היום, יום שישי כ"ג בניסן, מלאו שבעים שנה למאורעות תרצ"ו (1936), שנמשכו כשלוש שנים, עד ערב פרוץ מלuחמת העולם השניה (תרצ"ט, 1939), ובמהלכן רצחו הערבים מאות יהודים בכל רחבי הארץ. גם רכוש יהודי רב הושחת, שדות נשרפו, מטעים נעקרו, ובתים הוצתו.
הערבים כינו התקפות-רצח אלו בשם "המרד הערבי הגדול" וביישוב היהודי כונתה תקופה זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.
הגורמים להתקפות הרצח היו שונים:
גידול בעלייה: העלייה החמישית, שבאה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הביאה לכך שהיישוב היהודי גדל בשליש בשנות השלושים. דבר זה עורר את חששם של הערבים שמא יושג רוב יהודי בארץ ישראל.
ערעור היחסים בין הערבים לבריטים: בשנות ה-20 מערכת היחסים בין הערבים והבריטים הייתה מתונה ויציבה. בשנת תר"ץ (1930) התפרסם הספר הלבן השני, אשר מצא חן בעיני ההנהגה הערבית בגלל היותו אנטי־ציוני. שנה מאוחר יותר התפרסמה איגרת מקדונלד, אשר עוררה חשש בלב ההנהגה הערבית שהבריטים הפכו להיות פרו־ציוניים, וכתוצאה מכך כוננה ועדה מוסלמית עליונה, שבה קראו ערביי ארץ ישראל למדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. קריאה זו עוררה את זעמם של הבריטים.
חיזוק מעמדו של חג' אמין אל-חוסייני: בשנות ה־30 חיזק חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, את מעמדו במישור הפנימי ובמישור החיצוני. במישור הפנימי הוא גרם להיחלשותה של האופוזיציה הנאשאשיבית ובכך חיזק את מפלגתו, שהורכבה בעיקר מבני משפחתו. במישור החיצוני הוא קרא לשיתוף מדינות ערב בבעיית ארץ-ישראל ובכך חיזק את כוחו. בעוד בפני הבריטים הוא הציג את עצמו כמנהיג מתון, בזירה הערבית-ישראלית הוא היה תוקפני ונחרץ.
השפעת המאבק לעצמאות במצרים וסוריה: בשנים תרצ"ה ותרצ"ו (1935 ו־1936) נערכו הפגנות אלימות במצרים ובסוריה. בסוריה אף התקיימה שביתה כללית אשר גרמה לשלטון הצרפתי שם להקל על התושבים. המהומות במדינות השכנות נתנו השראה לערביי ארץ-ישראל.
עליית כוחו והשפעתו של הפשיזם בעולם: בשנת תרצ"ה (1935) כבשה איטליה את אתיופיה, מדיניות ותרנית של בריטניה מול היטלר ותעמולה אנטישמית שחדרה למזה"ת הובילו את הערבים לראות את הפשיזם כאופציה להחלפת בריטניה.
ההנהגה העברית בארץ, הועד הערבי העליון והמופתי הכירזו כי מטרותיהם הם ביטול תוכניות בריטיות ויהודיות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, שכנוע הבריטים לקבל את דרישות הציבור הערבי, פגיעה במשק היהודי - באמצעות השביתה ניסו הערבים לפגוע במשק היהודי ולהחליש את העלייה, ובעיקר - הערבים שאפו לעצירת העלייה ולביטול ההיתר לרכישת קרקעות על מנת שיתרונם הדמוגרפי בארץ ישראל ישמר.
אמנם השביתה הערבית, ועימה התקפות הרצח פרצו ביום כ"ז בניסן תרצ"ו 19 באפריל 1936, ובאותו יום נרצחו בתל אביב וביפו תשעה יהודים ו-54 נפצעו, אך ראשוני הנופלים נחשבים דווקא סוחר יהודי בן 70 שנשדד ונרצח, סמוך לכפר נור א-שמס, שממזרח לטול כרם, ישראל חזן ביום כ"ג בניסן.
