14 אישים ומוסדות קיבלו במוצאי יום העצמאות את פרס ישראל לשנת תשס"ו. בטקס שהתקיים בתיאטרון ירושלים השתתף ראש הממשלה בפועל אולמרט, נשיא המדינה, נשיא ביהמ"ש העליון ושר החינוך .
הפרסים ניתנים ל 14 אישים וגופים שתרמו תרומה מכרעת לחיי היצירה והרוח של ישראל. מהאירוע נעדר חתן פרס ישראל לספורט ותרבות הגוף השוער הידוע יעקב חודרוב. בתחילת השבוע לקה באירוע מוחי. מבית החולים נמסר כי אין נשקפת סכנה לחייו וכי הוא שרוי בהכרה.
שר החינוך אמר בתחילת הטקס כי הוא מבקש לומר "תודה" לזוכי הפרס "בשמם של אזרחי ישראל", "תודה על כך שאתם ממלאים את ליבנו בגאווה. אני מקווה כי תובילו רבים נוספים בישראל לבצע את כל תחומי התורה, המחשבה, המדע והעשייה". הוא הוסיף כי "ביום העצמאות ה-58, כאשר מדינתנו חזקה, איתנה ומתקדמת מאוד בעולם, אנו חייבים לזכור ולהזכיר לציבור את התקופה הקשה של טרום הקמת המדינה. ערב הקמתה עמדו קשיים ענקיים בפני ההנהגה, וחשוב לציין את הגורם המרכזי שבלעדיו כל זה, אולי, לא היה מתרחש: ההנהגה הלאומית, שהיה לה האומץ לפעול בשיקול דעת נבון להקים מדינה יהודית".
להלן מקבלי פרס ישראל לשנת תשס"ו:
פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל מוענק לפרופ' יעקב בלידשטיין
בלידשטיין, פרופסור מן המניין, מחשובי החוקרים של ההלכה היהודית ושל משנתו של הרמב"ם - נמנה עם מייסדי המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון ועם מייסדי המרכז הבין-לאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן, לימד במרוצת השנים אלפי תלמידים. מחקריו הרבים עוסקים בין השאר בזיקה של חיי היהודים לעולם הנכרי, בבעיות חברתיות בהלכה היהודית ובסוגיות שבין אדם למקום.
נשוי לבתיה, אב לרחל, לאברהם, לדבורה, לחוה, לנעמה ולמשה וסב לנכדים.
נימוקי הפרס:
פרופ' יעקב בלידשטיין הוא מזיגה נדירה בזמננו של תלמיד חכם בקי בספרות התורה שבעל-פה, על מרכיביה ההלכתיים והאגדיים, המדרשיים, הפרשניים והעיוניים, וחוקר מן השורה הראשונה, השולט בכלי המחקר הפילולוגי והעיוני ובקי בספרות המחקרית הענפה בתחומו. כאיש אשכולות הוא בקי גם בפילוסופיה העתיקה והחדשה. ברוחב דעתו הוא חוקר את הפרטים כשהם משולבים במכלוליהם ובוחן אותם בהקשרים הרבים, המאפשרים מגוון פירושים, התאמות וחידושים. הפתיחות לריבוי היא סוד ההתפתחות היצירתית של מחשבת ישראל לדורותיה, ועל-פיה עיצב פרופ' בלידשטיין את המתודולוגיה המחקרית שלו, שבמיטבה היא המשך הלימוד שיצר את המקורות שהוא חוקר בכלים רלוונטיים לזמננו.
התחום המיוחד שפרופ' בלידשטיין התמחה בו הוא מחשבת ההלכה, האגדה והמדרש, ובהכללה – הפילוסופיה של ההלכה. הוא מציג אותה כתורת חיים הכוללת את סוגיות הדת, האתיקה והפוליטיקה, ובה גלום לדעתו ייחוד מחשבת-ישראל לדורותיה עד זמננו.
כאמור, גישתו היא מסורתית, אך בהשוואה לדרכי המחקר המקובלות היא מובילה מהפכה פרשנית שבאה לגשר על הפער שנוצר בין דיסציפלינות המחקר המודרני לבין הדיסציפלינות העיוניות המונחות ביסוד המקורות שהוא חוקר. הרבה דילמות פרשניות נפתרות בדרך זו.
פרס ישראל בחקר החינוך מוענק לפרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית, חיים אדלר.
חיים אדלר, מחשובי חוקרי החינוך בארץ וחלוץ המחקר הישראלי בסוציולוגיה של החינוך. מחקריו עוסקים בין השאר בחקר הנעורים והנוער, בקידום נוער משכבות חלשות ובקליטת נוער עולה, ותרמו רבות לקידומה של מערכת החינוך בארץ ולקביעת מדיניותה.
נשוי לבת-שבע, אב לאיילת ולהגר וסב לחמישה נכדים.
נימוקי הפרס
פרופ' חיים אדלר הוא מהבולטים ומהחשובים שבחוקרי החינוך בישראל. השפעתו סגולית על המחקר החינוכי ועל מערכת החינוך בישראל, ושמו נודע בקהילת חוקרי החינוך בעולם. במחקריו של חיים אדלר שלושה מוקדי עניין: נעורים וארגוני נוער, אינטגרציה בבית הספר וסוגיות הקשורות בקידומם של מקופחי חינוך. בשלושתם גישתו מאופיינת בראייה רחבה של ההקשר החברתי כמשפיע על המעשה החינוכי ותוצאותיו וכמושפע על ידו.
התעניינותו הסוציולוגית של חיים אדלר בחקר הנעורים ובארגוני הנוער באה לידי ביטוי בשורה של מחקרים. בעבודות אלו הוא הבחין בין שלוש תקופות בהתפתחותן של תנועות הנוער בישראל: שנות השלושים והארבעים המאופיינות על-ידי אתוס של שיתוף ומחויבות לחברה, שנות החמישים והשישים שמודגשת בהן השתלבות בממסד הכלכלי וההשכלתי והתקופה שלאחר מלחמת ששת-הימים, תקופה של החלשת המכוונות הקולקטיביסטית וחיזוקם של חיפושי זהות בכיוונים אישיים יותר.
המוקד השני בעבודת המחקר של חיים אדלר הוא בחקירת המבנה והתוצאות הלימודיות והחברתיות של מדיניות העירוב העדתי-חברתי בבית הספר. בעבודות אלו משתקפת התעניינותו בסוגיות של סלקטיביות ואי-שוויון בחינוך ובאינטגרציה עדתית-חברתית. מחקר הרפורמה של חטיבות הביניים והאינטגרציה שביצע עם הפרופסורים אריה לוי ומיכה חן ז"ל הוא ציון דרך בחקר החינוך בישראל. מחקר זה הביא בעקבותיו שפע של עבודות מחקר נוספות שסוגיות ארגוניות ודידקטיות של בית הספר בהקשרן החברתי-לאומי הרחב עומדות במרכזן.
המוקד החשוב השלישי, המשיק לחקר האינטגרציה, הוא חקר תרומות החינוך לקידומם של מקופחי-חינוך. חיים אדלר ייסד את המכון לחקר הטיפוח באוניברסיטה העברית וניהל אותו שנים רבות תוך מעורבות אישית בפרויקטים ובמחקרים שבוצעו בו. באלה ובניירות עמדה שחיבר הוא הופיע לא רק כ"סנגורם של החלשים", אלא הוא פועל לקידומם וחותר בהתמדה לקראת פרספקטיבה סוציולוגית מקיפה לעיצוב מדיניות הטיפוח ולחקירתה.
הקו המאפיין את עבודתו המדעית של פרופ' אדלר הוא צמידות החקירה לעולם העשייה, והחקירה מעוגנת תמיד בידע העיוני והאמפירי הקיים. בזכותו של שילוב זה הפך פרופ' אדלר יועץ לגורמים רבים במערכת החינוך, שעצתו נדרשת ודעתו נשמעת, ומבחינות רבות הוא שימש שגריר בכיר של האקדמיה במערכת החינוך ומגשר בינה לבין האוניברסיטה. בתפקיד זה הוא עמד בראש ועדות ציבוריות בנושאי מפתח, כמו הטיפול בנוער המנותק והנהגת יום חינוך ארוך וייעוץ לשרי החינוך, לוועדת החינוך של הכנסת ולגופי ביצוע חינוכיים שונים בישראל ובארצות אחרות. בכל אלה נשאר פרופ' אדלר חוקר ואקדמאי מובהק, נוסף למחויבותו לצדק חברתי ולמעורבותו האישית במימושו במערכת החינוך.
פרס ישראל בחקר החינוך מוענק לפרופ' אמריטוס מרים בן פרץ
בן פרץ, מאוניברסיטת חיפה,היא מגדולי החוקרים בחינוך ובהוראה. מחקריה הרבים עוסקים בפיתוח ובהערכה של תכניות לימודים, בקביעת מדיניות חינוכית, בהכשרת מורים ובהתפתחותם המקצועית ובחינוך יהודי בישראל ובתפוצות.
מתגוררת בחיפה, נשואה לעורך הדין משה בן פרץ, ולהם בן ושלוש בנות, נכדים ונינים.
נימוקי הפרס
פרופ' מרים בן פרץ היא בין החוקרים הישראלים הידועים ביותר בחקר ההוראה ותכנון הלימודים ובחקר הכשרת מורים והתפתחותם המקצועית. למחקריה בתחומים אלו השפעה משמעותית ביותר בישראל ובעולם, והיא מקובלת כיום כבת סמכא מהשורה הראשונה בתחומי מחקריה.
בתחום של תכנון לימודים פיתחה פרופ' בן פרץ את מושג "הפוטנציאל הקוריקולרי" וחקרה את יחסי הגומלין בין מורים לתכניות לימודים. היא הצביעה על כיוונים חדשים במחקר הקוריקולרי ושילבה בין תיאוריות תכנוניות לתיאוריות על הוראה. פרופ' בן פרץ פרסמה מאמרים ודוחות מחקר ייחודיים, בין השאר על תכניות לימודים בית ספריות ועל תכניות בחינוך הקיבוצי ובחינוך היהודי.
מחקריה של פרופ' בן פרץ, העוסקים בהתפתחות המקצועית של מורים ובדרכי חשיבתם המקצועית, פורסמו במאמרים רבים וכן בספר על תהליך רכישת ידע פרופסיונאלי ועל תפקיד הזיכרון בתהליך זה. עבודות אלו הן חלוציות בשילוב בין מחקר הזיכרון למחקר ההוראה והתפתחות המורים בראייה היסטורית. לפרופ' בן פרץ השפעה משמעותית על האופן שבו אנו חושבים היום על תכנון לימודים, הוראה והכשרת מורים. כתיבתה חידדה את הנושאים והציגה דוגמאות מפורטות של הדרך שבה מורים ומורי מורים מפרשים את עבודתם ויוצרים הזדמנויות לימודיות לתלמידיהם.
אחת מתכונותיה הבולטות והחשובות של פרופ' בן פרץ כחוקרת היא יכולתה לגשר בין עיון למעשה ובין תחומי מחקר שהם שונים זה מזה אך קשורים זה בזה ומשפיעים הדדית. מחקריה מעוגנים תמיד בבעיות ממשיות של העשייה החינוכית, ומפיקים פתרונות הניתנים ליישום. היא משלבת יכולת מדעית, דימיון ויצירתיות עם תבונת המעשה. בד בבד עם עבודתה המחקרית מילאה מרים בן פרץ תפקידים ציבוריים-אקדמיים: נשיאת מכללת תל-חי, יו"ר הוועדה לקביעת תכניות החומש למגזר הערבי, יו"ר הוועדה לבדיקת הרפורמה בהכשרת מורים ועוד. בכל התפקידים הללו היא תרמה לביסוסה ולשיפורה של מערכת החינוך בישראל.
לתרומותיה של מרים בן פרץ השפעה משמעותית על המחשבה ועל המדיניות בחינוך, הן בארץ והן מחוצה לה. פרופ' בן פרץ תרמה בתובנותיה המעמיקות, במחקריה המקוריים וביכולת המנהיגות שלה למערכת החינוך בישראל, והביאה כבוד לישראל בתחום המחקר החינוכי.
פרופ' בן פרץ העמידה דורות של תלמידים הממלאים היום תפקידים מרכזיים במחקר ובהוראה באוניברסיטאות, במכללות ובמערכת החינוך.
פרס ישראל לחקר המשפט ניתן לפרופסורים רות לפידות ואמנון רובינשטיין
פרופ' רות לפידות, מבכירי המשפטנים בתחום הבין-לאומי, עסקה רבות במחקריה בתחומים הנוגעים למעמדה של ישראל ולגבולותיה, ובין השאר בחנה את זכויות המעבר במצרי טיראן ובתעלת סואץ, ודנה בשאלות של ריבונות ואוטונומיה. בשנים האחרונות מחקריה מתמקדים במעמדה המשפטי של ירושלים, והיא מומחית בעלת שם עולמי בתחום. פרופ' לפידות מילאה שורה של תפקידים דיפלומטיים בשירות המדינה, וייצגה את ישראל בין השאר בעצרת האו"ם, במשא ומתן לשלום עם מצרים ובשיחות הראשונות על האוטונומיה הפלסטינית.
נשואה לפרופ' אריה לפידות, אם לתמר ולעמוס וסבתא לנכדים.
נימוקי הפרס
פרופ' רות לפידות זכתה להכרה ולמעמד יוצא דופן בקהילה המשפטית בארץ ובעולם, ולא בכדי.
