ראש מועצת מטה בנימין פנחס וולרשטיין מאשים את בג"צ ואת התקשורת בפעילות נמרצת למימוש ההינתקות. באיגרת ששיגר לתושבים וולרשטיין אומר כי בג"צ עשה ככל שביכולתו לאפשר את עקירת היישובים גם במחיר אובדן האמון בכושר שיפוטו. על התקשורת הוא אומר שעשתה הכל לשמור על ראש הממשלה ועל מערכת המשפט והתגייסה להגן בכל מחיר על עקירת היישובים.
האיגרת המלאה:
לתושבי בנימין:
בצד תחושות האבל הקשות, ובצד הצורך בביקורת ובהפקת לקחים, חשוב לזכור: ראש הממשלה שם לו למטרה לא רק לגרש את אנשי גוש קטיף וצפון השומרון מביתם, אלא גם לשבור את רוחם. מול דורסנותו ומול היד –רוחצת-יד בתקשורת ובמערכת המשפט, אסור לנו לשכוח שאחדותנו חשובה במאבקנו מול אלה, מאבק שרק החל. ובשלב הראשון: מי שמרים ידו על ישוב בארץ ישראל לא יישאר בשלטון
כולנו עדיין נתונים בתחושות קשות של אבל וכאב, רבים מביננו מביטים אל ביתם שבבנימין ושואלים את עצמם כמה זמן עוד יעמוד על תלו, ולא מעטים חשים צורך לעשות חשבון נפש. עדיין מוקדם מדי לנתח את כל המהלכים ולהבין את כל ההשלכות של האירועים שחווינו כולנו. אין ספק, הקלות הבלתי נסבלת של מעשה החורבן היתה ברורה וחד משמעית. ברור שאותם מוקדי כוח ששמו להם למטרה לדרוס אותנו עד חורמה ממשיכים לרקום את תכניות החורבן הבאות. אנחנו צריכים להתרכז כעת במאבק במי שבגדו ואחראים לחורבן, ולזכור שבתהליך הפקת הלקחים אסור לנו להביא להרס עצמי שלנו. ראש הממשלה עצמו שם לו למטרה לשבור את מנהיגות יש"ע ולהשניא אותה על הציבור. אני באמת מרגיש שלציבור המדהים שפגשתי בכל המקומות שבהם הייתי בשבועות האחרונים מגיעה מנהיגות גדולה מאתנו, ואני מקווה שהיא אכן תקום. אבל כרגע צריך להתמקד - יחד עם תהליך של ביקורת עצמית - בראש ובראשונה במטרות החשובות שמשותפות לכולנו.
אני מביט אל אנשי גוש קטיף, שחלקם מנסים עדיין לשמור על קהילתם כדי לשקמה במקום אחד, ורואה איך ראש הממשלה לא מסתפק בגירושם, ועושה כל מאמץ לשבור את רוחם. הוא דואג שרוח אנשי גוש קטיף תחוסל, והם יתפזרו לכל עבר. הוא מתעקש לפזר אותם במקומות קיימים ובקבוצות קטנות, כדי שלא יקום מקום שבו הרוח תישמר.
רוח גוש קטיף וצפון השומרון, אותה רוח איתנה שהתגלתה במאבקם המוסרי והאחראי מאין כמותו, ואותה רוח אדירה שגילו בני הנוער שלנו וכל תומכי המאבק מכל קצוות הארץ, היא נקודת המפתח לתשובות שלנו למעשה הנבלה שנעשה כאן. עכשיו אנחנו צריכים לנתב את הרוח הגדולה למשימות החשובות שעומדות בפנינו, ואני מאמין שהפירות של המאבק המוסרי שלנו עוד יצוצו ויתגלו.