חזן נולד בשנת תרכ"ו (1866) בעיר סלוניקי שביוון.
בשל התערערות המצב הכלכלי ביוון והתגברות האנטישמיות שם הוא החליט בשנת תרצ"ב (1932) לעלות לארץ- ישראל, והוא בן 68 שנה. אשתו החולה לא יכלה להצטרף אליו, והוא לקח אתו את בנו, כלתו ושני ילדיהם. כעבור שנה הצטרפו אליהם שני בנים נוספים והמשפחה השתקעה בתל-אביב.
לאחר תאונת עבודה שקרתה לבנו יצא ישראל לפרנס את המשפחה. הוא עבד אצל מוכר עופות בשוק הרצל. תפקידו היה להוביל עופות מכפרים ערביים לתל-אביב.
בפרוץ מאורעות הדמים תרצ"ו- תרצ"ט, ביום כ"ג בניסן תרצ"ו (15.4.1936), כשהיה בדרכו מחיפה לתל-אביב (באותם ימים עברה הדרך היחידה בין תל אביב לחיפה דרך שכם וטול-כרם), עצרה כנופיה ערבית מזוינת את המשאית, שבה נסע, ליד טול-כרם. הערבים שדדו את ישראל ושני אנשים שהיו אתו וירו בהם. השניים האחרים נפצעו, אך ישראל נהרג במקום והיה לנרצח הראשון של המאורעות. חברו לנסיעה צבי דנננרג, שנפצע קשה, נפטר מפצעיו כעבור חמישה ימים.
ישראל הובא למנוחות בבית-העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב. הלווייתו הפכה להפגנה ציונית גדולה נגד השלטון הבריטי. כשהוצא הארון לרחוב, לא אפשר הקהל לשימו במכונית, אלא נשא אותו על כפיים. בשעת מעבר הלוויה נסגרו ספונטנית החנויות ברחוב, והעבודה הופסקה.
ישראל הניח אשה וארבעה בנים. אשתו ובנו הבכור, שנשארו ביוון, נספו בשואה.
נכדו אליעזר חזן, שהיה טייס בצה"ל, נפל בתאונת אימונים ביום כ' בכסלו תשי"ד (27.11.1953).
זכרו של ישראל הונצח בספרים מאורעות תרצ"ו ובדם ובאש - מאורעות תרצ"ו- תרצ"ז. עסק העופות שהקים בנו נקרא על שמו - "ישראל חי".
ביום השני למהומות, בו גם נרצחו שבעה יהודים ורבים נוספים נפצעו, כונסה בשכם ועידה ערבית, שלימים תיקרא הוועד הערבי העליון בראשותו של חג' אמין אל-חוסייני. הוועדה החליטה לפרוץ בשביתה של הפועלים הערבים על מנת לפגוע במשק היהודי שהיה תלוי בהם. הערבים קיוו לשבות עד שימולאו הדרישות הבאות:
הפסקה כללית של העלייה היהודית
איסור מכירת קרקעות ליהודים
הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.
השביתה נמשכה 175 ימים ובמהלכה דווקא התחזק המשק היהודי.
הערבים תקפו לא רק את היהודים, אלא גם שיירות מזון ותחמושת של הבריטים. הבריטים הזרימו לאזור כוחות, שטרם נראו כמוהם, אך מצד שני הבטיחו להקים ועדת חקירה אשר תבדוק את תביעות הערבים.
היישוב היהודי התגבר על המחסור בעובדים הערבים ואת מקומם תפסו עובדים יהודים. הערבים לא רק שלא השיגו את מטרתם אלא השיגו תוצאה הפוכה - המשק היהודי בארץ ישראל שגשג.
היה הד למאבק בארצות השכנות: מפלגות בעולם הערבי הביאו גילויי תמיכה ובעיתונות הערבית בארצות השונות התבלטו כתבות שתיארו את המצב בארץ ישראל. נשלח אף חיל משלוח של חיילים מתנדבים מעיראק בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י.
