בסוף נשארנו עם כמה מאות והשוטרים היכו בנו מכות רצח וממש פירקו עצמות. הייתי שם.
אך בזה זה נגמר. אם היינו 5 אלפים, שום אלה לא היתה מונפת. יש סדר גודל שמפקד משטרה אומר לעצמו: זה לא ילך, והוא מעביר את זה 'למעלה' ומשם מעבירים 'למעלה' ומחליטים לא לעשות כלום".
'מחנה האוהלים' שנמשך שבועיים מול הכנסת היה שלילי מוסיף הראל. אנשים הרגישו שמילאו את חובתם ו'הרעים' לא זזים. אבל אם היו שם כמה אלפי איש ולא בתנאים של 'הפנינג' היה ניתן להשיג יותר. הציבור לא מוכן להלחם ממש, כלומר להפעיל עוצמה שמולה אין מה לעשות, אומר הראל, ומדגיש שאין הכוונה להפעלת כוח פיזית, או השמעת השמצות או כתיבת מכתבים.
אוקראינה היא ארץ דיקטטורית, הוא אומר, "אבל כשהצבא עמד מול המפגינים בסתיו, הם היו כה רבים שהשלטונות האוקראינים הבינו כי ירי אל תוך ההמון זה 'גול עצמי'. אפילו הנשיא המושחת שהפסיד, הבין זאת ולא נתן את הפקודה. בלבנון לסורים לא היתה בעיה לירות, אלא שהם הבינו שזה בלתי אפשרי. בודאי שכך יקרה בארץ דמוקרטית, בתנאי שמופגנת עוצמה".
בהתייחסו לפרסומים אודות יוזמות למו"מ על העברה מרוכזת של ישובים, במצב שבו חלילה תהיה התנתקות, אומר הראל כי האסטרטגיה של מי שאינו רוצה להתנתק בשום אופן, צריכה להיות שאין מנהלים מו"מ. לדבריו יש להציב את המטרה ולהתמקד בה, ואם המטרה היא שאין לסגת מגוש קטיף, כל מו"מ אליו נכנסים בנושא, הוא הפסד. עצם קיומו של מו"מ מחליש את מתנגדי העקירה וגורם להפסד המערכה ולנצחונם של מתכנני העקירה, מדגיש הראל.