קשר האליטות
לא רק ראש הממשלה בגד בהתיישבות ומכר אותה כדי להציל את עצמו, ולכן צריך בכל דרך להוריד אותו כעת מהשלטון (ואולי בכך תהיה תשובה כשלהי לקלות הבלתי נסבלת). כל התכנית השטנית הזאת לא היתה יוצאת לפועל לולא שיתפו אתו פעולה באופן אגרסיבי שתי אליטות ששולטות למעשה במדינה: התקשורת - ששכחה לחלוטין את ערכיה ואת תפקידה ועשתה הכל לשמור על האתרוג, ומערכת משפט שהתגייסה להגן על עקירת היישובים בכל מחיר. הבג"ץ חצה קווים אדומים ועשה כל שביכולתו לאפשר את עקירת היישובים, גם במחיר אובדן האמון של ציבור גדול בכושר שיפוטו, והבהרה לעין כל שהמילה צדק רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב. המאבק האמיתי שלנו הוא במערכות האלה - בהפלת ראש הממשלה, ובמאמצים להגביר את התהליך שכבר החל: חדירתנו למוקדי הכוח האלה, שהם שקובעים בשורה התחתונה מה יקרה במדינה, ויהא ראש הממשלה אשר יהא. החברה הישראלית כולה נדרשת לחשבון נפש בנוגע למהות הדמוקרטיה בה, שכן אין ספק שאילו העם היה נשאל, רובו היה מתנגד למעשה העקירה.
לא מעט אמירות נשמעות בתוכנו כנגד שותפותנו במדינת ישראל ובצבא. אם נתבדל ונסתגר בחלקת האלוקים הקטנה שלנו - לא נרוויח דבר ולא נשפיע במאומה על מה שקורה כאן. עלינו לאזור כוחות ולגדל את הדור הבא שיצליח לפרוץ אל תוך מוקדי הכוח במדינה – בתקשורת, במשפט, באקדמיה, בצבא ובמשטרה.
את השפעת המאבק, ואת ה"צריבה התודעתית" על החברה הישראלית קשה לאמוד עדיין, אך כבר סקרי סוף השבוע מראים עלייה חדה באהדה לתושבי יש"ע, והתנגדות גורפת למהלכי התנתקות נוספים.
מאבק של הנהגה רחבה
אני מודע לקולות הביקורת שנשמעים כלפי קו המאבק של מועצת יש"ע. אני מודה שהיו שגיאות, ובכל זאת אומר ביושר שהקו האסטרטגי שבו הלכה מועצת יש"ע היה נכון. למרות כל המאמצים להציל את חיי ההתיישבות בגוש קטיף וצפון השומרון, הדבר לא עלה בידינו. מלכתחילה הציבה הנהגת גוש קטיף קו מאד ברור במאבק: "יש לנו אהבה", ופנים אל פנים, ולמועצת יש"ע הם אמרו לא אחת: זה הקו לשאורו אנו רוצים שתבואו. מן הצד האחר של הספקטרום החלה הנהגת הבית הלאומי באירגון חסימות הכבישים. בטווח הרחב הזה החליטה מועצת יש"ע לצאת למאבק תחת מוטת הכנפיים הרחבה ביותר האפשרית של הנהגת הציונות הדתית, ואכן הצלחנו לאגד מנהיגות רחבה שעוד לא התייצבה למאבק אחד עד כה – מרבני יצהר ועד רבני עצמונה, בשיתוף הנהגה חילונית כמו "שנית גמלא לא תיפול". הם שנתנו גיבוי לקו המאבק שגובש – להתעמת עם כוחות הביטחון רק עד שלב האלימות ולא להגיע למכות. ההנהגה גם הגדירה לעצמה מהו הניצחון שאליו היא חותרת, והיה ברור שניצחון משמעותו הכרעה בבחירות או במשאל עם, ולא לנסות לנצח בכוח את הצבא, מה גם שאין לכך סיכוי כשידינו קשורות בכללים שקבענו לעצמנו: בלי אלימות פיזית ומילולית נגד חיילי צה"ל. מכאן נגזר קו המאבק של כפר מימון, שבו אמנם התקשינו בהסברת המטרות שלנו מול הציבור שלנו, אבל הצלחנו לייצר סחיפה בדעת הקהל נגד ההתנתקות. לצערי המאבק בכפר מימון נקטע באופן שמאד לא רצינו בו, לאחר שתושבי כפר מימון ניזוקו במיליוני שקלים על ידי המשטרה שהשתמשה בהם כבני ערובה, והם לא יכלו לעמוד בכך.