מלך ערב הסעודית אבן סעוד פעל לריסון הפרעות בהבטיחו לערביי ארץ ישראל כי יסייע להם במאבקם.
כאלפיים אירועי דמים התרחשו באותה שנה ולמעלה מ־80 יהודים נרצחו.
הערבים הכריזו על הפסקת אש רק כאשר הגיעו לסף רעב ואיבדו את תמיכתן של מדינות ערב.
ועדת פיל, שהתכנסה בעקבות המאורעות, פרסמה בכ"ח בתמוז תרצ"ז, 7 ביולי 1937 את מסקנתה, והיא כי יש לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ בין היהודים לערבים. עם זאת, הגבילה הוועדה את עליית היהודים ארצה ל-75,000 יהודים במשך 5 השנים הבאות בלבד - בערך 12,000 עולים לשנה.
הערבים דחו את מסקנות הוועדה אשר הכירה בזכותם של היהודים בארץ ישראל. גם היהודים לא התלהבו מהתוכנית, אך קיבלו אותה באופן כללי.
התקפות הרצח והשחתת הרכוש נמשכו כל העת, אך הם גברו בצורה ניכרת בחודש אלו תרצ"ז (ספטמבר 1937) עם רציחתו של לואיס אנדרוס נציב מחוז הגליל.
הבריטים הגיבו בהבאת כוחות גדולים מאירופה, במעצרים מנהליים, בענישה קולקטיבית כגון הטלת עוצרים, בהרס בתים ובהוצאת הועד הערבי העליון למחוץ לחוק. למעלה מ־120 ערבים נידונו למוות וכ־40 נתלו. המנהיגים הערבים העיקריים נעצרו או גורשו.
למרות הסיוע של 20,000 כוחות בריטיים נוספים ו־14,500 אנשי הגנה מאומנים, המרד נמשך 3 שנים. 400 יהודים נרצחו ו־200 בריטים נהרגו. הערביפם פסקו התקפות הרצח, רק לאחר שהבריטים פירסמו את הספר הלבן, שקיבל למעשה את רוב דרישותיהם, הגביל את העליה היהודית ואסר על קניית אדמות והקמת ישובים יהודיים.
ביישוב היהודי היו דעות חלוקות באשר לאופן התגובה למרד. ההנהגה הציונית, הסוכנות היהודית והרבנות הראשית דגלו בהבלגה ובפייסנות, וטענו ששימוש שיטתי בכוח עברי נגד הערבים, יעמיד את היישוב בעיני הממשלה במצב אחד עם הערבים. ההנהגה חששה מתגובת הבריטים, מחיפושי נשק ומפגיעה בדעת הקהל.
מנגד היו מנהיגי האצ"ל ורבים בציבור, כולל ב'הגנה' שטענו כי אסור ליפול לחיי פחד ושיתוק שעלולים לעצור את התנופה הציונית ושההבלגה מביישת את היישוב ומציגה אותו כמוג לב.
האצ"ל החל בשורת התקפות על מרכזי אוכלוסיה ערביים, ששיתקו את פעולות הכנופיות, פגעו במורל שלהם ובתמיכה לה זכו מהציבור הערבי, והציבו בפני הבריטים אתגר.
עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית נאלצה לשנות את מדיניותה, אימצה את רוב טענות האצ"ל, והחליטה על תגובה חריפה יותר כנגד הפורעים. התפתחה שיטת לחימה של "יציאה מן הגדר" על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון ההגנה הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת" שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.
במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה בשם "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.
היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו ישובי חומה ומגדל.
הערבים כינו התקפות-רצח אלו בשם "המרד הערבי הגדול" וביישוב היהודי כונתה תקופה זו בשם מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט.
הגורמים להתקפות הרצח היו שונים:
גידול בעלייה: העלייה החמישית, שבאה בעקבות עליית הנאצים לשלטון, הביאה לכך שהיישוב היהודי גדל בשליש בשנות השלושים. דבר זה עורר את חששם של הערבים שמא יושג רוב יהודי בארץ ישראל.
