בית משפט המחוזי בירושלים קבע שאי אפשר לתבוע את הרש"פ בשל קשיים באכיפת פסקי דין ישראליים באזורים שבשליטת הרש"פ. זאת משום שהרש"פ היא במעמד משפטי של מדינה, כמו זה של מדינת ישראל.
את פסק הדין נתן השופט בועז אוקון (בתמונה), במענה לתביעה של אגודת מדרשת אלון מורה. האגודה נתקלה בקושי לגבות בחזרה את כספה מעזבונו של מוכתר ערבי, לאחר שעיסקת מקרקעין התבטלה.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בהחלטה כותב השופט אוקון שהסכם הביניים בין ישראל לפלשתינים "שינה את מעמדה של הרשות הפלשתינית בדין הישראלי וזאת מעצם ההכרה בסמכותה בחלקים מתוך השטחים המוחזקים". למעשה, כותב אוקון, "רכשה הרשות הפלשתינית מעמד של גוף מעין ריבוני, השולט בפועל על חלק ארץ מדיני. אחד הסממנים הבולטים לכך הוא הקמת משטרה פלשתינית. סממן אחר הוא קביעה המצמצמת את סמכויות השיפוט הישראליות, תוך העברת סמכויות השלטון ביחס למי שאינם ישראליים, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, לרשויות המשפט הפלשתיניות".
אוקון מוסיף כי מעמדה זה של הרשות הפלשתינית "הלך והתגבש עם הסתלקותה של ישראל מרצועת עזה והותרת השליטה במקום בידיה של אותה רשות פלשתינית. למעשה עונה הרשות הפלשתינית, גם אם באופן מקוטע ורופף, על עיקרי הדרישות המרכיבות מדינה, ובהן טריטוריה, אוכלוסיה וממשלה... ככל שיתרבו הסממנים הריבוניים של הרשות הפלשתינית, ובהם קיום מוסדות נבחרים, מעמד בינלאומי, שטח הנתון בשליטה בלעדית, כוחות שיטור, מטבע עצמאי ועוד, כך יגבר הדמיון בינה לבין ישות מדינית ותגבר הנטיה להחיל על הרשות את הדינים המתייחסים למדינה אף בלא הכרה פורמלית כזו".
הסכם הביניים אימץ בפועל ביחסים שבין ישראל לרש"פ את הכלל הנוהג במשפט הבינלאומי המנהגי לפיו "אין כפיה בין שווים" שפירושו "שמדינה ריבונית אחת אינה שולטת על גוף ריבוני אחר ואינה שופטת אותו", כותב אוקון ומוסיף כי "גם מדינה אשר אינה מכירה ביישות אחרת כמדינה אינה פטורה מלכבד את זכויות אותה יישות אחרת מכוח המשפט הבינלאומי".
בעקבות כך, כותב השופט, הרשות נהנית מחסינות וכי "סמכויותיה של ישראל באותם שטחים הן מעתה פרי ההסדר אליו הגיע הצדדים והם המקור הלגיטימי לפעילותה של ישראל בשטחים אלה".
"מי שמבצע עסקאות במקרקעין באזור הנתון לשליטת הממשל הצבאי אשר מעמדם המשפטי טרם הוסדר סופית ובעקבות זאת גם נאלץ להזקק להוצאה לפועל באותם שטחים, לקח עימו סיכון מלכתחילה. סיכונו דומה לסיכון של מבצע עיסקת מקרקעין בחוץ לארץ", כותב השופט. לדבריו, "הוצאה לפועל היא תחום מובהק של פעולה ריבונית...מכאן שלא ניתן לתבוע את הרשות הפלשתינית בישראל על יסוד זה שכן חל עליה הכלל לפיו אין כפיה בין שווים".
לבסוף, אוקון דוחה את הטענה כי המדינה היתה צריכה לקזז מתוך כספי הרש"פ סכומים המגיעים לישראלים מידי אדם פרטי שאינו אורגן של המועצה הפלשתינית "קיזוז כזה אינו בבחינת זכות שיש למדינת ישראל כלפי הרשות הפלשתינית והוא תלוי בהסכמה שלא הושגה בין הצדדים".