את שיטת "קיר הברזל" המשכנו גם בשדרות ובאופקים (האם מישהו היה מעלה על הדעת לשלוח חיילי צה"ל כנגד אזרחים אחרים, בשפרעם למשל?). בימי הפינוי, נוכח ההתפרסות העצומה וחסרת התקדים - והאלימה במקרים רבים - של המשטרה והצבא, לא ניתן היה להגיע במסה גדולה לדרום, ועל כן הוקמה מערכת של החדרת אנשים דרומה בקבוצות קטנות, במטרה לנסות לשבש את תנועת הצבא. אבל מעטים יחסית הצליחו לעבור את הפריסה העצומה שצה"ל גייס, ומעטים עוד יותר היו מוכנים באמת לחטוף מכות וללכת לכלא. ריכוז של המונים על ציר כיסופים היה בלתי אפשרי מול ההיערכות הבלתי נתפסת של הצבא.
המבחנים הבאים
כולנו עדיין נתונים כמו בימי אבל, וככל שיעברו הימים תלך התמונה ותתבהר יותר. בצד המאמצים לסייע לאנשי גוש קטיף בשיקום חייהם, אנחנו נמשיך לעבד את המהלכים השונים, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות. כבר הבוקר יצאה שיירת הפגנה של שלום עכשיו, שמנסה לנצל את קלות עקירת היישובים ללחץ על פינוי המאחזים. אין ספק שמאבקים ארוכים עוד לפנינו, אבל גם התגלו בנו כוחות אדירים, והם שיעמדו לנו בעתות המבחן הבאים.
ברכת חזק ונתחזק,
פנחס ולרשטיין,
יו"ר המועצה
האיגרת המלאה:
לתושבי בנימין:
בצד תחושות האבל הקשות, ובצד הצורך בביקורת ובהפקת לקחים, חשוב לזכור: ראש הממשלה שם לו למטרה לא רק לגרש את אנשי גוש קטיף וצפון השומרון מביתם, אלא גם לשבור את רוחם. מול דורסנותו ומול היד –רוחצת-יד בתקשורת ובמערכת המשפט, אסור לנו לשכוח שאחדותנו חשובה במאבקנו מול אלה, מאבק שרק החל. ובשלב הראשון: מי שמרים ידו על ישוב בארץ ישראל לא יישאר בשלטון
כולנו עדיין נתונים בתחושות קשות של אבל וכאב, רבים מביננו מביטים אל ביתם שבבנימין ושואלים את עצמם כמה זמן עוד יעמוד על תלו, ולא מעטים חשים צורך לעשות חשבון נפש. עדיין מוקדם מדי לנתח את כל המהלכים ולהבין את כל ההשלכות של האירועים שחווינו כולנו. אין ספק, הקלות הבלתי נסבלת של מעשה החורבן היתה ברורה וחד משמעית. ברור שאותם מוקדי כוח ששמו להם למטרה לדרוס אותנו עד חורמה ממשיכים לרקום את תכניות החורבן הבאות. אנחנו צריכים להתרכז כעת במאבק במי שבגדו ואחראים לחורבן, ולזכור שבתהליך הפקת הלקחים אסור לנו להביא להרס עצמי שלנו. ראש הממשלה עצמו שם לו למטרה לשבור את מנהיגות יש"ע ולהשניא אותה על הציבור. אני באמת מרגיש שלציבור המדהים שפגשתי בכל המקומות שבהם הייתי בשבועות האחרונים מגיעה מנהיגות גדולה מאתנו, ואני מקווה שהיא אכן תקום. אבל כרגע צריך להתמקד - יחד עם תהליך של ביקורת עצמית - בראש ובראשונה במטרות החשובות שמשותפות לכולנו.