מומחיותה בתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי הביאה אותה לשורת הישגים נדירים הן בתחום האקדמיה והן בייצוגה של ישראל בפורומים בין-לאומיים שונים, בצמתים חשובים וקשים של המדינה. כך למשל הייתה חברה במשלחת ישראל לעצרת האו"ם לאחר החלטתה המפורסמת של העצרת ב-1976 כי הציונות היא גזענות.
בין היתר נטלה פרופ' לפידות חלק וייצגה את ישראל בוועידת הצלב האדום ובמשא ומתן שבמהלכו הוכנה אמנת השלום עם מצרים, שבו הציגה בהצלחה את עמדותיה של ישראל כחברה בצוות הבוררים הבין-לאומי בעניין טאבה.
את תואר הדוקטור קבלה פרופ' לפידות בשנת 1956 במשפט בין-לאומי מאוניברסיטת פריז, ובשנת 1960 היא קיבלה דיפלומה בתחום זה מהמכון ללימודים גבוהים בפריז.
מתחילת דרכה האקדמית, ובמשך 50 שנה, תרמה פרופ' לפידות תרומה מסיבית לתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי. היא פרסמה לא פחות מ-9 ספרים, ערכה ספרים נוספים, ולצדם פרסמה למעלה מ-90 מאמרים שפורסמו בכל כתבי העת הטובים והיוקרתיים בתחומי המשפט. בנוסף כתבה כמה ערכים לאנציקלופדיה למשפט בין-לאומי של מכון מקס פלנק בגרמניה, שהיא האנציקלופדיה החשובה ביותר בתחום זה.
במיוחד גדולה תרומתה של פרופ' לפידות בחקר המעמד המשפטי של ירושלים והמקומות הקדושים. ספרה על "חוק יסוד ירושלים בירת ישראל", נחשב לאורים ותומים בנושא מעמדה המשפטי של ירושלים. ככלל הייתה למחקרה בתחום זה השפעה רבה הן על חוקרים והן על מעצבי מדיניות בישראל. בין היתר הוכנו כמה דוחות חשובים במסגרת מכון ירושלים לחקר ישראל שבו היא מכהנת כחוקרת בכירה מאז שנת 1989.
זכתה ירושלים, וזכינו אנו, למחקריה ולפרסומיה של פרופ' לפידות. מומחיותה ותרומתה של פרופ' לפידות באו לידי ביטוי בנושאים נוספים: דיני הים בכלל וספציפית ספרה הידוע על ים סוף ועל מפרץ עדן, מושג הריבונות המודרני. המושג "ריבונות פונקציונלית" פותח על ידה ושימש מאוחר יותר אבן מסד לחשיבה ולמחקר בתחום זה.
פרופ' לפידות הביאה כבוד ויוקרה לישראל כאשר הוזמנה להורות ולחקור במוסדות אקדמיים מפורסמים בארה"ב ובאירופה; בין היתר: אוניברסיטת ניו-יורק, הקולג' של סנט אנתוניו באוקספורד, אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, אוניברסיטת מינכן, המכון לשלום של ארה"ב בוושינגטון ואוניברסיטת מלבורן. מאז שנת 1989 היא כלולה ברשימת הבוררים של בית הדין הקבוע לבוררות בהאג, וזכתה גם לתואר "אישה מצטיינת במשפט הבין-לאומי" מטעם האגודה האמריקאית למשפט בין-לאומי.
בשנת 2001 פרשה פרופ' לפידות לגמלאות לאחר 45 שנים שבהן כיהנה כחברת סגל בתפקידים שונים באוניברסיטה העברית בירושלים. גם לאחר פרישתה היא ממשיכה בפעילותה, ובין היתר היא תעמוד בראש הפורום למשפט בין-לאומי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
פרופ' אמנון רובינשטיין מקבל פרס ישראל בחקר המשפט
בעיקר מקבל הוא פרס על הישגים ותרומה בתחום המשפט הציבורי. רובינשטיין, נשיא המרכז הבין-תחומי בהרצליה, מומחה במשפט חוקתי. מחקריו הרבים עוסקים בהיבטים שונים של המשפט הישראלי וביסודות המשפטיים, החברתיים וההיסטוריים של החברה בישראל. בפעילותו הפוליטית והפרלמנטרית הוא תרם רבות לחקיקת חוקי היסוד של ישראל, בעיקר בתחום של זכויות האדם.
מתגורר בתל אביב, נשוי לרוני, אב לניר ולטל וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
הישגיו האקדמיים ותרומתו הציבורית של פרופ' אמנון רובינשטיין מזכים אותו בפרס ישראל בחקר המשפט. פרופ' אמנון רובינשטיין הוא אבי המשפט החוקתי בישראל. מתחילת דרכו בתחום המשפט ועד עצם היום הזה הוא הרבה לחקור ולפרסם מאמרים וספרים בתחום המשפט החוקתי בישראל ובמדינות אחדות מחוצה לה.
פרופ' אמנון רובינשטיין ראוי להערכה מיוחדת בהיותו משפטן אקדמי שהוציא את עצמו מחוץ לקמפוס האוניברסיטאי כדי להשתמש במעמד ובכלים שרכש לעצמו כמשפטן לצורך מאבק ציבורי לקידום חברתי. ואכן, יש קשר הדוק וחשוב בין הפעילות והתרומה של פרופ' רובינשטיין בתחום המשפט לבין הפעילות והתרומה שלו בתחום החיים הציבוריים. בתפקידיו הציבוריים שימש פרופ' רובינשטיין מופת לאיש ציבור המשלב בהצלחה נמרצות, מקוריות ויעילות יחד עם חזון ועם ערכים של תרבות והגינות.
ההישג הבולט הראשון של פרופ' רובינשטיין בתחום המחקר המשפטי הוא פרסום עבודת הדוקטור שכתב באוניברסיטת לונדון (בשאלת היחס בין פגם בהחלטה מינהלית לבין התוצאה של הפגם) כספר (בשנת 1963) בהוצאת אוקספורד :Jurisdiction and Illegality. בספר זה פרופ' רובינשטיין מתמודד עם נושא מורכב ביותר במשפט האנגלי, והוא חושף את הבעייתיות העולה מן הפסיקה האנגלית במשך תקופה ארוכה מאוד, פסיקה שגרמה לחוסר-בהירות ולחוסר-ודאות. זה היה מחקר חלוצי ומצטיין, שנודעה לו חשיבות רבה בחקר המשפט הציבורי באנגליה, והוא משמש מאז שפורסם ועד היום עבודת יסוד בנושא זה. ספר זה כשהוא לעצמו הקנה לפרופ' רובינשטיין מעמד נכבד בעולם המשפט של אנגליה ושל מדינות אחרות שאימצו את שיטת המשפט האנגלי.
התרומה המרכזית של פרופ' רובינשטיין למשפט הציבורי בישראל היא ספרו על "המשפט החוקתי של מדינת ישראל". ספר זה (שפורסם במהדורה הראשונה בשנת 1969) היה הספר המקיף הראשון שפורסם בישראל על דיני חוקה. באופן טבעי הוא הפך לספר יסוד, לא רק לצורך הוראה בפקולטות למשפטים, אלא גם לשימוש מעשי של עורכי דין ושופטים, ומעבר לכך מקור חיוני (ובעצם יחיד) לכל סטודנט ואדם המתעניין בדיני חוקה (לרבות זכויות אדם) בישראל. הספר אינו מסתפק בריכוז יסודי ושיטתי של מקורות המשפט ובהצגתם בצורה בהירה, אלא הוא גם מקדם ערכי יסוד של דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. הוא שמר במשך כל השנים על המעמד של ספר מוביל ומחנך לדורות רבים של סטודנטים, משפטנים ואחרים, ואף שימש פעמים רבות מקור שצוטט בפסקי הדין של בית המשפט העליון. הספר עודכן בהתמדה, ויצא מדי כמה שנים במהדורה חדשה. זה עתה יצאו לאור שניים מתוך שלושת כרכיו במהדורה שישית (שהוכנה יחד עם ד"ר ברק מדינה).
משקל רב נודע לפרסומים נוספים של פרופ' רובינשטיין, המשלבים מידע עם תיאוריה ואף עם אידיאולוגיה. לא נפרט את פרסומיו הרבים, ונסתפק באזכור ספרו האחרון (שכתב יחד עם ד"ר אלכסנדר יעקובסון), "ישראל ומשפחת העמים" (2003). זהו מחקר אינטרדיסציפלינרי: הוא דן במשולב במשפט (פנימי והשוואתי) ובהיסטוריה, כדי לבדוק ולהעריך עקרונות וערכים של דמוקרטיה וציונות, זכויות אדם וזכויות קיבוציות ולבחון עד כמה ישראל עומדת במבחנים מקובלים של העולם הנאור. יש בספר זה הרבה יותר ממחקר עיוני, שכן הוא מתמודד עם ביקורת קשה המוטחת לאחרונה בישראל, ובעיקר מחוץ לישראל, כלפי המדינה, ובמיוחד כלפי האופי הציוני והמהות היהודית של המדינה. הוא יורד אל זירה חשובה למדינת ישראל, ובעצם לכל אדם בישראל, נאבק בה בהצלחה על ערכי יסוד של המדינה, ונותן כלי חשוב בידי כל מי שמתלבט או מתקשה להתגונן, בישראל או מחוץ לישראל, בפני הביקורת על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אלה הם רק מקצת ההישגים והתרומות שפרופ' רובינשטיין העלה למשפט ולחברה בישראל. אליהם מצטרפות, כאמור, מסכת מפוארת של מחקרים משפטיים ואחרים והעמדת דורות של תלמידים ששאבו ממנו ערכים והשראה, נוסף לפעילות ציבורית מרשימה וממושכת שהקנתה לו מעמד של מנהיג בולט מבחינה ערכית וביצועית בתחום המשפט והחברה.
פרס ישראל לחקר החקלאות מוענק לפרופ' נחום קידר
קידר, פרופסור אמריטוס בפקולטה למדעי החקלאות, המזון ואיכות הסביבה באוניברסיטה העברית.
הוא מומחה בעל שם עולמי בפיתוח ובטיפוח של זני עגבניות חדשים. מחקריו הובילו בין השאר לפיתוחן של עגבניות בעלות חיי מדף ארוכים, של עגבניות שרי ושל עגבניות אשכולות – זנים הנמכרים כיום בכל רחבי תבל. זרעי העגבניות מהזנים שפיתח הם מענפי היצוא החשובים של החקלאות בישראל, ומגדלים את פרותיהם בעשרות מדינות בעולם.
פרופ' קידר מתגורר ברחובות, נשוי לקטי, אב לאורנית ולאלון וסב לשבעה נכדים.
נימוקי הפרס
סיפור חייו של פרופ' נחום קידר מגלם בחובו את סיפור התקומה והיצירה של מדינת ישראל.
פרופ' קידר נולד בווינה בשנת 1920. לאחר הכיבוש על ידי הגרמנים הוא עבר להכשרה בדנמרק, ומשם נמלט לשוודיה ובה סיים את לימודי החקלאות. הוא עלה לישראל ב-1950 והמשיך בחקר עמידות הצמחים, נושא שהחל לחקרו עוד בשוודיה. בארץ למד באוניברסיטה העברית וסיים את לימודי הדוקטור בפקולטה לחקלאות ברחובות במחקרים גנטיים ופיזיולוגיים של מחוללי מחלות פתוגניים בתפוחי אדמה. בשנת 1959 התקבל כמרצה בפקולטה לחקלאות.
פרופ' קידר ידע לשלב מחקר בסיסי עם מחקר שימושי, ותוצאות מחקריו הם בעלי תרומה משמעותית ביותר לחקלאות ישראל. כבר בשנת 1975 הוא טיפח זן עגבניות עמיד למחלת הפוזריום המתאים במיוחד לתנאים טרופיים. זן זה גודל בשטחים נרחבים, ובהמשך הוחלף בזנים משופרים יותר, גם הם פרי מעבדתו. במיוחד ידועים מחקריו העוסקים בטיפוח עגבניות בעלות חיי מדף ארוכים הניתנות להשארה על השיח עד הבשלתן, כשהן אדומות ונשמרות במהלך האחסון ללא קירור משך ימים רבים, דבר המאפשר את הגעתן לשווקים הרחוקים מוצקות וראויות לשיווק. במחקר זה הוא השתמש לצורך טיפוח בגנים מעכבי הבשלה שפרותיהם אינם ראויים למאכל. צירופים של גנים אלו עם גנים למוצקות הביאו ליצירת גנוטיפים בעלי חיי מדף ארוכים. בדרכו האופיינית פעל פרופ' קידר ליישום זנים בעלי חיי מדף ארוכים אלו, שהיו הראשונים מסוגם בעולם. דבר זה הביא למוניטין למחקר הישראלי ולפיתוח חקלאות מתקדמת.
פרופ' קידר מעורב גם בטיפוח זנים מותאמים לחממות, דבר שאפשר יצוא פרות איכותיים מישראל לאירופה והוביל את מהפכת החלקאות האינטנסיבית בשנות ה-90. כיום 30-40 אחוזים מהחממות באירופה ובמרוקו כוללות את הזנים שטופחו במעבדתו.
פיתוח הייצור של זני המכלוא המעולים, שהצטיינו בחיי מדף ארוכים ובאיכות פרי טובה והיו המותאמים לחממות, אפשר פיתוח חקלאות מתוחכמת – יצירת זרעים לייצוא – הדורשת יותר ידע ופחות מים. בנוסף עסקה קבוצת הטיפוח בראשותו בטיפוח זני עגבניות לקטיף באשכולות עם פרות גדולים ופרות קטנים (שרי) בעלי מוצקות, טעם משופר וחיי מדף ארוכים.