ערעור היחסים בין הערבים לבריטים: בשנות ה-20 מערכת היחסים בין הערבים והבריטים הייתה מתונה ויציבה. בשנת תר"ץ (1930) התפרסם הספר הלבן השני, אשר מצא חן בעיני ההנהגה הערבית בגלל היותו אנטי־ציוני. שנה מאוחר יותר התפרסמה איגרת מקדונלד, אשר עוררה חשש בלב ההנהגה הערבית שהבריטים הפכו להיות פרו־ציוניים, וכתוצאה מכך כוננה ועדה מוסלמית עליונה, שבה קראו ערביי ארץ ישראל למדינות ערב להתערב בנעשה בארץ ישראל. קריאה זו עוררה את זעמם של הבריטים.
חיזוק מעמדו של חג' אמין אל-חוסייני: בשנות ה־30 חיזק חאג' אמין אל חוסייני, המופתי של ירושלים, את מעמדו במישור הפנימי ובמישור החיצוני. במישור הפנימי הוא גרם להיחלשותה של האופוזיציה הנאשאשיבית ובכך חיזק את מפלגתו, שהורכבה בעיקר מבני משפחתו. במישור החיצוני הוא קרא לשיתוף מדינות ערב בבעיית ארץ-ישראל ובכך חיזק את כוחו. בעוד בפני הבריטים הוא הציג את עצמו כמנהיג מתון, בזירה הערבית-ישראלית הוא היה תוקפני ונחרץ.
השפעת המאבק לעצמאות במצרים וסוריה: בשנים תרצ"ה ותרצ"ו (1935 ו־1936) נערכו הפגנות אלימות במצרים ובסוריה. בסוריה אף התקיימה שביתה כללית אשר גרמה לשלטון הצרפתי שם להקל על התושבים. המהומות במדינות השכנות נתנו השראה לערביי ארץ-ישראל.
עליית כוחו והשפעתו של הפשיזם בעולם: בשנת תרצ"ה (1935) כבשה איטליה את אתיופיה, מדיניות ותרנית של בריטניה מול היטלר ותעמולה אנטישמית שחדרה למזה"ת הובילו את הערבים לראות את הפשיזם כאופציה להחלפת בריטניה.
ההנהגה העברית בארץ, הועד הערבי העליון והמופתי הכירזו כי מטרותיהם הם ביטול תוכניות בריטיות ויהודיות להקים בארץ ישראל מדינה יהודית, שכנוע הבריטים לקבל את דרישות הציבור הערבי, פגיעה במשק היהודי - באמצעות השביתה ניסו הערבים לפגוע במשק היהודי ולהחליש את העלייה, ובעיקר - הערבים שאפו לעצירת העלייה ולביטול ההיתר לרכישת קרקעות על מנת שיתרונם הדמוגרפי בארץ ישראל ישמר.
אמנם השביתה הערבית, ועימה התקפות הרצח פרצו ביום כ"ז בניסן תרצ"ו 19 באפריל 1936, ובאותו יום נרצחו בתל אביב וביפו תשעה יהודים ו-54 נפצעו, אך ראשוני הנופלים נחשבים דווקא סוחר יהודי בן 70 שנשדד ונרצח, סמוך לכפר נור א-שמס, שממזרח לטול כרם, ישראל חזן ביום כ"ג בניסן.
חזן נולד בשנת תרכ"ו (1866) בעיר סלוניקי שביוון.
בשל התערערות המצב הכלכלי ביוון והתגברות האנטישמיות שם הוא החליט בשנת תרצ"ב (1932) לעלות לארץ- ישראל, והוא בן 68 שנה. אשתו החולה לא יכלה להצטרף אליו, והוא לקח אתו את בנו, כלתו ושני ילדיהם. כעבור שנה הצטרפו אליהם שני בנים נוספים והמשפחה השתקעה בתל-אביב.