אני מביט אל אנשי גוש קטיף, שחלקם מנסים עדיין לשמור על קהילתם כדי לשקמה במקום אחד, ורואה איך ראש הממשלה לא מסתפק בגירושם, ועושה כל מאמץ לשבור את רוחם. הוא דואג שרוח אנשי גוש קטיף תחוסל, והם יתפזרו לכל עבר. הוא מתעקש לפזר אותם במקומות קיימים ובקבוצות קטנות, כדי שלא יקום מקום שבו הרוח תישמר.
רוח גוש קטיף וצפון השומרון, אותה רוח איתנה שהתגלתה במאבקם המוסרי והאחראי מאין כמותו, ואותה רוח אדירה שגילו בני הנוער שלנו וכל תומכי המאבק מכל קצוות הארץ, היא נקודת המפתח לתשובות שלנו למעשה הנבלה שנעשה כאן. עכשיו אנחנו צריכים לנתב את הרוח הגדולה למשימות החשובות שעומדות בפנינו, ואני מאמין שהפירות של המאבק המוסרי שלנו עוד יצוצו ויתגלו.
קשר האליטות
לא רק ראש הממשלה בגד בהתיישבות ומכר אותה כדי להציל את עצמו, ולכן צריך בכל דרך להוריד אותו כעת מהשלטון (ואולי בכך תהיה תשובה כשלהי לקלות הבלתי נסבלת). כל התכנית השטנית הזאת לא היתה יוצאת לפועל לולא שיתפו אתו פעולה באופן אגרסיבי שתי אליטות ששולטות למעשה במדינה: התקשורת - ששכחה לחלוטין את ערכיה ואת תפקידה ועשתה הכל לשמור על האתרוג, ומערכת משפט שהתגייסה להגן על עקירת היישובים בכל מחיר. הבג"ץ חצה קווים אדומים ועשה כל שביכולתו לאפשר את עקירת היישובים, גם במחיר אובדן האמון של ציבור גדול בכושר שיפוטו, והבהרה לעין כל שהמילה צדק רחוקה ממנו כרחוק מזרח ממערב. המאבק האמיתי שלנו הוא במערכות האלה - בהפלת ראש הממשלה, ובמאמצים להגביר את התהליך שכבר החל: חדירתנו למוקדי הכוח האלה, שהם שקובעים בשורה התחתונה מה יקרה במדינה, ויהא ראש הממשלה אשר יהא. החברה הישראלית כולה נדרשת לחשבון נפש בנוגע למהות הדמוקרטיה בה, שכן אין ספק שאילו העם היה נשאל, רובו היה מתנגד למעשה העקירה.
לא מעט אמירות נשמעות בתוכנו כנגד שותפותנו במדינת ישראל ובצבא. אם נתבדל ונסתגר בחלקת האלוקים הקטנה שלנו - לא נרוויח דבר ולא נשפיע במאומה על מה שקורה כאן. עלינו לאזור כוחות ולגדל את הדור הבא שיצליח לפרוץ אל תוך מוקדי הכוח במדינה – בתקשורת, במשפט, באקדמיה, בצבא ובמשטרה.
את השפעת המאבק, ואת ה"צריבה התודעתית" על החברה הישראלית קשה לאמוד עדיין, אך כבר סקרי סוף השבוע מראים עלייה חדה באהדה לתושבי יש"ע, והתנגדות גורפת למהלכי התנתקות נוספים.