נוסף להישגיו בטיפוח פעל פרופ' קידר יחד עם צוותו בהוראה ובהדרכת חקלאים. פרופ' קידר מעורב עד היום בענף הירקות לחקלאות, בענף הזרעים ובענפי שיווק נוספים. הוא נמצא בקשרים עם המדריכים לחקלאות וחבר בוועדות שיפוט ובוועדות מייעצות שונות של משרד החקלאות. פרופ' קידר היה גם מעורב בשיתופי פעולה בין-לאומיים כיועץ לנושאי גידול ירקות בארצות שונות. הוא סייע במציאת פתרונות ייחודיים המתאימים לבעיות שעלו בארצות המתפתחות.
במהלך השנים בנה פרופ' קידר והנהיג קבוצת חוקרים, ושיתף ושילב תלמידים וחוקרים צעירים במחקר ובפיתוח. חלק מתלמידיו הפכו מובילים בזכות עצמם והם משמשים בתפקידים בכירים שונים באקדמיה ובמחקר החקלאי.
במשך השנים קיבל פרופ' קידר כמה פרסים יוקרתיים (פרס קפלן, פרס רוטשילד ועוד), חיבר יותר ממאה מאמרים שהתפרסמו בעיתונות הבין-לאומית. על שמו גם רשומים פטנטים הקשורים בפיתוחיו.
לפרופ' קידר יכולת ייחודית להסתכל בהיבט מערכתי על תחום הגידולים, מן השאלות הגנטיות והפיזיולוגיות הבסיסיות, דרך הייצור בשדה ובחממות ועד השיווק. הוא השתמש במחקריו במגוון גישות מחקריות, מהגנטיקה הקלסית ועד לגנטיקה המודרנית.
יש לציין כי פרופ' קידר הוא איש נחבא אל הכלים וכל פעולתו מתאפיינת בצניעות ראויה לציון.
פרס ישראל בחקר החקלאות לשנת תשס"ו מוענק לפרופ' קידר על פריצות דרך ייחודיות, בקנה מידה עולמי, בתחומי הגנטיקה והטיפוח להשבחת צמחים בכלל וירקות בפרט. תרומותיו לחקלאות ה"היי-טק" בישראל, פרי מקוריותו ויצירתיותו, הן בעלות השלכות כלכליות רבות משמעות. הישגיו הבולטים זיכו אותו במוניטין בישראל ובעולם.
פרס ישראל בחקר הכימיה מוענק לפרופ' צבי רפופורט
הפרופ' רפופורט הוא פרו' מן המנין (אמריטוס) באוניברסיטה העברית והוא מחשובי החוקרים בארץ בכימיה אורגנית-פיזיקלית. מחקריו מתמקדים בעיקר בפענוח מנגנוני תגובה של תרכובות אורגניות שונות (בעיקר בהתמרה של תרכובות ויניליות), בפיתוח שיטות לזיהוי תוצרי הביניים שלהן, בהכנת אנולים יציבים ובלימוד המבנים והתגובות שלהם.
מתגורר בירושלים, נשוי לשרה, אב לארי, לענת ולגלית וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
פרס ישראל בחקר הכימיה מוענק לפרופ' צבי רפופורט מהאוניברסיטה העברית בירושלים על מחקריו החלוציים בתחום הכימיה האורגנית-פיזיקלית המתמקדים בבחינת הקשר בין המבנה לפעילות של תרכובות אורגניות, וכן על סדרת הספרים שערך בנושא "הכימיה של קבוצות פונקציונליות".
מחקריו של פרופ' רפופורט הם בשטח הכימיה האורגנית המנגנונית, ובמיוחד בתהליכים הכוללים תרכובות בעלות קשרי פחמן-פחמן כפולים. פרופ' רפופורט יישם שיטות קינטיות, סטריאוכימיות וחישוביות ללימוד השפעת המבנה והממס על הפעילות ועל יחסי סלקסיביות-ריאקטיביות של חומרי-הביניים קצרי-החיים הנוצרים בתהליכים אלה.
פרופ' רפופורט הוא מחלוצי המחקר המנגנוני של ההתמרה הנוקליאופילית בפחמן וינילי. הוא מיפה את המנגנונים הרבים לתהליך זה, וחקר לעומק את שני המנגנונים העיקריים: המונומולקולרי והרב-מולקולרי.
פרופ' רפופורט חקר אנולים פשוטים ארוכי-חיים, את שיווי-המשקל שלהם עם תרכובות הקרבוניל האיזומריות ואת המבנה הגבישי שלהן. בשנים האחרונות הוא פיתח שטח חדש של אנולים של נגזרות של קבוצות קרבוקסיליות, וקבע את חשיבותם של קשרי-מימן אינטראמולקולריים לייצוב האנולים. הוא בחן תהליכי אננטיומריזציה ודיאסטריאומריזציה בתרכובות שמבנן המולקולרי הוא של "פרופלורים ויניליים". מחקרים אלה מציבים אותו בשורת המדענים המובילה בתחום הכימיה האורגנית-פיזיקלית בעולם.
פרופ' רפופורט הוא העורך של סדרת הספרים "הכימיה של קבוצות פוקציונליות" מייסודו של פרופ' פטאי המנוח. הוא ערך כ-50 כרכים שמאמריהם נכתבו על ידי טובי החוקרים בעולם. הסדרה, שהיא אחת מהסדרות המרכזיות בכימיה אורגנית, מצויה ברוב הספריות המדעיות ברחבי העולם.
פרופ' רפופורט פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת בינלאומיים, וכן כמה ספרים. הוא ייצג את ישראל בגופים מדעיים בעולם, והרצה במספר רב של כנסים ומוסדות מדעיים בעולם. הוא העמיד דור של תלמידים התופסים מקום נכבד במוסדות להשכלה גבוהה, במוסדות מחקר ובתעשייה בארץ.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' צבי רפופורט ראוי לפרס ישראל בחקר הכימיה לשנת תשס"ו.
פרס ישראל בתחום המוזיקה מוענק לפסנתרנית פנינה זלצמן
זלצמן מטובי הפסנתרנים בעולם ומורה נערצת לפסנתר, היתה בנגינתה עם הטובות מהתזמורות בעולם ועם גדולי המנצחים. שגרירה בולטת של המוזיקה הישראלית עוד לפני קום המדינה. היא פעלה רבות לקידום המוזיקה בארץ, ובאמצעותה גם לקידום המדינה, והעמידה מאות תלמידים.
נימוקי הפרס
פרופ' פנינה זלצמן היא פסנתרנית דגולה, אשר בחרה בישראל כביתה ושילבה בהצלחה קריירה בין-לאומית מרשימה, שבה ייצגה את ארצנו בכבוד גדול, יחד עם תרומה מתמדת לחיי המוזיקה בארץ ולחינוכו של דור המשך של מוזיקאים. אצילותה הטבעית של פנינה זלצמן שימשה השראה לדורות של מוזיקאים ואוהבי מוזיקה. היא סללה דרך לתלמידיה ולמוקיריה בשמשה דוגמה ומופת ל"הצנע לכת" בלי לוותר על עוצמתה כאמנית מבצעת גדולה, וזאת בדיאלוג מתמשך עם התזמורות ועם הגופים המוזיקליים החשובים בארץ ובעולם וגם בעשייה של מוזיקה קאמרית, אינטימית, עם בני דורה ועם תלמידיה. לא בכדי קראנו לה "הגברת הראשונה של הפסנתר" בישראל. נוכחותה בשדה המוזיקה עוד טרם הקמת מדינת ישראל ועד היום היא ללא ספק תופעה מיוחדת וראויה לציון.
בזיכרונותיו של לוחם מלחמות ישראל שנפצע עוד בטרם הוכרזה המדינה נכתב כי בשכבו בבית החולים הנמצא מאחורי בניין מוזיאון תל אביב הוא מצא נחמה בצלילי הפסנתר שבקעו מן האולם שבו נהגה פנינה זלצמן לערוך חזרות, באותו אולם שבו הכריז בן גוריון שנתיים מאוחר יותר, על הקמת מדינת ישראל.
מתחילת דרכה האמנותית התמסרה פנינה זלצמן בכל לבה לביצועי בכורה של יצירות מלחיני ישראל, ולא פעם אף הסתכנה לצורך זה, כפי שסיפרה על ביצוע הבכורה של הקונצרט לפסנתר מאת מרק לברי, אשר נכתב עבורה ב-1946, סמוך לאירועי "השבת השחורה". זלצמן החליטה, בזמן העוצר שהוטל, להסתכן ולפסוע אל ביתו של המלחין כדי לקבל ממנו דפים אחרונים של היצירה החדשה, ונעצרה בדרך על ידי ה"כלניות" (החיילים הבריטים), שבסופו של סיפור האמינו לה כי אין בדפים שבידה חומר מחתרתי מסוכן אלא רק תווים, וליוו אותה לביתה, לתדהמת כל מי שחזה במראה המיוחד הזה. זהו רק סיפור קטן אחד מני רבים המתאר את רוחה של אמנית ישראלית.
אפשר לראות בפנינה זלצמן חלוץ ההולך לפני המחנה: היא הקדימה להבין כי זהותו של אמן היא בשורשי התרבות של מקום הולדתו. הישראליות העמוקה של פנינה זלצמן הייתה מקור השראה למלחינים רבים שהגיעו מאירופה לארץ חדשה ולא מוכרת ומצאו פה אמנית מבצעת ברמה בין-לאומית שהשמיעה את צליליהם ברמה בעולם כולו.
כמוזיקאית השכילה זלצמן לשלב ידע רחב-יריעה עם תובנות רגשיות ועם עומק שהביאו אותה לביצועים בלתי נשכחים ביכולת הלירית להפיק מן הפסנתר מלודיה מזמרת ומרגשת.
עד עצם היום הזה תקפים דבריו של ברוניסלב הוברמן אשר שמע אותה בפריז, בהיותה בת 16: "זה דבר נדיר בחייו של אמן, לעבור חוויה אמנותית כמו זו שעברתי כאשר שמעתי את הילדה הזאת." הקסם נשאר, והוא מעשיר את חיי המוזיקה של ישראל.
פרס ישראל בתחום המוזיקה מוענק למנצח מנדי רודן
רודן הוא מנצח ופרופסור לניצוח במוסדות אקדמיים מובילים - הוא מגדולי המוזיקאים של ישראל.
רודן ניצח על תזמורות חשובות בעולם ובארץ, בהשתתפותם של טובי הנגנים, ובהופעותיו הרבות הוא מייצג את ישראל ואת תרבותה. הוא מחלוצי ההוראה האקדמית של מוזיקה בישראל, ופיתח תכניות הוראה בניצוח. תלמידיו הרבים השתלבו כנגנים וכמנצחים בתזמורות ברחבי העולם.
מתגורר בירושלים, נשוי ליהודית, אב לאביעד ולאורלי וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
מאסטרו מנדי רודן הוא מבכירי המוזיקאים הישראלים ומן האמנים המובילים בתחום הביצוע המוזיקלי בארץ, מנצח רב השראה שתרם רבות לעיצוב מפת התזמורות בארץ, וזאת לצד תרומתו המכרעת בהכשרת דורות של נגנים ומנצחים צעירים בראשית דרכם האמנותית.
פרופ' מנדי רודן נולד בעיר יאסי שברומניה בשנת 1927. מילדותו למד נגינה על כינור, וכבר בגיל 16 נתקבל ככנר מן המניין בתזמורת הסימפונית של רדיו בוקרשט. בהיותו בן 19 ניצח לראשונה על התזמורת היוקרתית שהיה חבר בה, ומאז ועד היום לא זנח את שרביט הניצוח. בשנת 1961 עלה לארץ והשתלב מיד בחיי המוזיקה שלה.
בין תפקידיו הרבים כמנצח בישראל אפשר לציין את כהונתו כמנצח ראשי וכיועץ מוזיקלי של תזמורת "קול ישראל - ירושלים" (כיום התזמורת הסימפונית ירושלים - רשות השידור) בין השנים 1972-1963, את ייסודה של התזמורת הקאמרית הירושלמית, את הניהול המוזיקלי של הסימפונייטה הישראלית ואת הניצוח עליה בין השנים 1991-1977, את המינוי למנצח הראשון של התזמורת הקאמרית של חיל החינוך בצה"ל ואת הניצוח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית פעמים רבות בנוסף להיותו מנצח עמית שלה בין השנים 1997-1993. לפני שמונה שנים הוא הקים את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, המשמשת גם כתזמורת האופרה הישראלית, שמאז הוא מנהל אותה ומנצח עליה. בין-לבין הוא הוזמן לנצח על תזמורות מפורסמות באוסלו, בשטוקהולם, בפקין, בפריז, בפרנקפורט, בלוס אנג'לס, באטלנטה וברוצ'סטר. בין השנים 1989-1983 הוא שימש מנהל מוזיקלי ומנצח קבוע של התזמורת הלאומית של בלגיה. תחת שרביטו הופיעו גדולי הסולנים במאה ה-20, כגון ארתור רובינשטיין, דימיטרי רוסטרופוביץ, אייזק שטרן, ולדימיר אשכנזי, קלאודיו אראו, דניאל ברנבוים, יצחק פרלמן ורבים אחרים.
