מצרים אמנם עסוקה רבות בהטפת מוסר לישראל באשר להתנהלותה מול המיעוט הערבי שבה, אולם דבריה של חוקרת ערביה גוללו את התנהלותה של מצרים עצמה כלפי המיעוט שחי בה, המיעוט הקופטי. ראוי להזכיר ולציין – המיעוט הקופטי אינו מנסה להדיר את רגלי העם המצרי מאדמתו תוך שימוש בטרור ואלימות.
לקראת סוף שנת 2005 נערכה בוושינגטון ועידה לקידום זכויות הקופטים. בוועידה השתתפו פעילים ליברלים ופעילי זכויות אדם מרחבי העולם הערבי והמוסלמי. החוקרת ואשת האקדמיה התוניסאית ד"ר אאמאל קראמי, שהשתתפה בכנס מתחה ביקורת על רדיפת הקופטים במצרים והעלתה דרכים לטפל בסוגיה. להלן חלקים מרכזיים מדבריה כפי שתורגמו על ידי ארגון ממר"י העוקב אחר התקשורת הערבית במזרח התיכון:
"מי שבוחן את מעשי הרדיפה, ההרחקה והדחיקה לשוליים מהם סובלים הקופטים בשנים האחרונות, מגלה כי דחיית האחר המשתייך לדת שונה קיבלה צורות שונות כגון סלידה, זלזול, הטלת דופי, קללות וקושי פומבי לשאת את קיומו של האחר. בחלק מן המקרים הגיע המצב לכדי שלילת זכותו של האחר לחירות, להבעה ולקיום ואפילו לחיסולו.
ברור כי מדיניות ההפליה של המדינה (מצרים) היא אחד הגורמים החשובים ביותר לפגיעה בבעלי האמונה השונה... העוקב אחר דבריהם של בכירים [מצריים] מגלה שהם אינם חדלים להתפאר בחוקים [שנקבעו בקוראן] שחייבו את 'אהל אל-ד'מה' לתת 'ג'זיה' 'בעודם מושפלים' ואינם חדלים מלשבח את החוזים המיצרים את צעדי הלא מוסלמים בתחום הדיור, ההופעה החיצונית, ביצוע הטקסים הדתיים והטיפול בבתי הפולחן שלהם. אין פלא, אפוא, שהחוקים המסדירים את הפולחן ממשיכים להתנהל כפי שהיה נהוג לפני מאות שנים והם מבחינים בין זכויות 'הרוב' לבין זכויות 'המיעוט'...
התעקשות המדינה שהקמת כנסיות, שיפוצן וקישוטן הן פעולות המצריכות אישור [שלטוני], משמעותה שהמדינה לא מסוגלת לקבל את השינויים של ההיסטוריה והתרבות המודרנית, כולל כיבוד זכותו של האזרח לבחור את אמונתו ולקיים את פולחנו הדתי... נראה כי ההחלטה למנוע [פולחן חופשי] אינה אלא עדות לרצון 'הרוב' להתבלט על חשבון 'המיעוט' אשר נאלץ לצמצם את נוכחותו כל עוד היא מדאיגה, מביכה או מפחידה את [הרוב]...
בהתאם לכך... [המציאות במצרים היא] מיעוט של כנסיות לעומת מסגדים רבים, בתי פולחן [נוצריים] נוטים ליפול שאורם חלש וצבעיהם חיוורים, לעומת מסגדים רמים המוכיחים שהם מחזיקים מעמד לאורך הזמן, שהרי 'האסלאם עליון על אחרים ואין אחרים עליונים עליו'. כך שולטת המדינה בסמלים הפיזיים המבטאים את הזהות הדתית... דרישת הקופטים מהמדינה לאפשר להם להקים כנסיות ולדאוג לטיפוחן מתקבלת [בציבור המצרי] כהוכחה לרצונם להתחרות במוסלמים... [כאילו] אין משמעות לדרישות טרדניות אלה מלבד הבכת אנשי השלטון...
[ואולם] במדינה שבה יש מנזרים, וקול המואזין מהדהד לצד פעמוני התפילה, לא ניתן לנופף בסיסמת 'האסלאם הוא הפתרון' או לקרוא לחזרתה של 'הח'ליפות האסלאמית' ולא ייתכן שבחוקה ייקבע כי המדינה היא אסלאמית.