לאחר תאונת עבודה שקרתה לבנו יצא ישראל לפרנס את המשפחה. הוא עבד אצל מוכר עופות בשוק הרצל. תפקידו היה להוביל עופות מכפרים ערביים לתל-אביב.
בפרוץ מאורעות הדמים תרצ"ו- תרצ"ט, ביום כ"ג בניסן תרצ"ו (15.4.1936), כשהיה בדרכו מחיפה לתל-אביב (באותם ימים עברה הדרך היחידה בין תל אביב לחיפה דרך שכם וטול-כרם), עצרה כנופיה ערבית מזוינת את המשאית, שבה נסע, ליד טול-כרם. הערבים שדדו את ישראל ושני אנשים שהיו אתו וירו בהם. השניים האחרים נפצעו, אך ישראל נהרג במקום והיה לנרצח הראשון של המאורעות. חברו לנסיעה צבי דנננרג, שנפצע קשה, נפטר מפצעיו כעבור חמישה ימים.
ישראל הובא למנוחות בבית-העלמין הישן ברחוב טרומפלדור בתל-אביב. הלווייתו הפכה להפגנה ציונית גדולה נגד השלטון הבריטי. כשהוצא הארון לרחוב, לא אפשר הקהל לשימו במכונית, אלא נשא אותו על כפיים. בשעת מעבר הלוויה נסגרו ספונטנית החנויות ברחוב, והעבודה הופסקה.
ישראל הניח אשה וארבעה בנים. אשתו ובנו הבכור, שנשארו ביוון, נספו בשואה.
נכדו אליעזר חזן, שהיה טייס בצה"ל, נפל בתאונת אימונים ביום כ' בכסלו תשי"ד (27.11.1953).
זכרו של ישראל הונצח בספרים מאורעות תרצ"ו ובדם ובאש - מאורעות תרצ"ו- תרצ"ז. עסק העופות שהקים בנו נקרא על שמו - "ישראל חי".
ביום השני למהומות, בו גם נרצחו שבעה יהודים ורבים נוספים נפצעו, כונסה בשכם ועידה ערבית, שלימים תיקרא הוועד הערבי העליון בראשותו של חג' אמין אל-חוסייני. הוועדה החליטה לפרוץ בשביתה של הפועלים הערבים על מנת לפגוע במשק היהודי שהיה תלוי בהם. הערבים קיוו לשבות עד שימולאו הדרישות הבאות:
הפסקה כללית של העלייה היהודית
איסור מכירת קרקעות ליהודים
הקמת ממשלה ייצוגית לפי יחס מספרי.
השביתה נמשכה 175 ימים ובמהלכה דווקא התחזק המשק היהודי.
הערבים תקפו לא רק את היהודים, אלא גם שיירות מזון ותחמושת של הבריטים. הבריטים הזרימו לאזור כוחות, שטרם נראו כמוהם, אך מצד שני הבטיחו להקים ועדת חקירה אשר תבדוק את תביעות הערבים.
היישוב היהודי התגבר על המחסור בעובדים הערבים ואת מקומם תפסו עובדים יהודים. הערבים לא רק שלא השיגו את מטרתם אלא השיגו תוצאה הפוכה - המשק היהודי בארץ ישראל שגשג.
היה הד למאבק בארצות השכנות: מפלגות בעולם הערבי הביאו גילויי תמיכה ובעיתונות הערבית בארצות השונות התבלטו כתבות שתיארו את המצב בארץ ישראל. נשלח אף חיל משלוח של חיילים מתנדבים מעיראק בפיקודו של פאוזי אל קאוקג'י.
מלך ערב הסעודית אבן סעוד פעל לריסון הפרעות בהבטיחו לערביי ארץ ישראל כי יסייע להם במאבקם.
כאלפיים אירועי דמים התרחשו באותה שנה ולמעלה מ־80 יהודים נרצחו.
הערבים הכריזו על הפסקת אש רק כאשר הגיעו לסף רעב ואיבדו את תמיכתן של מדינות ערב.