רודן הטביע את חותמו גם על דורות של מוזיקאים צעירים בישראל. משנת 1962 הוא לימד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובאקדמיה למוזיקה שליד אוניברסיטת תל-אביב (כיום בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה), ושימש דיקן וראש האקדמיה הירושלמית בין השנים 1994-1982. כחבר במועצה להשכלה הגבוהה ובמועצה לתרבות ולאמנות שליד משרד החינוך והתרבות, בנוסף לפעילותו כמורה, היה רודן שותף לעיצוב של קווי המתאר של ההשכלה הגבוהה בישראל ושל מערכת החינוך המוזיקלי בה. הוא היה גם שופט קבוע בתחרויות בין-לאומיות יוקרתיות לניצוח ולהלחנה בארץ ובעולם.
נוסף לתרומתו העצומה כמנצח וכמחנך יש לציין את פעילותו הענפה של רודן בעידוד היצירה המוזיקלית הישראלית ובהפצתה בקונצרטים ובהקלטות. הוא ביצע והקליט מעל ל-300 יצירות מאת מלחינים ישראליים בארץ ובעולם והיה קשוב תמיד ליצירותיהם של הכישרונות הצעירים שעלו בכל דור ודור.
במשך כמעט חצי מאה ייצג מאסטרו מנדי רודן בכבוד את המוזיקה הישראלית ברחבי העולם ואף נתבקש פעמים רבות על ידי מדינת ישראל לייצגה בתחום הזה, וזכה בהכרה לאומית ובין-לאומית רחבה.
פרס ישראל לספורט מוענק לשוער לשעבר יעקב חודורוב
חודרוב, מבכירי הספורטאים של ישראל בכל הזמנים, היה שוער הנבחרת הלאומית מיום הקמתה. הצטיינותו ומסירותו למשחק, לצד הגינותו הספורטיבית, הפכו אותו לדמות מופת לדורות של חובבי ספורט ובני נוער בישראל.
חודרוב נעדר מהטקס בעקבות אירוע מוחי בו לקה בתחילת השבוע.
נימוקי הפרס
גופו של יעקב חודורוב המתעופף באוויר כאילו חוקי כוח המשיכה אינם חלים עליו כדי להגן בחירוף נפש על שערה של נבחרת ישראל בכדורגל סימל עבור רבים בשנותיה הראשונות של המדינה, את מאבקה ההרואי בקמים עליה. באותן שנים לא היה ילד בישראל שלא הפנים את דמותו ושאף להידמות לו ולא היה מי שלא ראה בו את דוד הנלחם בגלית. במדינה שבתחילת דרכה צמחו מרבית גיבוריה בשורות הלוחמים סיפק חודורוב לתושביה מקור שונה של הערצה והזדהות לאומית.
יעקב חודורוב הגן על שערה של נבחרת ישראל משך 15 שנים רצופות (1949 - 1964) ונחשב בעיני המומחים עד עצם היום הזה לגדול שוערי ישראל מאז ומעולם ולאחד השוערים המעולים בתבל. זינוקיו האקרובטיים ושליטתו המוחלטת ברחבת ה- 16 העניקו ביטחון עצום לחבריו בנבחרת ולמאות האלפים שהאזינו בשקיקה לשידורי המשחקים ברדיו. משחקיה של נבחרת ישראל נגד רוסיה ויוגוסלביה, מאריות הכדורגל העולמי של פעם, כמו גם נגד נבחרות וויילס ואנגליה הצעירה, קיבלו לא מכבר מקום כבוד בפנתיאון הלאומי שלנו, ולא מעט בזכות יכולתו המופלאה של יעקב חודורוב בשער.
חודורוב, למרות קומתו הנמוכה יחסית, נראה, בזכות זינוקיו החתוליים, כענק המעופף מעל לראשי שחקנים גבוהים ממנו בהרבה, כמו ג'והן צ'רלס, השחקן הוולשי המפורסם.
באצטדיון בסקופליה, בניצחונה הבלתי נשכח של נבחרת ישראל על נבחרתה המהוללת של יוגוסלביה (1:2) במסגרת הטורניר המוקדם לקראת המשחקים האולימפים ב-1960, מיאן חודורוב לנטוש את השער ואת חבריו למרות כתפו הסדוקה והמשיך להגן עליו בחירוף נפש מול גלי ההתקפות היוגוסלביות כדי לשמור על הניצחון. אירוע זה, כמו רבים אחרים בקריירה הספורטיבית הארוכה והמפוארת שלו, מאפיינים אולי יותר מכול את האחריות, את המסירות ואת הדבקות במשימה שהפגין חודורוב ושבזכותן הוא הפך לדמות המקובלת על הכול.
יעקב חודורוב, שהחל לפלס את דרכו הספורטיבית כילד שנולד עם מום ברגליו, לחם במלחמת העצמאות של ישראל באותו אומץ לב שהפגין בהגנה על שער נבחרתה.
חודורוב הוא זן נכחד של ספורטאי המונע על ידי מוטיבציה פנימית, פטריוטיות ואחריות שלצערנו כבר נגוזו ונעלמו מן המציאות החומרנית והתועלתית של הספורט בימינו.
עדים לכך כל ניסיונות החיזור של קבוצות כדורגל מפוארות מן העולם שניסו לגייסו בממון רב כדי להגן על שערן והוא הדף אותן בנחישות ובעקביות, כאילו היו אלה כדורים שנורו לעבר שערו.
בשנים 1951 ו-1956 נבחר יעקב חודורוב לספורטאי השנה בישראל, וב-1958 - בצוותא עם חברו לנבחרת, יהושע גלזר - לספורטאי המצטיין של העשור הראשון למדינה.
פרס ישראל בתחום הספורט מוענק למאמן הכדורסל רלף קליין
קליין, לאחר קריירה מרשימה כשחקן, היה לאחד ממאמני הכדורסל הבולטים בישראל ובאירופה – הביא את קבוצת מכבי תל אביב ואת נבחרת ישראל לצמרת הכדורסל האירופי. כל ימיו כשחקן וכמאמן דגל קליין בשילוב בין חידושים מקצועיים, התמדה ועבודה קשה, ואת הערכים האלה הוא מנחיל עד היום לעשרות ילדים ובני נוער שהוא מאמן, מקצתם בהתנדבות.
נשוי לרותי, אב לערן, לרינת ולגילת וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
רלף קליין שרד את השואה ועלה לישראל בגיל 19 כדי לבנות בה מחדש את חייו דרך אהבתו הגדולה - משחק הכדורסל. אט-אט, תוך התמסרות ללא ליאות, שיפר את יכולותיו כשחקן בשורותיה של קבוצת מכבי תל-אביב, שאליה נקלע במקרה, ופילס את דרכו להרכבה הראשון, ומאוחר יותר הפך לשחקן מפתח ולקפטן בשורותיה ובשורות נבחרת ישראל. במשך 14 שנותיו כשחקן הוביל קליין את מכבי תל-אביב ל-8 אליפויות ול-7 גביעי מדינה, וייצג את ישראל בעשרות משחקים בין-לאומיים. עם פרישתו מן המגרש בגיל 33 החליט להקדיש את חייו לאימון. לאחר לימודים במולדת הכדורסל, ארה"ב, חזר רלף לישראל והתמנה למאמן הנבחרת הצעירה של ישראל שבשורותיה שיחקו מיקי ברקוביץ, מוטי ארואסטי, בועז ינאי ואחרים, שאותם הצעיד ב-1972 למקום הרביעי באליפות אירופה לנוער.
ב-1970 מונה רלף למאמנה של מכבי תל-אביב והוביל אותה משך שנים ארוכות לכמה מהישגיה הגדולים ביותר. תחת שרביטו היא זכתה ב-12 אליפויות, ב-11 גביעי מדינה ובגולת הכותרת של הישגיה: גביע אירופה לאלופות ב-1977. במשחק הגמר שנערך באולם "פיוניר" בבלגרד הוביל רלף את חניכיו לניצחון על מובילג'ירג'י וארזה על חודה של נקודה אחת (77:78), ובדרך לגמר זה הוא הביא אותה לניצחון בלתי נשכח על צסק"א מוסקבה (79:91). נאום ההכנה של רלף לפני המפגש עם הרוסים ייזכר כמודל של מוטיבציה להתעלות, למצוינות, להקרבה ולשיתוף פעולה קבוצתי.
כמאמן נבחרת ישראל הוביל רלף את הכדורסל הישראלי לצמרת האירופית ולשיא הצלחותיה עד היום: זכייה במשחק הגמר נגד ברית המועצות במדליית הכסף באליפות אירופה לנבחרות ב-1979. בדרך למשחק גמר זה גברה ישראל על יוגוסלביה, אלופת העולם (76:77).
ב-1983, לאחר לבטים אישיים קשים נסע רלף לגרמניה כדי לשמש מאמן של קבוצת סאטורן-קלן ומאוחר יותר של נבחרת גרמניה שאותה הוביל לראשונה לטורניר האולימפי ולטורניר אליפות העולם. רלף, שאיבד את אביו באושוויץ, ראה בצעד זה ניצחון אישי על גרמניה שהזדקקה לו, פליט שואה בעבר וישראלי גאה בהווה, כדי להדריכה ולאמנה בשדה הספורט. עם שובו לישראל המשיך רלף להדריך ולאמן בהצלחה מרובה.
רלף קליין הוא מורה, מדריך ומחנך בכל נימי נפשו. במהלך שירותו רב-השנים כמדריך אימון גופני בצה"ל הוא חישל אלפי צעירים ליכולת קרבית, וכמורה לכדורסל במכללה לחינוך גופני ובבית הספר למאמנים במכון וינגייט הוא הקנה למאות מורים ומאמנים את רזי הכדורסל כדי שיוכלו להעבירם לחניכיהם.
משך שנותיו כמאמן הכשיר רלף קליין מאות רבות של שחקני כדורסל למצוינות ולהישגיות, ועד עצם היום הזה הוא תורם בהתנדבות ובמסירות גם לנבחרות צעירות של בתי ספר ורואה בכך שליחות לאומית.
בשנת 1998 זכה רלף קליין בפרס "המאמן המצטיין של היובל" מטעם משרד החינוך התרבות והספורט לאות הוקרה על הישגיו החינוכיים והספורטיביים.
פרס ישראל על מפעל חיים מוענק לסופרת דבורה עומר.
עומר מגוללת בספריה פרקים בתולדות הציונות והמדינה. באמצעות סיפוריהם האישיים של הגיבורים היא מקרבת את הנוער הישראלי להיסטוריה של עמו ומדינתו, ועוסקת ברגישות ובאהבה בנושאים חברתיים.
מתגוררת בכפר מע"ש, נשואה לשמוליק, אם לטלי, לגיל ולרון וסבתא לשלוש נכדות.
נימוקי הפרס
דבורה עומר השכילה לשלב בחייה המקצועיים את כישוריה כיוצרת בתחושת שליחות חינוכית. כתביה הוקדשו להנצחת העבר הישראלי-ציוני ולהחייאת תחושת החלוציות שפיעמה בגיבוריו. בזכותה נחשף הנוער הישראלי לפרשיות מרתקות בתהליכי התקומה היהודית ולמוראות השואה.
כתיבתה מתבססת על תחקירים יסודיים ומקיפים של חיי גיבוריה, תקופתם וחיי היום-יום שלהם. גיבוריה הם רובם ככולם מהוגי הציונות וממגשימיה אשר הפכו לדמויות מוכרות ואהובות על ידי הנוער הישראלי. ספריה זיכו בחיים חדשים דמויות מופת כשרה גיבורת נילי, איתמר בן אבי, הרצל ומורדי גטו ורשה.
פרק ייחודי בכתיבתה המאוחרת הוקדש למוראות השואה. כממלאת אחר צוואתם של הנרצחים "זכרו אותנו" התגברה על הכאב ועל האימה וכתבה שלושה ספרי הנצחה:
"דמעות של אש"
"בעקבות הלהבות"
"התחנה טהרן".
כתיבתה כוללת פרקים מופלאים וכואבים, פרקים שעליהם נבנו האתוס הציוני וחיי היום-יום של ישראל החדשה: חזון הקמת המדינה, חידוש השפה העברית, פרקי קיבוץ, ארגוני השומר, ניל"י, ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, מלחמת העולם השנייה, הבריגאדה, השואה, מרד גטו וארשה, מלחמת השחרור והקמת המדינה, ייסוד אל-על ו"מרבד הקסמים", מלחמות ישראל, הקומנדו הימי, חיל האוויר ועוד.
מפעלה הספרותי חיבר את החברה הישראלית עם גיבוריה וניצח את אבק השכחה המקהה את העבר על כאביו ועל שמחותיו. יש לשבח את דבורה עומר על יכולתה ליצור נתיבות לליבותיהם של בני הדורות הצעירים ולקרב אותם אל המורשה הציונית והישראלית במיטבה: פרק חשוב בהוויה של העם היהודי.
על מפעלה החינוכי-ספרותי המרגש, שהשכיל להזכיר ולהנציח את דמויות המופת של העבר היהודי-ציוני, ראויה דבורה עומר לקבל את פרס ישראל לשנת תשס"ו על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
פרס ישראל למפעל חיים מוענק למייסד התעשיה האוירית - אל שווימר
שווימר,מייסדה של "התעשייה האווירית" ומנהלה שנים רבות, היה דמות מרכזית בהשגת עליונותה האווירית של ישראל במאבקיה על קיומה. בפעולותיו הנועזות הוא הבריח מטוסים למדינה שבדרך והיה ממקימיו של חיל האוויר וממפקדיו בימיו הראשונים. כמנהל "התעשייה האווירית" הוא הפך אותה לאחד הגופים המובילים בעולם בתחום, ותרם רבות לביטחונה של המדינה ולכלכלתה.