הדוגמא השנייה להפרת הזכויות הדתיות של הקופטים באה לידי ביטוי בכפייה הדתית, קרי בדחיפת נשים, ובמיוחד קטינות, להתאסלם תחת לחץ... במסגרת זו יש אירועים של חטיפת נערות ואסלומן בכוח...
המדינה [המצרית] נוטה לטובת קבוצה אחת על חשבון האחרת ומנגנוניה השונים הסתבכו במעשי אלימות... מצרים לא הצליחה להיות אובייקטיבית [ביחס לכל אזרחיה] והיא נכשלה כמו שאר מדינות ערב בהבטחת ריבונות החוק וביישום הסכם חברתי בין כל [מרכיבי החברה]. זאת משום שהשלטון, בעיני הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות, משמעותו דיכוי, כפייה והענשת מי שאינו מציית. זוהי הפרה ברורה של אחד הסעיפים החשובים ביותר באמנת זכויות האדם...
נראה כי המדינה (מצרים) אינה מכירה בזכות הפרט ליהנות מחרות דתית הכוללת לא רק את הזכות לבחור את האמונה והדת, אלא גם את הזכות לשנות את הדת או שלא להאמין כלל. ההתאסלמות אינה יכולה להיעשות באלימות, שכן אמונה לא יכולה להתהוות מתוך אילוץ וכפייה... התערבות המדינה בשאלת האמונה היא ראיה לאחריותה המודעת או הבלתי מודעת להפצת [ההאשמה שדינה מוות] של נטישת האסלאם ['רדה']... פירוש הדבר שהפקעת החירות הדתית ורדיפת השונה וחיסולו אינם נוגעים רק לקופטים אלא כוללים גם מוסלמים שחשבו לנכון שתהיה להם השקפה שונה על הדת, או שביקשו לאמץ דת אחרת...
כיום 'הרוב' מאפשר למאמין בדת שונה שיהיה לו מקום בחברה, אך זאת תוך כדי כך שמזכירים לו תמיד שהוא אינו שווה למוסלמי ונותנים לו תחושה מתמדת שהוא אינו גורם מועיל ושאין לו את הכישורים הנדרשים. כידוע, הכישורים הנדרשים אינם כישורים מדעיים אלא כישורים דתיים. אם השיח הרשמי [של המדינה] טוען אחרת, כיצד ניתן לפרש את הרחקת הקופטים מעמדות קבלת ההחלטות? ומה משמעות הדבר שהמדינה אינה מאפשרת לקופטי לתפוס עמדה חברתית גבוהה... "
עם זאת סיפרה החוקרת הטוניסאית על שינוי מה במדיניות המצרית כלפי הקופטים לעומת העבר, אולם עם זאת הגדירה את השינוי כ"מדיניות 'הגלוי והנסתר'". החוקרת הבהירה את הדברים ואמרה כי "כלפי חוץ רומזים המצרים לכך שהמדינה אינה מרחיקה את הקופטים, היא מגנה את רדיפתם ואין היא חדלה מלהגיש המלצות חשובות לכל המנגנונים כיצד לטפל במשבר בחוכמה. ואכן, התקשורת התעסקה בשנים האחרונות בהבלטת חלק מן ההיסטוריה [הקופטית] שבעבר נדחקה לשוליים. יצירות אומנות שונות הדגישו את הדו קיום שהיה קיים בין מוסלמים לנוצרים והוסר הלוט מהיקף תרומתם של הקופטים למאבק הלאומי. הוכפלו המפגשים המשותפים בין הפטריארך באבא שנודה השלישי... לבין הממסד הרשמי האסלאמי המיוצג על ידי שיח' אל-אזהר והתרבו ההצהרות הפוליטיות בדבר יחסי האחווה השוררים בין בני שתי הדתות ובדבר הגשמת האחדות הלאומית במצרים.
ואולם, מי שעוקב אחר האירועים ואחר עובדות החיים היומיומיות שם לב לדברים שהשיח הרשמי מסתיר. ההתנכלויות גברו וההפליה בין מוסלמים לבין נוצרים החמירה... המדינה לא נקפה אצבע בפני התגברות השיח של הקיצונים תומכי התנועות האסלאמיות השולטים במוסדות שונים, ובמיוחד במוסדות התקשורת...".