את פסק הדין נתן השופט בועז אוקון (בתמונה), במענה לתביעה של אגודת מדרשת אלון מורה. האגודה נתקלה בקושי לגבות בחזרה את כספה מעזבונו של מוכתר ערבי, לאחר שעיסקת מקרקעין התבטלה.
כתבתנו רותי אברהם מוסרת כי בהחלטה כותב השופט אוקון שהסכם הביניים בין ישראל לפלשתינים "שינה את מעמדה של הרשות הפלשתינית בדין הישראלי וזאת מעצם ההכרה בסמכותה בחלקים מתוך השטחים המוחזקים". למעשה, כותב אוקון, "רכשה הרשות הפלשתינית מעמד של גוף מעין ריבוני, השולט בפועל על חלק ארץ מדיני. אחד הסממנים הבולטים לכך הוא הקמת משטרה פלשתינית. סממן אחר הוא קביעה המצמצמת את סמכויות השיפוט הישראליות, תוך העברת סמכויות השלטון ביחס למי שאינם ישראליים, גם אם הדבר לא נאמר במפורש, לרשויות המשפט הפלשתיניות".
אוקון מוסיף כי מעמדה זה של הרשות הפלשתינית "הלך והתגבש עם הסתלקותה של ישראל מרצועת עזה והותרת השליטה במקום בידיה של אותה רשות פלשתינית. למעשה עונה הרשות הפלשתינית, גם אם באופן מקוטע ורופף, על עיקרי הדרישות המרכיבות מדינה, ובהן טריטוריה, אוכלוסיה וממשלה... ככל שיתרבו הסממנים הריבוניים של הרשות הפלשתינית, ובהם קיום מוסדות נבחרים, מעמד בינלאומי, שטח הנתון בשליטה בלעדית, כוחות שיטור, מטבע עצמאי ועוד, כך יגבר הדמיון בינה לבין ישות מדינית ותגבר הנטיה להחיל על הרשות את הדינים המתייחסים למדינה אף בלא הכרה פורמלית כזו".
הסכם הביניים אימץ בפועל ביחסים שבין ישראל לרש"פ את הכלל הנוהג במשפט הבינלאומי המנהגי לפיו "אין כפיה בין שווים" שפירושו "שמדינה ריבונית אחת אינה שולטת על גוף ריבוני אחר ואינה שופטת אותו", כותב אוקון ומוסיף כי "גם מדינה אשר אינה מכירה ביישות אחרת כמדינה אינה פטורה מלכבד את זכויות אותה יישות אחרת מכוח המשפט הבינלאומי".
בעקבות כך, כותב השופט, הרשות נהנית מחסינות וכי "סמכויותיה של ישראל באותם שטחים הן מעתה פרי ההסדר אליו הגיע הצדדים והם המקור הלגיטימי לפעילותה של ישראל בשטחים אלה".
"מי שמבצע עסקאות במקרקעין באזור הנתון לשליטת הממשל הצבאי אשר מעמדם המשפטי טרם הוסדר סופית ובעקבות זאת גם נאלץ להזקק להוצאה לפועל באותם שטחים, לקח עימו סיכון מלכתחילה. סיכונו דומה לסיכון של מבצע עיסקת מקרקעין בחוץ לארץ", כותב השופט. לדבריו, "הוצאה לפועל היא תחום מובהק של פעולה ריבונית...מכאן שלא ניתן לתבוע את הרשות הפלשתינית בישראל על יסוד זה שכן חל עליה הכלל לפיו אין כפיה בין שווים".
לבסוף, אוקון דוחה את הטענה כי המדינה היתה צריכה לקזז מתוך כספי הרש"פ סכומים המגיעים לישראלים מידי אדם פרטי שאינו אורגן של המועצה הפלשתינית "קיזוז כזה אינו בבחינת זכות שיש למדינת ישראל כלפי הרשות הפלשתינית והוא תלוי בהסכמה שלא הושגה בין הצדדים".