מאבק של הנהגה רחבה
אני מודע לקולות הביקורת שנשמעים כלפי קו המאבק של מועצת יש"ע. אני מודה שהיו שגיאות, ובכל זאת אומר ביושר שהקו האסטרטגי שבו הלכה מועצת יש"ע היה נכון. למרות כל המאמצים להציל את חיי ההתיישבות בגוש קטיף וצפון השומרון, הדבר לא עלה בידינו. מלכתחילה הציבה הנהגת גוש קטיף קו מאד ברור במאבק: "יש לנו אהבה", ופנים אל פנים, ולמועצת יש"ע הם אמרו לא אחת: זה הקו לשאורו אנו רוצים שתבואו. מן הצד האחר של הספקטרום החלה הנהגת הבית הלאומי באירגון חסימות הכבישים. בטווח הרחב הזה החליטה מועצת יש"ע לצאת למאבק תחת מוטת הכנפיים הרחבה ביותר האפשרית של הנהגת הציונות הדתית, ואכן הצלחנו לאגד מנהיגות רחבה שעוד לא התייצבה למאבק אחד עד כה – מרבני יצהר ועד רבני עצמונה, בשיתוף הנהגה חילונית כמו "שנית גמלא לא תיפול". הם שנתנו גיבוי לקו המאבק שגובש – להתעמת עם כוחות הביטחון רק עד שלב האלימות ולא להגיע למכות. ההנהגה גם הגדירה לעצמה מהו הניצחון שאליו היא חותרת, והיה ברור שניצחון משמעותו הכרעה בבחירות או במשאל עם, ולא לנסות לנצח בכוח את הצבא, מה גם שאין לכך סיכוי כשידינו קשורות בכללים שקבענו לעצמנו: בלי אלימות פיזית ומילולית נגד חיילי צה"ל. מכאן נגזר קו המאבק של כפר מימון, שבו אמנם התקשינו בהסברת המטרות שלנו מול הציבור שלנו, אבל הצלחנו לייצר סחיפה בדעת הקהל נגד ההתנתקות. לצערי המאבק בכפר מימון נקטע באופן שמאד לא רצינו בו, לאחר שתושבי כפר מימון ניזוקו במיליוני שקלים על ידי המשטרה שהשתמשה בהם כבני ערובה, והם לא יכלו לעמוד בכך.
את שיטת "קיר הברזל" המשכנו גם בשדרות ובאופקים (האם מישהו היה מעלה על הדעת לשלוח חיילי צה"ל כנגד אזרחים אחרים, בשפרעם למשל?). בימי הפינוי, נוכח ההתפרסות העצומה וחסרת התקדים - והאלימה במקרים רבים - של המשטרה והצבא, לא ניתן היה להגיע במסה גדולה לדרום, ועל כן הוקמה מערכת של החדרת אנשים דרומה בקבוצות קטנות, במטרה לנסות לשבש את תנועת הצבא. אבל מעטים יחסית הצליחו לעבור את הפריסה העצומה שצה"ל גייס, ומעטים עוד יותר היו מוכנים באמת לחטוף מכות וללכת לכלא. ריכוז של המונים על ציר כיסופים היה בלתי אפשרי מול ההיערכות הבלתי נתפסת של הצבא.
המבחנים הבאים
כולנו עדיין נתונים כמו בימי אבל, וככל שיעברו הימים תלך התמונה ותתבהר יותר. בצד המאמצים לסייע לאנשי גוש קטיף בשיקום חייהם, אנחנו נמשיך לעבד את המהלכים השונים, להפיק לקחים ולהסיק מסקנות. כבר הבוקר יצאה שיירת הפגנה של שלום עכשיו, שמנסה לנצל את קלות עקירת היישובים ללחץ על פינוי המאחזים. אין ספק שמאבקים ארוכים עוד לפנינו, אבל גם התגלו בנו כוחות אדירים, והם שיעמדו לנו בעתות המבחן הבאים.
ברכת חזק ונתחזק,
פנחס ולרשטיין,
יו"ר המועצה