לקראת סיום דבריה אמרה החוקרת ואמרה כי "בין אם הקופטים מודים בכך שהם נרדפים ובין אם הם מכחישים זאת או מפחיתים מחשיבות ההתקפות נגדם, הפרת זכויות האדם הבסיסיות במצרים ובמדינות ערב האחרות היא דבר שאין ספק לגביו, כשם שרדיפת 'המיעוט' היא עובדת חיים שלא ניתן להתכחש לה, אפילו אם חלק מהקופטים טוענים שהם מרוצים ממצבם ושהם מתנגדים 'להסלמת [המאבק]'. ואולם, האם ההתעקשות על הסתרת ההפליה הדתית [על ידי הקופטים] אינה סימן למגבלות המוטלות עליהם, ללחצים המופעלים עליהם ולאיומים שהם מקבלים כדי שלא יפיצו את הסודות המקומיים? האם ההפחתה בחשיבות מקרי הביזה של כמה כנסיות, הריסתן ושפיכת דמם של הנוצרים אינם ראייה למצור המוטל 'המיעוט'?"
לדבריה "הרפיון, הפחד ותחושת הדיכוי וחוסר האונים הסתננו לנפשם של מספר לא מבוטל מהקופטים והם מעדיפים לשתוק על פני גילוי הסוד. הם מעדיפים להיכנע לשלטון החזק במקום להיאבק בו. הדיכוי הביא לקבלת המעשים של השכבה השלטת ולכניעה למציאות המתקבלת כמציאות 'הטבעית' בחברת הרוב..".
לסיכום קובעת ד"ר אאמאל קראמי כי "הנסיבות העולמיות והמקומיות לא מאפשרות עוד להמשיך במצב כפי שהוא... וכי למרות שכמה גורמים התנגדו להעלאת הסוגייה הקופטית [לדיון ציבורי] בעת הנוכחית, הרי דיון פומבי בסוגיה המצרית הרגישה ביותר אינו בר דיחוי עוד."
לדבריה, השיח הציבורי החל לעסוק במספר הצעות מעשיות לפתרון הבעיה, ובהן: "בניית משטר דמוקרטי אמיתי שבו ישרור שלטון החוק במקום שלטון השבט, שההשתייכות הלאומית והאנושית שבו תבוא במקום ההתמקדות בהשתייכות הדתית ואשר יפריד בין הדת למדינה. שינוי החוקה והחוקים כך שיבטיחו שוויון מלא בין כולם... הגשמת צדק חברתי על ידי סיפוק הזדמנויות עבודה וחלוקת המשאבים בין כולם... עידוד חינוך מודרני... ותוכניות לימוד המסוגלות לפתח את חוש הביקורת... שימת קץ להגמוניה של הממסד הדתי בכל תחומי החיים..." ועוד.
לקראת סוף שנת 2005 נערכה בוושינגטון ועידה לקידום זכויות הקופטים. בוועידה השתתפו פעילים ליברלים ופעילי זכויות אדם מרחבי העולם הערבי והמוסלמי. החוקרת ואשת האקדמיה התוניסאית ד"ר אאמאל קראמי, שהשתתפה בכנס מתחה ביקורת על רדיפת הקופטים במצרים והעלתה דרכים לטפל בסוגיה. להלן חלקים מרכזיים מדבריה כפי שתורגמו על ידי ארגון ממר"י העוקב אחר התקשורת הערבית במזרח התיכון:
"מי שבוחן את מעשי הרדיפה, ההרחקה והדחיקה לשוליים מהם סובלים הקופטים בשנים האחרונות, מגלה כי דחיית האחר המשתייך לדת שונה קיבלה צורות שונות כגון סלידה, זלזול, הטלת דופי, קללות וקושי פומבי לשאת את קיומו של האחר. בחלק מן המקרים הגיע המצב לכדי שלילת זכותו של האחר לחירות, להבעה ולקיום ואפילו לחיסולו.
ברור כי מדיניות ההפליה של המדינה (מצרים) היא אחד הגורמים החשובים ביותר לפגיעה בבעלי האמונה השונה... העוקב אחר דבריהם של בכירים [מצריים] מגלה שהם אינם חדלים להתפאר בחוקים [שנקבעו בקוראן] שחייבו את 'אהל אל-ד'מה' לתת 'ג'זיה' 'בעודם מושפלים' ואינם חדלים מלשבח את החוזים המיצרים את צעדי הלא מוסלמים בתחום הדיור, ההופעה החיצונית, ביצוע הטקסים הדתיים והטיפול בבתי הפולחן שלהם. אין פלא, אפוא, שהחוקים המסדירים את הפולחן ממשיכים להתנהל כפי שהיה נהוג לפני מאות שנים והם מבחינים בין זכויות 'הרוב' לבין זכויות 'המיעוט'...