ועדת פיל, שהתכנסה בעקבות המאורעות, פרסמה בכ"ח בתמוז תרצ"ז, 7 ביולי 1937 את מסקנתה, והיא כי יש לסיים את המנדט הבריטי ולחלק את הארץ בין היהודים לערבים. עם זאת, הגבילה הוועדה את עליית היהודים ארצה ל-75,000 יהודים במשך 5 השנים הבאות בלבד - בערך 12,000 עולים לשנה.
הערבים דחו את מסקנות הוועדה אשר הכירה בזכותם של היהודים בארץ ישראל. גם היהודים לא התלהבו מהתוכנית, אך קיבלו אותה באופן כללי.
התקפות הרצח והשחתת הרכוש נמשכו כל העת, אך הם גברו בצורה ניכרת בחודש אלו תרצ"ז (ספטמבר 1937) עם רציחתו של לואיס אנדרוס נציב מחוז הגליל.
הבריטים הגיבו בהבאת כוחות גדולים מאירופה, במעצרים מנהליים, בענישה קולקטיבית כגון הטלת עוצרים, בהרס בתים ובהוצאת הועד הערבי העליון למחוץ לחוק. למעלה מ־120 ערבים נידונו למוות וכ־40 נתלו. המנהיגים הערבים העיקריים נעצרו או גורשו.
למרות הסיוע של 20,000 כוחות בריטיים נוספים ו־14,500 אנשי הגנה מאומנים, המרד נמשך 3 שנים. 400 יהודים נרצחו ו־200 בריטים נהרגו. הערביפם פסקו התקפות הרצח, רק לאחר שהבריטים פירסמו את הספר הלבן, שקיבל למעשה את רוב דרישותיהם, הגביל את העליה היהודית ואסר על קניית אדמות והקמת ישובים יהודיים.
ביישוב היהודי היו דעות חלוקות באשר לאופן התגובה למרד. ההנהגה הציונית, הסוכנות היהודית והרבנות הראשית דגלו בהבלגה ובפייסנות, וטענו ששימוש שיטתי בכוח עברי נגד הערבים, יעמיד את היישוב בעיני הממשלה במצב אחד עם הערבים. ההנהגה חששה מתגובת הבריטים, מחיפושי נשק ומפגיעה בדעת הקהל.
מנגד היו מנהיגי האצ"ל ורבים בציבור, כולל ב'הגנה' שטענו כי אסור ליפול לחיי פחד ושיתוק שעלולים לעצור את התנופה הציונית ושההבלגה מביישת את היישוב ומציגה אותו כמוג לב.
האצ"ל החל בשורת התקפות על מרכזי אוכלוסיה ערביים, ששיתקו את פעולות הכנופיות, פגעו במורל שלהם ובתמיכה לה זכו מהציבור הערבי, והציבו בפני הבריטים אתגר.
עם גבור המאורעות, ההנהגה הציונית נאלצה לשנות את מדיניותה, אימצה את רוב טענות האצ"ל, והחליטה על תגובה חריפה יותר כנגד הפורעים. התפתחה שיטת לחימה של "יציאה מן הגדר" על מנת לתקוף את הכנופיות הערביות בבסיסם. ארגון ההגנה הקים יחידה ניידת בשם "הנודדת" שלאחר מכן התפתחה ל"פלוגות השדה", אשר הגנו על היישובים מפני הכנופיות עוד לפני הגיעם ליעד וביצעו מארבים, מרדפים ופשיטות על בסיסי הפורעים.
במקביל, החל שיתוף פעולה עם הבריטים בהקמת פלוגות הלילה המיוחדות באימונו של אורד וינגייט, שכונה בשם "הידיד", אשר טמנו מארבים ופשטו על מרכזי כנופיות ערביות. נוסף לפלוגות הלילה גויסו יהודים כשוטרים מיוחדים ליחידות הנוטרים, בהם למשטרת היישובים העבריים, שפעלה להגנת היישובים העבריים.
היישוב הגיב למאורעות לא רק במישור הביטחוני אלא גם במישור ההתיישבותי, ובאותה תקופה הוקמו ישובי חומה ומגדל.