מתגורר בתל אביב, נשוי לרינה, אב לדן ולדפנה וסב לארבעה נכדים.
נימוקי הפרס
אל שווימר הקדיש את חייו למפעל הציוני, לישראל ולתעשייה האווירית. בזכותו מדינת ישראל חברה במועדון האקסקלוסיבי של מדינות המייצרות מטוסים אזרחיים וצבאיים ומטוסים ללא טייסים, והיא פעילה בתחום החלל בשיגור לוויינים ובייצור ספינות לחיל הים. מסכת חייו משקפת עקביות, התמדה וחזון.
אל שווימר סייע למדינה שבדרך בהשגת מטוסים וציוד לחימה, הגיע לישראל ביחד עם חבריו ממח"ל והשתתף במלחמת השחרור כראש להק אוויר ונמנה בין מקימי חיל האוויר הישראלי.
בשנת 1951 שכנע מר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, את מר אל שווימר בצורך הלאומי להקים מפעל לשיפוץ מטוסים בישראל. מר שווימר פירק את החברה שהקים בקליפורניה והגיע לישראל כדי להקים מפעל לתחזוקת מטוסים.
כבר בתחילת דרכו פעל מר שווימר להעלאת איכות העבודה בכל התחומים של שיפוץ המטוסים הצבאיים לרמה הבין-לאומית התקנית הדרושה בשוק התעופה האזרחי.
בתעשייה האווירית נקלטו מאות עולים מכל הגלויות, ונפתחו סדנאות לעברית ביחד עם הכשרה מקצועית בתחום התעופה.
בראייתו הכוללת דאג שווימר גם לפתוח בית ספר קדם-צבאי לטכנאי מטוסים כדי להכשיר טכנאים בעלי רמה מקצועית גבוהה אשר היו אחר כך דור ההמשך לתעשייה האווירית.
בשנות הצנע הצליח מר שווימר להשיג חוזי עבודה לתעשייה האווירית, ובכך הבטיח את המשך העסקתם של עובדיה. המדיניות שהתווה מר שווימר, שעל פיה תבוצענה עבודות המפעל לפי תקנים מערביים, נחלה הצלחה. ביזמתו חתמה מדינת ישראל בשנות ה-60 על הסכם בילאטרלי המקנה לתעשייה האווירית הרשאה לשפץ ולייצר מטוסים וחלקים עבור השוק האמריקני.
אמונתו של מר שווימר בפוטנציאל של יצרנים בשוק הפרטי וביכולתם המקצועית תרמה להתפתחות תעשיות כמו "אלתא" ו"אלביט". מפעליה של חברות-בת אלה הוקמו בעיירות פיתוח וייצרו מקומות תעסוקה.
חזונו של אל שווימר - שבראשית שנות ה-50, בשנות המצוקה והצנע, העז לחלום על תעשיית מטוסים בקנה מידה עולמי - מנהיגותו הסוחפת וראיית הנולד שלו הפכו את "בדק מטוסים" שהוא עצמו הקים לתעשייה האווירית הישראלית ולאחד המפעלים המובילים בארץ.
בזכות חלוציותו, מנהיגותו והישגיו בתחומי התעשייה, הביטחון והחברה מוענק לו פרס ישראל לשנת תשס"ו על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
פרס ישראל על מפעל חיים מוענק לתזמורת האנדלוסית הישראלית.
התזמורת נותנת ביטוי מחודש למוזיקה ולפיוט היהודיים שנשתמרו בפיהם של יהודי ספרד מאות בשנים. בפעילות תרבותית וחינוכית ענפה היא מקרבת את הציבור היהודי לשורשיו התרבותיים ומגשרת בין מזרח למערב, בין עולים לוותיקים ובין יהודים למוסלמים ולבני דתות אחרות.
נימוקי הפרס
פרס ישראל מוענק לתזמורת האנדלוסית הישראלית על התרומה שהרימה להוויה התרבותית בישראל.
המוזיקה האנדלוסית, שהילכה מאות שנים במרוקו, מקורה בספרד של ימי הביניים; לחניה שימשו בפיוטי הקודש בבתי הכנסת ובשירת החול שנתחברה בלשונות המקום.
זכותה של התזמורת האנדלוסית הישראלית שהפכה את המוזיקה הזאת ואת הפיוטים ואת השירים לנחלתו של קהל גדול של צעירים, ועשתה אותם לאחד מן הצבעים המוזיקליים המהלכים בקהלים גדולים בישראל. וכל זה ברמה מקצועית גבוהה ביותר שזכתה להערכה רבה.
על כן אין פלא שקהל מנוייה ושומעיה של התזמורת האנדלוסית בארץ ובעולם הוא גדול ומגוון. אלפים רבים באים להופעותיה בערים הגדולות ובעיירות הפיתוח ובארצות שמעבר לים: בפריז ובניו יורק, במונטריאול ובמרסי ובמקומות אחרים.
הצלחתה של התזמורת מתבטאת בעובדה שגם צעירים רבים, בני הדור השני והשלישי שנולדו בארץ, משחרים להופעותיה. בזכותה של התזמורת האנדלוסית נתרחב מעגל שוחרי הזמר המסורתי והפיוט שמקורו בספרד ובצפון אפריקה.
זכות גדולה לתזמורת האנדלוסית שבקהל נגניה מצויים טובי אנשי המקצוע יוצאי מרוקו וארצות ערב אחרות לצדם של מוזיקאים מצטיינים יוצאי מדינות חבר העמים. וגם זאת: עם הסולנים שלה נמנו ונמנים המשובחים שבזמרי המוזיקה האנדלוסית.
ראויה להוקרה העיר אשדוד, מהטובות שבערי ישראל המאוכלסות בקהל עולים מכל קצות תבל, ששימשה בית יוצר ומשמשת אכסניה לתזמורת; העיר אשדוד היא שהעמידה את התשתית לכינונה ולקידומה של התזמורת.
מייסדיה ומנהליה של התזמורת נתגלו כאנשי חזון וכאנשי מעשה שדאגו לתוספת גוונים חשובים לתרבות ישראל בזמננו.
על כל אלה ראויה התזמורת האנדלוסית על מנהליה, נגניה, פייטניה וזמריה המחוננים לקבלת פרס ישראל לשנת תשס"ו על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
הפרסים ניתנים ל 14 אישים וגופים שתרמו תרומה מכרעת לחיי היצירה והרוח של ישראל. מהאירוע נעדר חתן פרס ישראל לספורט ותרבות הגוף השוער הידוע יעקב חודרוב. בתחילת השבוע לקה באירוע מוחי. מבית החולים נמסר כי אין נשקפת סכנה לחייו וכי הוא שרוי בהכרה.
שר החינוך אמר בתחילת הטקס כי הוא מבקש לומר "תודה" לזוכי הפרס "בשמם של אזרחי ישראל", "תודה על כך שאתם ממלאים את ליבנו בגאווה. אני מקווה כי תובילו רבים נוספים בישראל לבצע את כל תחומי התורה, המחשבה, המדע והעשייה". הוא הוסיף כי "ביום העצמאות ה-58, כאשר מדינתנו חזקה, איתנה ומתקדמת מאוד בעולם, אנו חייבים לזכור ולהזכיר לציבור את התקופה הקשה של טרום הקמת המדינה. ערב הקמתה עמדו קשיים ענקיים בפני ההנהגה, וחשוב לציין את הגורם המרכזי שבלעדיו כל זה, אולי, לא היה מתרחש: ההנהגה הלאומית, שהיה לה האומץ לפעול בשיקול דעת נבון להקים מדינה יהודית".
להלן מקבלי פרס ישראל לשנת תשס"ו:
פרס ישראל לחקר מחשבת ישראל מוענק לפרופ' יעקב בלידשטיין
בלידשטיין, פרופסור מן המניין, מחשובי החוקרים של ההלכה היהודית ושל משנתו של הרמב"ם - נמנה עם מייסדי המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן גוריון ועם מייסדי המרכז הבין-לאומי למחשבת ישראל על שם גולדשטיין-גורן, לימד במרוצת השנים אלפי תלמידים. מחקריו הרבים עוסקים בין השאר בזיקה של חיי היהודים לעולם הנכרי, בבעיות חברתיות בהלכה היהודית ובסוגיות שבין אדם למקום.
נשוי לבתיה, אב לרחל, לאברהם, לדבורה, לחוה, לנעמה ולמשה וסב לנכדים.
נימוקי הפרס:
פרופ' יעקב בלידשטיין הוא מזיגה נדירה בזמננו של תלמיד חכם בקי בספרות התורה שבעל-פה, על מרכיביה ההלכתיים והאגדיים, המדרשיים, הפרשניים והעיוניים, וחוקר מן השורה הראשונה, השולט בכלי המחקר הפילולוגי והעיוני ובקי בספרות המחקרית הענפה בתחומו. כאיש אשכולות הוא בקי גם בפילוסופיה העתיקה והחדשה. ברוחב דעתו הוא חוקר את הפרטים כשהם משולבים במכלוליהם ובוחן אותם בהקשרים הרבים, המאפשרים מגוון פירושים, התאמות וחידושים. הפתיחות לריבוי היא סוד ההתפתחות היצירתית של מחשבת ישראל לדורותיה, ועל-פיה עיצב פרופ' בלידשטיין את המתודולוגיה המחקרית שלו, שבמיטבה היא המשך הלימוד שיצר את המקורות שהוא חוקר בכלים רלוונטיים לזמננו.
התחום המיוחד שפרופ' בלידשטיין התמחה בו הוא מחשבת ההלכה, האגדה והמדרש, ובהכללה – הפילוסופיה של ההלכה. הוא מציג אותה כתורת חיים הכוללת את סוגיות הדת, האתיקה והפוליטיקה, ובה גלום לדעתו ייחוד מחשבת-ישראל לדורותיה עד זמננו.
כאמור, גישתו היא מסורתית, אך בהשוואה לדרכי המחקר המקובלות היא מובילה מהפכה פרשנית שבאה לגשר על הפער שנוצר בין דיסציפלינות המחקר המודרני לבין הדיסציפלינות העיוניות המונחות ביסוד המקורות שהוא חוקר. הרבה דילמות פרשניות נפתרות בדרך זו.
פרס ישראל בחקר החינוך מוענק לפרופ' אמריטוס באוניברסיטה העברית, חיים אדלר.
חיים אדלר, מחשובי חוקרי החינוך בארץ וחלוץ המחקר הישראלי בסוציולוגיה של החינוך. מחקריו עוסקים בין השאר בחקר הנעורים והנוער, בקידום נוער משכבות חלשות ובקליטת נוער עולה, ותרמו רבות לקידומה של מערכת החינוך בארץ ולקביעת מדיניותה.
נשוי לבת-שבע, אב לאיילת ולהגר וסב לחמישה נכדים.
נימוקי הפרס
פרופ' חיים אדלר הוא מהבולטים ומהחשובים שבחוקרי החינוך בישראל. השפעתו סגולית על המחקר החינוכי ועל מערכת החינוך בישראל, ושמו נודע בקהילת חוקרי החינוך בעולם. במחקריו של חיים אדלר שלושה מוקדי עניין: נעורים וארגוני נוער, אינטגרציה בבית הספר וסוגיות הקשורות בקידומם של מקופחי חינוך. בשלושתם גישתו מאופיינת בראייה רחבה של ההקשר החברתי כמשפיע על המעשה החינוכי ותוצאותיו וכמושפע על ידו.
התעניינותו הסוציולוגית של חיים אדלר בחקר הנעורים ובארגוני הנוער באה לידי ביטוי בשורה של מחקרים. בעבודות אלו הוא הבחין בין שלוש תקופות בהתפתחותן של תנועות הנוער בישראל: שנות השלושים והארבעים המאופיינות על-ידי אתוס של שיתוף ומחויבות לחברה, שנות החמישים והשישים שמודגשת בהן השתלבות בממסד הכלכלי וההשכלתי והתקופה שלאחר מלחמת ששת-הימים, תקופה של החלשת המכוונות הקולקטיביסטית וחיזוקם של חיפושי זהות בכיוונים אישיים יותר.
המוקד השני בעבודת המחקר של חיים אדלר הוא בחקירת המבנה והתוצאות הלימודיות והחברתיות של מדיניות העירוב העדתי-חברתי בבית הספר. בעבודות אלו משתקפת התעניינותו בסוגיות של סלקטיביות ואי-שוויון בחינוך ובאינטגרציה עדתית-חברתית. מחקר הרפורמה של חטיבות הביניים והאינטגרציה שביצע עם הפרופסורים אריה לוי ומיכה חן ז"ל הוא ציון דרך בחקר החינוך בישראל. מחקר זה הביא בעקבותיו שפע של עבודות מחקר נוספות שסוגיות ארגוניות ודידקטיות של בית הספר בהקשרן החברתי-לאומי הרחב עומדות במרכזן.
המוקד החשוב השלישי, המשיק לחקר האינטגרציה, הוא חקר תרומות החינוך לקידומם של מקופחי-חינוך. חיים אדלר ייסד את המכון לחקר הטיפוח באוניברסיטה העברית וניהל אותו שנים רבות תוך מעורבות אישית בפרויקטים ובמחקרים שבוצעו בו. באלה ובניירות עמדה שחיבר הוא הופיע לא רק כ"סנגורם של החלשים", אלא הוא פועל לקידומם וחותר בהתמדה לקראת פרספקטיבה סוציולוגית מקיפה לעיצוב מדיניות הטיפוח ולחקירתה.