התעקשות המדינה שהקמת כנסיות, שיפוצן וקישוטן הן פעולות המצריכות אישור [שלטוני], משמעותה שהמדינה לא מסוגלת לקבל את השינויים של ההיסטוריה והתרבות המודרנית, כולל כיבוד זכותו של האזרח לבחור את אמונתו ולקיים את פולחנו הדתי... נראה כי ההחלטה למנוע [פולחן חופשי] אינה אלא עדות לרצון 'הרוב' להתבלט על חשבון 'המיעוט' אשר נאלץ לצמצם את נוכחותו כל עוד היא מדאיגה, מביכה או מפחידה את [הרוב]...
בהתאם לכך... [המציאות במצרים היא] מיעוט של כנסיות לעומת מסגדים רבים, בתי פולחן [נוצריים] נוטים ליפול שאורם חלש וצבעיהם חיוורים, לעומת מסגדים רמים המוכיחים שהם מחזיקים מעמד לאורך הזמן, שהרי 'האסלאם עליון על אחרים ואין אחרים עליונים עליו'. כך שולטת המדינה בסמלים הפיזיים המבטאים את הזהות הדתית... דרישת הקופטים מהמדינה לאפשר להם להקים כנסיות ולדאוג לטיפוחן מתקבלת [בציבור המצרי] כהוכחה לרצונם להתחרות במוסלמים... [כאילו] אין משמעות לדרישות טרדניות אלה מלבד הבכת אנשי השלטון...
[ואולם] במדינה שבה יש מנזרים, וקול המואזין מהדהד לצד פעמוני התפילה, לא ניתן לנופף בסיסמת 'האסלאם הוא הפתרון' או לקרוא לחזרתה של 'הח'ליפות האסלאמית' ולא ייתכן שבחוקה ייקבע כי המדינה היא אסלאמית.
הדוגמא השנייה להפרת הזכויות הדתיות של הקופטים באה לידי ביטוי בכפייה הדתית, קרי בדחיפת נשים, ובמיוחד קטינות, להתאסלם תחת לחץ... במסגרת זו יש אירועים של חטיפת נערות ואסלומן בכוח...
המדינה [המצרית] נוטה לטובת קבוצה אחת על חשבון האחרת ומנגנוניה השונים הסתבכו במעשי אלימות... מצרים לא הצליחה להיות אובייקטיבית [ביחס לכל אזרחיה] והיא נכשלה כמו שאר מדינות ערב בהבטחת ריבונות החוק וביישום הסכם חברתי בין כל [מרכיבי החברה]. זאת משום שהשלטון, בעיני הפוליטיקאים ומקבלי ההחלטות, משמעותו דיכוי, כפייה והענשת מי שאינו מציית. זוהי הפרה ברורה של אחד הסעיפים החשובים ביותר באמנת זכויות האדם...
נראה כי המדינה (מצרים) אינה מכירה בזכות הפרט ליהנות מחרות דתית הכוללת לא רק את הזכות לבחור את האמונה והדת, אלא גם את הזכות לשנות את הדת או שלא להאמין כלל. ההתאסלמות אינה יכולה להיעשות באלימות, שכן אמונה לא יכולה להתהוות מתוך אילוץ וכפייה... התערבות המדינה בשאלת האמונה היא ראיה לאחריותה המודעת או הבלתי מודעת להפצת [ההאשמה שדינה מוות] של נטישת האסלאם ['רדה']... פירוש הדבר שהפקעת החירות הדתית ורדיפת השונה וחיסולו אינם נוגעים רק לקופטים אלא כוללים גם מוסלמים שחשבו לנכון שתהיה להם השקפה שונה על הדת, או שביקשו לאמץ דת אחרת...
