(צילום: קטיף נט.)
"אנחנו מוצאים ריק טיפולי מדאיג", אומרת לערוץ 7 יעל אברהם מפורום 'בריאות נפש ביש"ע' לנוכח ההיערכות הממשלתית למשברים נפשיים שצפויים ללוות את הליך עקירת יישובי רצועת עזה וצפון השומרון.
"המדינה לא נערכת לטפל בטראומות שהאנשים בגוש קטיף ובשומרון עלולים לחוות". אברהם הייתה בין מציגי המימצאים בפני חברי הכנסת. בדבריה בפניהם הגדירה את השבר הנפשי הצפוי כ"חמור יותר מהצונאמי. אמרו לי חברי הכנסת שאני מגזימה שאני מדברת על צונאמי, אבל לא מדובר בהגזמה. הטראומה תהיה חמורה יותר מהטרואמה בצונאמי כיוון שמדובר בטראומה שתיגרם על ידי בני אדם ולא על ידי הטבע. פסיכולוגים קובעים שכאשר מדובר באירוע שבני אדם מבצעים השבר הוא עמוק יותר והתוצאות הנפשיות חמורות יותר".
אברהם מסרבת לקבל את הטענה לפיה יכולה המדינה להתנער מאחריותה למשברים בתואנה שהמתיישבים אינם משתפים פעולה עם מנהלת סל"ע של יונתן בשיא. "זה טבעי ומותר לאנשים שזה מה שעומד לקרות להם שלא לשתף פעולה, אבל אסור לממשלה להפנות גב ולהודיע שהיא מנתקת מגע כיוון שיחס גורר יחס".
לדברי אברהם כדי להעניק לתושבים את הסיוע הנדרש על המדינה למצוא מסגרת שונה מהמסגרות הממלכתיות כמנהלת סל"ע, כיוון שאלו נחשבות בעיני התושבים כצד שעימו יש עימות ולא כגורם מסייע.
"חברי הכנסת של השמאל לא הבינו את הכאב של הטראומה והפוסט טראומה. יוסי שרדי אמר לי שעם הטראומה יש להתמודד אבל הפוסט טראומה אינה זקוקה לטיפול. זה לא נכון. לעיתים הפוסט טראומה מורכבת מסובכת וקשה הרבה יותר מהטראומה עצמה, אבל הם לא מוכנים לסייע".
על מנת להדגים את הקושי הנפשי שבמהלך העקירה מציינת אברהם את היחס לילדים עד גיל ההתבגרות "ילדים בגיל הזה עלולים לאבד את האמון במערכת המשפחתית, במעטפת המגננה של ההורים, לאבד את האמון בעולם המבוגרים, לפתח חרדת נטישה. הם צפויים לפתח חרדות, גילויי תוקפנות ועוד".
באשר לגיל הבוגר יותר אומרת אברהם "נערים בגיל בוגר יותר מצויים בשלבי גיבוש זהותם האזרחית. הם משוכנעים, כמו כל נער בגיל הזה, שהם מסוגלים לשנות את העולם, ופתאום הם מגלים שאין בכוחם לעשות כלום ולמנוע את המהלך, הם מפנים טענות קשות להורים, מפתחים יצר הרסני פנימי וחיצוני. מעטים מהם ירצו להיות אזרחים למופת, להתגייס ליחידות מובחרות אחרי תקופת שבר שכזו".
בסיום דבריה אומרת אברהם כי האחריות המתבקשת מראש הממשלה היא לדחות את מהלך ההתנתקות על מנת לאפשר לגופי הטיפול לסייע להתמודדות עם המשברים האמורים.
(ש)
"אנחנו מוצאים ריק טיפולי מדאיג", אומרת לערוץ 7 יעל אברהם מפורום 'בריאות נפש ביש"ע' לנוכח ההיערכות הממשלתית למשברים נפשיים שצפויים ללוות את הליך עקירת יישובי רצועת עזה וצפון השומרון.
"המדינה לא נערכת לטפל בטראומות שהאנשים בגוש קטיף ובשומרון עלולים לחוות". אברהם הייתה בין מציגי המימצאים בפני חברי הכנסת. בדבריה בפניהם הגדירה את השבר הנפשי הצפוי כ"חמור יותר מהצונאמי. אמרו לי חברי הכנסת שאני מגזימה שאני מדברת על צונאמי, אבל לא מדובר בהגזמה. הטראומה תהיה חמורה יותר מהטרואמה בצונאמי כיוון שמדובר בטראומה שתיגרם על ידי בני אדם ולא על ידי הטבע. פסיכולוגים קובעים שכאשר מדובר באירוע שבני אדם מבצעים השבר הוא עמוק יותר והתוצאות הנפשיות חמורות יותר".
אברהם מסרבת לקבל את הטענה לפיה יכולה המדינה להתנער מאחריותה למשברים בתואנה שהמתיישבים אינם משתפים פעולה עם מנהלת סל"ע של יונתן בשיא. "זה טבעי ומותר לאנשים שזה מה שעומד לקרות להם שלא לשתף פעולה, אבל אסור לממשלה להפנות גב ולהודיע שהיא מנתקת מגע כיוון שיחס גורר יחס".
לדברי אברהם כדי להעניק לתושבים את הסיוע הנדרש על המדינה למצוא מסגרת שונה מהמסגרות הממלכתיות כמנהלת סל"ע, כיוון שאלו נחשבות בעיני התושבים כצד שעימו יש עימות ולא כגורם מסייע.
"חברי הכנסת של השמאל לא הבינו את הכאב של הטראומה והפוסט טראומה. יוסי שרדי אמר לי שעם הטראומה יש להתמודד אבל הפוסט טראומה אינה זקוקה לטיפול. זה לא נכון. לעיתים הפוסט טראומה מורכבת מסובכת וקשה הרבה יותר מהטראומה עצמה, אבל הם לא מוכנים לסייע".
על מנת להדגים את הקושי הנפשי שבמהלך העקירה מציינת אברהם את היחס לילדים עד גיל ההתבגרות "ילדים בגיל הזה עלולים לאבד את האמון במערכת המשפחתית, במעטפת המגננה של ההורים, לאבד את האמון בעולם המבוגרים, לפתח חרדת נטישה. הם צפויים לפתח חרדות, גילויי תוקפנות ועוד".
באשר לגיל הבוגר יותר אומרת אברהם "נערים בגיל בוגר יותר מצויים בשלבי גיבוש זהותם האזרחית. הם משוכנעים, כמו כל נער בגיל הזה, שהם מסוגלים לשנות את העולם, ופתאום הם מגלים שאין בכוחם לעשות כלום ולמנוע את המהלך, הם מפנים טענות קשות להורים, מפתחים יצר הרסני פנימי וחיצוני. מעטים מהם ירצו להיות אזרחים למופת, להתגייס ליחידות מובחרות אחרי תקופת שבר שכזו".
בסיום דבריה אומרת אברהם כי האחריות המתבקשת מראש הממשלה היא לדחות את מהלך ההתנתקות על מנת לאפשר לגופי הטיפול לסייע להתמודדות עם המשברים האמורים.
(ש)