הקו המאפיין את עבודתו המדעית של פרופ' אדלר הוא צמידות החקירה לעולם העשייה, והחקירה מעוגנת תמיד בידע העיוני והאמפירי הקיים. בזכותו של שילוב זה הפך פרופ' אדלר יועץ לגורמים רבים במערכת החינוך, שעצתו נדרשת ודעתו נשמעת, ומבחינות רבות הוא שימש שגריר בכיר של האקדמיה במערכת החינוך ומגשר בינה לבין האוניברסיטה. בתפקיד זה הוא עמד בראש ועדות ציבוריות בנושאי מפתח, כמו הטיפול בנוער המנותק והנהגת יום חינוך ארוך וייעוץ לשרי החינוך, לוועדת החינוך של הכנסת ולגופי ביצוע חינוכיים שונים בישראל ובארצות אחרות. בכל אלה נשאר פרופ' אדלר חוקר ואקדמאי מובהק, נוסף למחויבותו לצדק חברתי ולמעורבותו האישית במימושו במערכת החינוך.
פרס ישראל בחקר החינוך מוענק לפרופ' אמריטוס מרים בן פרץ
בן פרץ, מאוניברסיטת חיפה,היא מגדולי החוקרים בחינוך ובהוראה. מחקריה הרבים עוסקים בפיתוח ובהערכה של תכניות לימודים, בקביעת מדיניות חינוכית, בהכשרת מורים ובהתפתחותם המקצועית ובחינוך יהודי בישראל ובתפוצות.
מתגוררת בחיפה, נשואה לעורך הדין משה בן פרץ, ולהם בן ושלוש בנות, נכדים ונינים.
נימוקי הפרס
פרופ' מרים בן פרץ היא בין החוקרים הישראלים הידועים ביותר בחקר ההוראה ותכנון הלימודים ובחקר הכשרת מורים והתפתחותם המקצועית. למחקריה בתחומים אלו השפעה משמעותית ביותר בישראל ובעולם, והיא מקובלת כיום כבת סמכא מהשורה הראשונה בתחומי מחקריה.
בתחום של תכנון לימודים פיתחה פרופ' בן פרץ את מושג "הפוטנציאל הקוריקולרי" וחקרה את יחסי הגומלין בין מורים לתכניות לימודים. היא הצביעה על כיוונים חדשים במחקר הקוריקולרי ושילבה בין תיאוריות תכנוניות לתיאוריות על הוראה. פרופ' בן פרץ פרסמה מאמרים ודוחות מחקר ייחודיים, בין השאר על תכניות לימודים בית ספריות ועל תכניות בחינוך הקיבוצי ובחינוך היהודי.
מחקריה של פרופ' בן פרץ, העוסקים בהתפתחות המקצועית של מורים ובדרכי חשיבתם המקצועית, פורסמו במאמרים רבים וכן בספר על תהליך רכישת ידע פרופסיונאלי ועל תפקיד הזיכרון בתהליך זה. עבודות אלו הן חלוציות בשילוב בין מחקר הזיכרון למחקר ההוראה והתפתחות המורים בראייה היסטורית. לפרופ' בן פרץ השפעה משמעותית על האופן שבו אנו חושבים היום על תכנון לימודים, הוראה והכשרת מורים. כתיבתה חידדה את הנושאים והציגה דוגמאות מפורטות של הדרך שבה מורים ומורי מורים מפרשים את עבודתם ויוצרים הזדמנויות לימודיות לתלמידיהם.
אחת מתכונותיה הבולטות והחשובות של פרופ' בן פרץ כחוקרת היא יכולתה לגשר בין עיון למעשה ובין תחומי מחקר שהם שונים זה מזה אך קשורים זה בזה ומשפיעים הדדית. מחקריה מעוגנים תמיד בבעיות ממשיות של העשייה החינוכית, ומפיקים פתרונות הניתנים ליישום. היא משלבת יכולת מדעית, דימיון ויצירתיות עם תבונת המעשה. בד בבד עם עבודתה המחקרית מילאה מרים בן פרץ תפקידים ציבוריים-אקדמיים: נשיאת מכללת תל-חי, יו"ר הוועדה לקביעת תכניות החומש למגזר הערבי, יו"ר הוועדה לבדיקת הרפורמה בהכשרת מורים ועוד. בכל התפקידים הללו היא תרמה לביסוסה ולשיפורה של מערכת החינוך בישראל.
לתרומותיה של מרים בן פרץ השפעה משמעותית על המחשבה ועל המדיניות בחינוך, הן בארץ והן מחוצה לה. פרופ' בן פרץ תרמה בתובנותיה המעמיקות, במחקריה המקוריים וביכולת המנהיגות שלה למערכת החינוך בישראל, והביאה כבוד לישראל בתחום המחקר החינוכי.
פרופ' בן פרץ העמידה דורות של תלמידים הממלאים היום תפקידים מרכזיים במחקר ובהוראה באוניברסיטאות, במכללות ובמערכת החינוך.
פרס ישראל לחקר המשפט ניתן לפרופסורים רות לפידות ואמנון רובינשטיין
פרופ' רות לפידות, מבכירי המשפטנים בתחום הבין-לאומי, עסקה רבות במחקריה בתחומים הנוגעים למעמדה של ישראל ולגבולותיה, ובין השאר בחנה את זכויות המעבר במצרי טיראן ובתעלת סואץ, ודנה בשאלות של ריבונות ואוטונומיה. בשנים האחרונות מחקריה מתמקדים במעמדה המשפטי של ירושלים, והיא מומחית בעלת שם עולמי בתחום. פרופ' לפידות מילאה שורה של תפקידים דיפלומטיים בשירות המדינה, וייצגה את ישראל בין השאר בעצרת האו"ם, במשא ומתן לשלום עם מצרים ובשיחות הראשונות על האוטונומיה הפלסטינית.
נשואה לפרופ' אריה לפידות, אם לתמר ולעמוס וסבתא לנכדים.
נימוקי הפרס
פרופ' רות לפידות זכתה להכרה ולמעמד יוצא דופן בקהילה המשפטית בארץ ובעולם, ולא בכדי.
מומחיותה בתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי הביאה אותה לשורת הישגים נדירים הן בתחום האקדמיה והן בייצוגה של ישראל בפורומים בין-לאומיים שונים, בצמתים חשובים וקשים של המדינה. כך למשל הייתה חברה במשלחת ישראל לעצרת האו"ם לאחר החלטתה המפורסמת של העצרת ב-1976 כי הציונות היא גזענות.
בין היתר נטלה פרופ' לפידות חלק וייצגה את ישראל בוועידת הצלב האדום ובמשא ומתן שבמהלכו הוכנה אמנת השלום עם מצרים, שבו הציגה בהצלחה את עמדותיה של ישראל כחברה בצוות הבוררים הבין-לאומי בעניין טאבה.
את תואר הדוקטור קבלה פרופ' לפידות בשנת 1956 במשפט בין-לאומי מאוניברסיטת פריז, ובשנת 1960 היא קיבלה דיפלומה בתחום זה מהמכון ללימודים גבוהים בפריז.
מתחילת דרכה האקדמית, ובמשך 50 שנה, תרמה פרופ' לפידות תרומה מסיבית לתחום המשפט הבין-לאומי הפומבי. היא פרסמה לא פחות מ-9 ספרים, ערכה ספרים נוספים, ולצדם פרסמה למעלה מ-90 מאמרים שפורסמו בכל כתבי העת הטובים והיוקרתיים בתחומי המשפט. בנוסף כתבה כמה ערכים לאנציקלופדיה למשפט בין-לאומי של מכון מקס פלנק בגרמניה, שהיא האנציקלופדיה החשובה ביותר בתחום זה.
במיוחד גדולה תרומתה של פרופ' לפידות בחקר המעמד המשפטי של ירושלים והמקומות הקדושים. ספרה על "חוק יסוד ירושלים בירת ישראל", נחשב לאורים ותומים בנושא מעמדה המשפטי של ירושלים. ככלל הייתה למחקרה בתחום זה השפעה רבה הן על חוקרים והן על מעצבי מדיניות בישראל. בין היתר הוכנו כמה דוחות חשובים במסגרת מכון ירושלים לחקר ישראל שבו היא מכהנת כחוקרת בכירה מאז שנת 1989.
זכתה ירושלים, וזכינו אנו, למחקריה ולפרסומיה של פרופ' לפידות. מומחיותה ותרומתה של פרופ' לפידות באו לידי ביטוי בנושאים נוספים: דיני הים בכלל וספציפית ספרה הידוע על ים סוף ועל מפרץ עדן, מושג הריבונות המודרני. המושג "ריבונות פונקציונלית" פותח על ידה ושימש מאוחר יותר אבן מסד לחשיבה ולמחקר בתחום זה.
פרופ' לפידות הביאה כבוד ויוקרה לישראל כאשר הוזמנה להורות ולחקור במוסדות אקדמיים מפורסמים בארה"ב ובאירופה; בין היתר: אוניברסיטת ניו-יורק, הקולג' של סנט אנתוניו באוקספורד, אוניברסיטת ג'ורג'טאון בוושינגטון, אוניברסיטת מינכן, המכון לשלום של ארה"ב בוושינגטון ואוניברסיטת מלבורן. מאז שנת 1989 היא כלולה ברשימת הבוררים של בית הדין הקבוע לבוררות בהאג, וזכתה גם לתואר "אישה מצטיינת במשפט הבין-לאומי" מטעם האגודה האמריקאית למשפט בין-לאומי.
בשנת 2001 פרשה פרופ' לפידות לגמלאות לאחר 45 שנים שבהן כיהנה כחברת סגל בתפקידים שונים באוניברסיטה העברית בירושלים. גם לאחר פרישתה היא ממשיכה בפעילותה, ובין היתר היא תעמוד בראש הפורום למשפט בין-לאומי של הפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית.
פרופ' אמנון רובינשטיין מקבל פרס ישראל בחקר המשפט
בעיקר מקבל הוא פרס על הישגים ותרומה בתחום המשפט הציבורי. רובינשטיין, נשיא המרכז הבין-תחומי בהרצליה, מומחה במשפט חוקתי. מחקריו הרבים עוסקים בהיבטים שונים של המשפט הישראלי וביסודות המשפטיים, החברתיים וההיסטוריים של החברה בישראל. בפעילותו הפוליטית והפרלמנטרית הוא תרם רבות לחקיקת חוקי היסוד של ישראל, בעיקר בתחום של זכויות האדם.
מתגורר בתל אביב, נשוי לרוני, אב לניר ולטל וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
הישגיו האקדמיים ותרומתו הציבורית של פרופ' אמנון רובינשטיין מזכים אותו בפרס ישראל בחקר המשפט. פרופ' אמנון רובינשטיין הוא אבי המשפט החוקתי בישראל. מתחילת דרכו בתחום המשפט ועד עצם היום הזה הוא הרבה לחקור ולפרסם מאמרים וספרים בתחום המשפט החוקתי בישראל ובמדינות אחדות מחוצה לה.
פרופ' אמנון רובינשטיין ראוי להערכה מיוחדת בהיותו משפטן אקדמי שהוציא את עצמו מחוץ לקמפוס האוניברסיטאי כדי להשתמש במעמד ובכלים שרכש לעצמו כמשפטן לצורך מאבק ציבורי לקידום חברתי. ואכן, יש קשר הדוק וחשוב בין הפעילות והתרומה של פרופ' רובינשטיין בתחום המשפט לבין הפעילות והתרומה שלו בתחום החיים הציבוריים. בתפקידיו הציבוריים שימש פרופ' רובינשטיין מופת לאיש ציבור המשלב בהצלחה נמרצות, מקוריות ויעילות יחד עם חזון ועם ערכים של תרבות והגינות.
ההישג הבולט הראשון של פרופ' רובינשטיין בתחום המחקר המשפטי הוא פרסום עבודת הדוקטור שכתב באוניברסיטת לונדון (בשאלת היחס בין פגם בהחלטה מינהלית לבין התוצאה של הפגם) כספר (בשנת 1963) בהוצאת אוקספורד :Jurisdiction and Illegality. בספר זה פרופ' רובינשטיין מתמודד עם נושא מורכב ביותר במשפט האנגלי, והוא חושף את הבעייתיות העולה מן הפסיקה האנגלית במשך תקופה ארוכה מאוד, פסיקה שגרמה לחוסר-בהירות ולחוסר-ודאות. זה היה מחקר חלוצי ומצטיין, שנודעה לו חשיבות רבה בחקר המשפט הציבורי באנגליה, והוא משמש מאז שפורסם ועד היום עבודת יסוד בנושא זה. ספר זה כשהוא לעצמו הקנה לפרופ' רובינשטיין מעמד נכבד בעולם המשפט של אנגליה ושל מדינות אחרות שאימצו את שיטת המשפט האנגלי.
התרומה המרכזית של פרופ' רובינשטיין למשפט הציבורי בישראל היא ספרו על "המשפט החוקתי של מדינת ישראל". ספר זה (שפורסם במהדורה הראשונה בשנת 1969) היה הספר המקיף הראשון שפורסם בישראל על דיני חוקה. באופן טבעי הוא הפך לספר יסוד, לא רק לצורך הוראה בפקולטות למשפטים, אלא גם לשימוש מעשי של עורכי דין ושופטים, ומעבר לכך מקור חיוני (ובעצם יחיד) לכל סטודנט ואדם המתעניין בדיני חוקה (לרבות זכויות אדם) בישראל. הספר אינו מסתפק בריכוז יסודי ושיטתי של מקורות המשפט ובהצגתם בצורה בהירה, אלא הוא גם מקדם ערכי יסוד של דמוקרטיה, שוויון וזכויות אדם. הוא שמר במשך כל השנים על המעמד של ספר מוביל ומחנך לדורות רבים של סטודנטים, משפטנים ואחרים, ואף שימש פעמים רבות מקור שצוטט בפסקי הדין של בית המשפט העליון. הספר עודכן בהתמדה, ויצא מדי כמה שנים במהדורה חדשה. זה עתה יצאו לאור שניים מתוך שלושת כרכיו במהדורה שישית (שהוכנה יחד עם ד"ר ברק מדינה).