כיום 'הרוב' מאפשר למאמין בדת שונה שיהיה לו מקום בחברה, אך זאת תוך כדי כך שמזכירים לו תמיד שהוא אינו שווה למוסלמי ונותנים לו תחושה מתמדת שהוא אינו גורם מועיל ושאין לו את הכישורים הנדרשים. כידוע, הכישורים הנדרשים אינם כישורים מדעיים אלא כישורים דתיים. אם השיח הרשמי [של המדינה] טוען אחרת, כיצד ניתן לפרש את הרחקת הקופטים מעמדות קבלת ההחלטות? ומה משמעות הדבר שהמדינה אינה מאפשרת לקופטי לתפוס עמדה חברתית גבוהה... "
עם זאת סיפרה החוקרת הטוניסאית על שינוי מה במדיניות המצרית כלפי הקופטים לעומת העבר, אולם עם זאת הגדירה את השינוי כ"מדיניות 'הגלוי והנסתר'". החוקרת הבהירה את הדברים ואמרה כי "כלפי חוץ רומזים המצרים לכך שהמדינה אינה מרחיקה את הקופטים, היא מגנה את רדיפתם ואין היא חדלה מלהגיש המלצות חשובות לכל המנגנונים כיצד לטפל במשבר בחוכמה. ואכן, התקשורת התעסקה בשנים האחרונות בהבלטת חלק מן ההיסטוריה [הקופטית] שבעבר נדחקה לשוליים. יצירות אומנות שונות הדגישו את הדו קיום שהיה קיים בין מוסלמים לנוצרים והוסר הלוט מהיקף תרומתם של הקופטים למאבק הלאומי. הוכפלו המפגשים המשותפים בין הפטריארך באבא שנודה השלישי... לבין הממסד הרשמי האסלאמי המיוצג על ידי שיח' אל-אזהר והתרבו ההצהרות הפוליטיות בדבר יחסי האחווה השוררים בין בני שתי הדתות ובדבר הגשמת האחדות הלאומית במצרים.
ואולם, מי שעוקב אחר האירועים ואחר עובדות החיים היומיומיות שם לב לדברים שהשיח הרשמי מסתיר. ההתנכלויות גברו וההפליה בין מוסלמים לבין נוצרים החמירה... המדינה לא נקפה אצבע בפני התגברות השיח של הקיצונים תומכי התנועות האסלאמיות השולטים במוסדות שונים, ובמיוחד במוסדות התקשורת...".
לקראת סיום דבריה אמרה החוקרת ואמרה כי "בין אם הקופטים מודים בכך שהם נרדפים ובין אם הם מכחישים זאת או מפחיתים מחשיבות ההתקפות נגדם, הפרת זכויות האדם הבסיסיות במצרים ובמדינות ערב האחרות היא דבר שאין ספק לגביו, כשם שרדיפת 'המיעוט' היא עובדת חיים שלא ניתן להתכחש לה, אפילו אם חלק מהקופטים טוענים שהם מרוצים ממצבם ושהם מתנגדים 'להסלמת [המאבק]'. ואולם, האם ההתעקשות על הסתרת ההפליה הדתית [על ידי הקופטים] אינה סימן למגבלות המוטלות עליהם, ללחצים המופעלים עליהם ולאיומים שהם מקבלים כדי שלא יפיצו את הסודות המקומיים? האם ההפחתה בחשיבות מקרי הביזה של כמה כנסיות, הריסתן ושפיכת דמם של הנוצרים אינם ראייה למצור המוטל 'המיעוט'?"
לדבריה "הרפיון, הפחד ותחושת הדיכוי וחוסר האונים הסתננו לנפשם של מספר לא מבוטל מהקופטים והם מעדיפים לשתוק על פני גילוי הסוד. הם מעדיפים להיכנע לשלטון החזק במקום להיאבק בו. הדיכוי הביא לקבלת המעשים של השכבה השלטת ולכניעה למציאות המתקבלת כמציאות 'הטבעית' בחברת הרוב..".
לסיכום קובעת ד"ר אאמאל קראמי כי "הנסיבות העולמיות והמקומיות לא מאפשרות עוד להמשיך במצב כפי שהוא... וכי למרות שכמה גורמים התנגדו להעלאת הסוגייה הקופטית [לדיון ציבורי] בעת הנוכחית, הרי דיון פומבי בסוגיה המצרית הרגישה ביותר אינו בר דיחוי עוד."
לדבריה, השיח הציבורי החל לעסוק במספר הצעות מעשיות לפתרון הבעיה, ובהן: "בניית משטר דמוקרטי אמיתי שבו ישרור שלטון החוק במקום שלטון השבט, שההשתייכות הלאומית והאנושית שבו תבוא במקום ההתמקדות בהשתייכות הדתית ואשר יפריד בין הדת למדינה. שינוי החוקה והחוקים כך שיבטיחו שוויון מלא בין כולם... הגשמת צדק חברתי על ידי סיפוק הזדמנויות עבודה וחלוקת המשאבים בין כולם... עידוד חינוך מודרני... ותוכניות לימוד המסוגלות לפתח את חוש הביקורת... שימת קץ להגמוניה של הממסד הדתי בכל תחומי החיים..." ועוד.