משקל רב נודע לפרסומים נוספים של פרופ' רובינשטיין, המשלבים מידע עם תיאוריה ואף עם אידיאולוגיה. לא נפרט את פרסומיו הרבים, ונסתפק באזכור ספרו האחרון (שכתב יחד עם ד"ר אלכסנדר יעקובסון), "ישראל ומשפחת העמים" (2003). זהו מחקר אינטרדיסציפלינרי: הוא דן במשולב במשפט (פנימי והשוואתי) ובהיסטוריה, כדי לבדוק ולהעריך עקרונות וערכים של דמוקרטיה וציונות, זכויות אדם וזכויות קיבוציות ולבחון עד כמה ישראל עומדת במבחנים מקובלים של העולם הנאור. יש בספר זה הרבה יותר ממחקר עיוני, שכן הוא מתמודד עם ביקורת קשה המוטחת לאחרונה בישראל, ובעיקר מחוץ לישראל, כלפי המדינה, ובמיוחד כלפי האופי הציוני והמהות היהודית של המדינה. הוא יורד אל זירה חשובה למדינת ישראל, ובעצם לכל אדם בישראל, נאבק בה בהצלחה על ערכי יסוד של המדינה, ונותן כלי חשוב בידי כל מי שמתלבט או מתקשה להתגונן, בישראל או מחוץ לישראל, בפני הביקורת על מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית.
אלה הם רק מקצת ההישגים והתרומות שפרופ' רובינשטיין העלה למשפט ולחברה בישראל. אליהם מצטרפות, כאמור, מסכת מפוארת של מחקרים משפטיים ואחרים והעמדת דורות של תלמידים ששאבו ממנו ערכים והשראה, נוסף לפעילות ציבורית מרשימה וממושכת שהקנתה לו מעמד של מנהיג בולט מבחינה ערכית וביצועית בתחום המשפט והחברה.
פרס ישראל לחקר החקלאות מוענק לפרופ' נחום קידר
קידר, פרופסור אמריטוס בפקולטה למדעי החקלאות, המזון ואיכות הסביבה באוניברסיטה העברית.
הוא מומחה בעל שם עולמי בפיתוח ובטיפוח של זני עגבניות חדשים. מחקריו הובילו בין השאר לפיתוחן של עגבניות בעלות חיי מדף ארוכים, של עגבניות שרי ושל עגבניות אשכולות – זנים הנמכרים כיום בכל רחבי תבל. זרעי העגבניות מהזנים שפיתח הם מענפי היצוא החשובים של החקלאות בישראל, ומגדלים את פרותיהם בעשרות מדינות בעולם.
פרופ' קידר מתגורר ברחובות, נשוי לקטי, אב לאורנית ולאלון וסב לשבעה נכדים.
נימוקי הפרס
סיפור חייו של פרופ' נחום קידר מגלם בחובו את סיפור התקומה והיצירה של מדינת ישראל.
פרופ' קידר נולד בווינה בשנת 1920. לאחר הכיבוש על ידי הגרמנים הוא עבר להכשרה בדנמרק, ומשם נמלט לשוודיה ובה סיים את לימודי החקלאות. הוא עלה לישראל ב-1950 והמשיך בחקר עמידות הצמחים, נושא שהחל לחקרו עוד בשוודיה. בארץ למד באוניברסיטה העברית וסיים את לימודי הדוקטור בפקולטה לחקלאות ברחובות במחקרים גנטיים ופיזיולוגיים של מחוללי מחלות פתוגניים בתפוחי אדמה. בשנת 1959 התקבל כמרצה בפקולטה לחקלאות.
פרופ' קידר ידע לשלב מחקר בסיסי עם מחקר שימושי, ותוצאות מחקריו הם בעלי תרומה משמעותית ביותר לחקלאות ישראל. כבר בשנת 1975 הוא טיפח זן עגבניות עמיד למחלת הפוזריום המתאים במיוחד לתנאים טרופיים. זן זה גודל בשטחים נרחבים, ובהמשך הוחלף בזנים משופרים יותר, גם הם פרי מעבדתו. במיוחד ידועים מחקריו העוסקים בטיפוח עגבניות בעלות חיי מדף ארוכים הניתנות להשארה על השיח עד הבשלתן, כשהן אדומות ונשמרות במהלך האחסון ללא קירור משך ימים רבים, דבר המאפשר את הגעתן לשווקים הרחוקים מוצקות וראויות לשיווק. במחקר זה הוא השתמש לצורך טיפוח בגנים מעכבי הבשלה שפרותיהם אינם ראויים למאכל. צירופים של גנים אלו עם גנים למוצקות הביאו ליצירת גנוטיפים בעלי חיי מדף ארוכים. בדרכו האופיינית פעל פרופ' קידר ליישום זנים בעלי חיי מדף ארוכים אלו, שהיו הראשונים מסוגם בעולם. דבר זה הביא למוניטין למחקר הישראלי ולפיתוח חקלאות מתקדמת.
פרופ' קידר מעורב גם בטיפוח זנים מותאמים לחממות, דבר שאפשר יצוא פרות איכותיים מישראל לאירופה והוביל את מהפכת החלקאות האינטנסיבית בשנות ה-90. כיום 30-40 אחוזים מהחממות באירופה ובמרוקו כוללות את הזנים שטופחו במעבדתו.
פיתוח הייצור של זני המכלוא המעולים, שהצטיינו בחיי מדף ארוכים ובאיכות פרי טובה והיו המותאמים לחממות, אפשר פיתוח חקלאות מתוחכמת – יצירת זרעים לייצוא – הדורשת יותר ידע ופחות מים. בנוסף עסקה קבוצת הטיפוח בראשותו בטיפוח זני עגבניות לקטיף באשכולות עם פרות גדולים ופרות קטנים (שרי) בעלי מוצקות, טעם משופר וחיי מדף ארוכים.
נוסף להישגיו בטיפוח פעל פרופ' קידר יחד עם צוותו בהוראה ובהדרכת חקלאים. פרופ' קידר מעורב עד היום בענף הירקות לחקלאות, בענף הזרעים ובענפי שיווק נוספים. הוא נמצא בקשרים עם המדריכים לחקלאות וחבר בוועדות שיפוט ובוועדות מייעצות שונות של משרד החקלאות. פרופ' קידר היה גם מעורב בשיתופי פעולה בין-לאומיים כיועץ לנושאי גידול ירקות בארצות שונות. הוא סייע במציאת פתרונות ייחודיים המתאימים לבעיות שעלו בארצות המתפתחות.
במהלך השנים בנה פרופ' קידר והנהיג קבוצת חוקרים, ושיתף ושילב תלמידים וחוקרים צעירים במחקר ובפיתוח. חלק מתלמידיו הפכו מובילים בזכות עצמם והם משמשים בתפקידים בכירים שונים באקדמיה ובמחקר החקלאי.
במשך השנים קיבל פרופ' קידר כמה פרסים יוקרתיים (פרס קפלן, פרס רוטשילד ועוד), חיבר יותר ממאה מאמרים שהתפרסמו בעיתונות הבין-לאומית. על שמו גם רשומים פטנטים הקשורים בפיתוחיו.
לפרופ' קידר יכולת ייחודית להסתכל בהיבט מערכתי על תחום הגידולים, מן השאלות הגנטיות והפיזיולוגיות הבסיסיות, דרך הייצור בשדה ובחממות ועד השיווק. הוא השתמש במחקריו במגוון גישות מחקריות, מהגנטיקה הקלסית ועד לגנטיקה המודרנית.
יש לציין כי פרופ' קידר הוא איש נחבא אל הכלים וכל פעולתו מתאפיינת בצניעות ראויה לציון.
פרס ישראל בחקר החקלאות לשנת תשס"ו מוענק לפרופ' קידר על פריצות דרך ייחודיות, בקנה מידה עולמי, בתחומי הגנטיקה והטיפוח להשבחת צמחים בכלל וירקות בפרט. תרומותיו לחקלאות ה"היי-טק" בישראל, פרי מקוריותו ויצירתיותו, הן בעלות השלכות כלכליות רבות משמעות. הישגיו הבולטים זיכו אותו במוניטין בישראל ובעולם.
פרס ישראל בחקר הכימיה מוענק לפרופ' צבי רפופורט
הפרופ' רפופורט הוא פרו' מן המנין (אמריטוס) באוניברסיטה העברית והוא מחשובי החוקרים בארץ בכימיה אורגנית-פיזיקלית. מחקריו מתמקדים בעיקר בפענוח מנגנוני תגובה של תרכובות אורגניות שונות (בעיקר בהתמרה של תרכובות ויניליות), בפיתוח שיטות לזיהוי תוצרי הביניים שלהן, בהכנת אנולים יציבים ובלימוד המבנים והתגובות שלהם.
מתגורר בירושלים, נשוי לשרה, אב לארי, לענת ולגלית וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
פרס ישראל בחקר הכימיה מוענק לפרופ' צבי רפופורט מהאוניברסיטה העברית בירושלים על מחקריו החלוציים בתחום הכימיה האורגנית-פיזיקלית המתמקדים בבחינת הקשר בין המבנה לפעילות של תרכובות אורגניות, וכן על סדרת הספרים שערך בנושא "הכימיה של קבוצות פונקציונליות".
מחקריו של פרופ' רפופורט הם בשטח הכימיה האורגנית המנגנונית, ובמיוחד בתהליכים הכוללים תרכובות בעלות קשרי פחמן-פחמן כפולים. פרופ' רפופורט יישם שיטות קינטיות, סטריאוכימיות וחישוביות ללימוד השפעת המבנה והממס על הפעילות ועל יחסי סלקסיביות-ריאקטיביות של חומרי-הביניים קצרי-החיים הנוצרים בתהליכים אלה.
פרופ' רפופורט הוא מחלוצי המחקר המנגנוני של ההתמרה הנוקליאופילית בפחמן וינילי. הוא מיפה את המנגנונים הרבים לתהליך זה, וחקר לעומק את שני המנגנונים העיקריים: המונומולקולרי והרב-מולקולרי.
פרופ' רפופורט חקר אנולים פשוטים ארוכי-חיים, את שיווי-המשקל שלהם עם תרכובות הקרבוניל האיזומריות ואת המבנה הגבישי שלהן. בשנים האחרונות הוא פיתח שטח חדש של אנולים של נגזרות של קבוצות קרבוקסיליות, וקבע את חשיבותם של קשרי-מימן אינטראמולקולריים לייצוב האנולים. הוא בחן תהליכי אננטיומריזציה ודיאסטריאומריזציה בתרכובות שמבנן המולקולרי הוא של "פרופלורים ויניליים". מחקרים אלה מציבים אותו בשורת המדענים המובילה בתחום הכימיה האורגנית-פיזיקלית בעולם.
פרופ' רפופורט הוא העורך של סדרת הספרים "הכימיה של קבוצות פוקציונליות" מייסודו של פרופ' פטאי המנוח. הוא ערך כ-50 כרכים שמאמריהם נכתבו על ידי טובי החוקרים בעולם. הסדרה, שהיא אחת מהסדרות המרכזיות בכימיה אורגנית, מצויה ברוב הספריות המדעיות ברחבי העולם.
פרופ' רפופורט פרסם מאמרים רבים בכתבי-עת בינלאומיים, וכן כמה ספרים. הוא ייצג את ישראל בגופים מדעיים בעולם, והרצה במספר רב של כנסים ומוסדות מדעיים בעולם. הוא העמיד דור של תלמידים התופסים מקום נכבד במוסדות להשכלה גבוהה, במוסדות מחקר ובתעשייה בארץ.
על כל אלה מצאה ועדת השופטים את פרופ' צבי רפופורט ראוי לפרס ישראל בחקר הכימיה לשנת תשס"ו.
פרס ישראל בתחום המוזיקה מוענק לפסנתרנית פנינה זלצמן
זלצמן מטובי הפסנתרנים בעולם ומורה נערצת לפסנתר, היתה בנגינתה עם הטובות מהתזמורות בעולם ועם גדולי המנצחים. שגרירה בולטת של המוזיקה הישראלית עוד לפני קום המדינה. היא פעלה רבות לקידום המוזיקה בארץ, ובאמצעותה גם לקידום המדינה, והעמידה מאות תלמידים.
נימוקי הפרס
פרופ' פנינה זלצמן היא פסנתרנית דגולה, אשר בחרה בישראל כביתה ושילבה בהצלחה קריירה בין-לאומית מרשימה, שבה ייצגה את ארצנו בכבוד גדול, יחד עם תרומה מתמדת לחיי המוזיקה בארץ ולחינוכו של דור המשך של מוזיקאים. אצילותה הטבעית של פנינה זלצמן שימשה השראה לדורות של מוזיקאים ואוהבי מוזיקה. היא סללה דרך לתלמידיה ולמוקיריה בשמשה דוגמה ומופת ל"הצנע לכת" בלי לוותר על עוצמתה כאמנית מבצעת גדולה, וזאת בדיאלוג מתמשך עם התזמורות ועם הגופים המוזיקליים החשובים בארץ ובעולם וגם בעשייה של מוזיקה קאמרית, אינטימית, עם בני דורה ועם תלמידיה. לא בכדי קראנו לה "הגברת הראשונה של הפסנתר" בישראל. נוכחותה בשדה המוזיקה עוד טרם הקמת מדינת ישראל ועד היום היא ללא ספק תופעה מיוחדת וראויה לציון.
בזיכרונותיו של לוחם מלחמות ישראל שנפצע עוד בטרם הוכרזה המדינה נכתב כי בשכבו בבית החולים הנמצא מאחורי בניין מוזיאון תל אביב הוא מצא נחמה בצלילי הפסנתר שבקעו מן האולם שבו נהגה פנינה זלצמן לערוך חזרות, באותו אולם שבו הכריז בן גוריון שנתיים מאוחר יותר, על הקמת מדינת ישראל.
מתחילת דרכה האמנותית התמסרה פנינה זלצמן בכל לבה לביצועי בכורה של יצירות מלחיני ישראל, ולא פעם אף הסתכנה לצורך זה, כפי שסיפרה על ביצוע הבכורה של הקונצרט לפסנתר מאת מרק לברי, אשר נכתב עבורה ב-1946, סמוך לאירועי "השבת השחורה". זלצמן החליטה, בזמן העוצר שהוטל, להסתכן ולפסוע אל ביתו של המלחין כדי לקבל ממנו דפים אחרונים של היצירה החדשה, ונעצרה בדרך על ידי ה"כלניות" (החיילים הבריטים), שבסופו של סיפור האמינו לה כי אין בדפים שבידה חומר מחתרתי מסוכן אלא רק תווים, וליוו אותה לביתה, לתדהמת כל מי שחזה במראה המיוחד הזה. זהו רק סיפור קטן אחד מני רבים המתאר את רוחה של אמנית ישראלית.
אפשר לראות בפנינה זלצמן חלוץ ההולך לפני המחנה: היא הקדימה להבין כי זהותו של אמן היא בשורשי התרבות של מקום הולדתו. הישראליות העמוקה של פנינה זלצמן הייתה מקור השראה למלחינים רבים שהגיעו מאירופה לארץ חדשה ולא מוכרת ומצאו פה אמנית מבצעת ברמה בין-לאומית שהשמיעה את צליליהם ברמה בעולם כולו.
כמוזיקאית השכילה זלצמן לשלב ידע רחב-יריעה עם תובנות רגשיות ועם עומק שהביאו אותה לביצועים בלתי נשכחים ביכולת הלירית להפיק מן הפסנתר מלודיה מזמרת ומרגשת.
עד עצם היום הזה תקפים דבריו של ברוניסלב הוברמן אשר שמע אותה בפריז, בהיותה בת 16: "זה דבר נדיר בחייו של אמן, לעבור חוויה אמנותית כמו זו שעברתי כאשר שמעתי את הילדה הזאת." הקסם נשאר, והוא מעשיר את חיי המוזיקה של ישראל.
פרס ישראל בתחום המוזיקה מוענק למנצח מנדי רודן
רודן הוא מנצח ופרופסור לניצוח במוסדות אקדמיים מובילים - הוא מגדולי המוזיקאים של ישראל.
רודן ניצח על תזמורות חשובות בעולם ובארץ, בהשתתפותם של טובי הנגנים, ובהופעותיו הרבות הוא מייצג את ישראל ואת תרבותה. הוא מחלוצי ההוראה האקדמית של מוזיקה בישראל, ופיתח תכניות הוראה בניצוח. תלמידיו הרבים השתלבו כנגנים וכמנצחים בתזמורות ברחבי העולם.
מתגורר בירושלים, נשוי ליהודית, אב לאביעד ולאורלי וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
מאסטרו מנדי רודן הוא מבכירי המוזיקאים הישראלים ומן האמנים המובילים בתחום הביצוע המוזיקלי בארץ, מנצח רב השראה שתרם רבות לעיצוב מפת התזמורות בארץ, וזאת לצד תרומתו המכרעת בהכשרת דורות של נגנים ומנצחים צעירים בראשית דרכם האמנותית.
פרופ' מנדי רודן נולד בעיר יאסי שברומניה בשנת 1927. מילדותו למד נגינה על כינור, וכבר בגיל 16 נתקבל ככנר מן המניין בתזמורת הסימפונית של רדיו בוקרשט. בהיותו בן 19 ניצח לראשונה על התזמורת היוקרתית שהיה חבר בה, ומאז ועד היום לא זנח את שרביט הניצוח. בשנת 1961 עלה לארץ והשתלב מיד בחיי המוזיקה שלה.
בין תפקידיו הרבים כמנצח בישראל אפשר לציין את כהונתו כמנצח ראשי וכיועץ מוזיקלי של תזמורת "קול ישראל - ירושלים" (כיום התזמורת הסימפונית ירושלים - רשות השידור) בין השנים 1972-1963, את ייסודה של התזמורת הקאמרית הירושלמית, את הניהול המוזיקלי של הסימפונייטה הישראלית ואת הניצוח עליה בין השנים 1991-1977, את המינוי למנצח הראשון של התזמורת הקאמרית של חיל החינוך בצה"ל ואת הניצוח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית פעמים רבות בנוסף להיותו מנצח עמית שלה בין השנים 1997-1993. לפני שמונה שנים הוא הקים את התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון לציון, המשמשת גם כתזמורת האופרה הישראלית, שמאז הוא מנהל אותה ומנצח עליה. בין-לבין הוא הוזמן לנצח על תזמורות מפורסמות באוסלו, בשטוקהולם, בפקין, בפריז, בפרנקפורט, בלוס אנג'לס, באטלנטה וברוצ'סטר. בין השנים 1989-1983 הוא שימש מנהל מוזיקלי ומנצח קבוע של התזמורת הלאומית של בלגיה. תחת שרביטו הופיעו גדולי הסולנים במאה ה-20, כגון ארתור רובינשטיין, דימיטרי רוסטרופוביץ, אייזק שטרן, ולדימיר אשכנזי, קלאודיו אראו, דניאל ברנבוים, יצחק פרלמן ורבים אחרים.
רודן הטביע את חותמו גם על דורות של מוזיקאים צעירים בישראל. משנת 1962 הוא לימד באקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים ובאקדמיה למוזיקה שליד אוניברסיטת תל-אביב (כיום בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה), ושימש דיקן וראש האקדמיה הירושלמית בין השנים 1994-1982. כחבר במועצה להשכלה הגבוהה ובמועצה לתרבות ולאמנות שליד משרד החינוך והתרבות, בנוסף לפעילותו כמורה, היה רודן שותף לעיצוב של קווי המתאר של ההשכלה הגבוהה בישראל ושל מערכת החינוך המוזיקלי בה. הוא היה גם שופט קבוע בתחרויות בין-לאומיות יוקרתיות לניצוח ולהלחנה בארץ ובעולם.
נוסף לתרומתו העצומה כמנצח וכמחנך יש לציין את פעילותו הענפה של רודן בעידוד היצירה המוזיקלית הישראלית ובהפצתה בקונצרטים ובהקלטות. הוא ביצע והקליט מעל ל-300 יצירות מאת מלחינים ישראליים בארץ ובעולם והיה קשוב תמיד ליצירותיהם של הכישרונות הצעירים שעלו בכל דור ודור.
במשך כמעט חצי מאה ייצג מאסטרו מנדי רודן בכבוד את המוזיקה הישראלית ברחבי העולם ואף נתבקש פעמים רבות על ידי מדינת ישראל לייצגה בתחום הזה, וזכה בהכרה לאומית ובין-לאומית רחבה.
פרס ישראל לספורט מוענק לשוער לשעבר יעקב חודורוב
חודרוב, מבכירי הספורטאים של ישראל בכל הזמנים, היה שוער הנבחרת הלאומית מיום הקמתה. הצטיינותו ומסירותו למשחק, לצד הגינותו הספורטיבית, הפכו אותו לדמות מופת לדורות של חובבי ספורט ובני נוער בישראל.
חודרוב נעדר מהטקס בעקבות אירוע מוחי בו לקה בתחילת השבוע.
נימוקי הפרס
גופו של יעקב חודורוב המתעופף באוויר כאילו חוקי כוח המשיכה אינם חלים עליו כדי להגן בחירוף נפש על שערה של נבחרת ישראל בכדורגל סימל עבור רבים בשנותיה הראשונות של המדינה, את מאבקה ההרואי בקמים עליה. באותן שנים לא היה ילד בישראל שלא הפנים את דמותו ושאף להידמות לו ולא היה מי שלא ראה בו את דוד הנלחם בגלית. במדינה שבתחילת דרכה צמחו מרבית גיבוריה בשורות הלוחמים סיפק חודורוב לתושביה מקור שונה של הערצה והזדהות לאומית.
יעקב חודורוב הגן על שערה של נבחרת ישראל משך 15 שנים רצופות (1949 - 1964) ונחשב בעיני המומחים עד עצם היום הזה לגדול שוערי ישראל מאז ומעולם ולאחד השוערים המעולים בתבל. זינוקיו האקרובטיים ושליטתו המוחלטת ברחבת ה- 16 העניקו ביטחון עצום לחבריו בנבחרת ולמאות האלפים שהאזינו בשקיקה לשידורי המשחקים ברדיו. משחקיה של נבחרת ישראל נגד רוסיה ויוגוסלביה, מאריות הכדורגל העולמי של פעם, כמו גם נגד נבחרות וויילס ואנגליה הצעירה, קיבלו לא מכבר מקום כבוד בפנתיאון הלאומי שלנו, ולא מעט בזכות יכולתו המופלאה של יעקב חודורוב בשער.
חודורוב, למרות קומתו הנמוכה יחסית, נראה, בזכות זינוקיו החתוליים, כענק המעופף מעל לראשי שחקנים גבוהים ממנו בהרבה, כמו ג'והן צ'רלס, השחקן הוולשי המפורסם.
באצטדיון בסקופליה, בניצחונה הבלתי נשכח של נבחרת ישראל על נבחרתה המהוללת של יוגוסלביה (1:2) במסגרת הטורניר המוקדם לקראת המשחקים האולימפים ב-1960, מיאן חודורוב לנטוש את השער ואת חבריו למרות כתפו הסדוקה והמשיך להגן עליו בחירוף נפש מול גלי ההתקפות היוגוסלביות כדי לשמור על הניצחון. אירוע זה, כמו רבים אחרים בקריירה הספורטיבית הארוכה והמפוארת שלו, מאפיינים אולי יותר מכול את האחריות, את המסירות ואת הדבקות במשימה שהפגין חודורוב ושבזכותן הוא הפך לדמות המקובלת על הכול.
יעקב חודורוב, שהחל לפלס את דרכו הספורטיבית כילד שנולד עם מום ברגליו, לחם במלחמת העצמאות של ישראל באותו אומץ לב שהפגין בהגנה על שער נבחרתה.
חודורוב הוא זן נכחד של ספורטאי המונע על ידי מוטיבציה פנימית, פטריוטיות ואחריות שלצערנו כבר נגוזו ונעלמו מן המציאות החומרנית והתועלתית של הספורט בימינו.
עדים לכך כל ניסיונות החיזור של קבוצות כדורגל מפוארות מן העולם שניסו לגייסו בממון רב כדי להגן על שערן והוא הדף אותן בנחישות ובעקביות, כאילו היו אלה כדורים שנורו לעבר שערו.
בשנים 1951 ו-1956 נבחר יעקב חודורוב לספורטאי השנה בישראל, וב-1958 - בצוותא עם חברו לנבחרת, יהושע גלזר - לספורטאי המצטיין של העשור הראשון למדינה.
פרס ישראל בתחום הספורט מוענק למאמן הכדורסל רלף קליין
קליין, לאחר קריירה מרשימה כשחקן, היה לאחד ממאמני הכדורסל הבולטים בישראל ובאירופה – הביא את קבוצת מכבי תל אביב ואת נבחרת ישראל לצמרת הכדורסל האירופי. כל ימיו כשחקן וכמאמן דגל קליין בשילוב בין חידושים מקצועיים, התמדה ועבודה קשה, ואת הערכים האלה הוא מנחיל עד היום לעשרות ילדים ובני נוער שהוא מאמן, מקצתם בהתנדבות.
נשוי לרותי, אב לערן, לרינת ולגילת וסב לנכדים.
נימוקי הפרס
רלף קליין שרד את השואה ועלה לישראל בגיל 19 כדי לבנות בה מחדש את חייו דרך אהבתו הגדולה - משחק הכדורסל. אט-אט, תוך התמסרות ללא ליאות, שיפר את יכולותיו כשחקן בשורותיה של קבוצת מכבי תל-אביב, שאליה נקלע במקרה, ופילס את דרכו להרכבה הראשון, ומאוחר יותר הפך לשחקן מפתח ולקפטן בשורותיה ובשורות נבחרת ישראל. במשך 14 שנותיו כשחקן הוביל קליין את מכבי תל-אביב ל-8 אליפויות ול-7 גביעי מדינה, וייצג את ישראל בעשרות משחקים בין-לאומיים. עם פרישתו מן המגרש בגיל 33 החליט להקדיש את חייו לאימון. לאחר לימודים במולדת הכדורסל, ארה"ב, חזר רלף לישראל והתמנה למאמן הנבחרת הצעירה של ישראל שבשורותיה שיחקו מיקי ברקוביץ, מוטי ארואסטי, בועז ינאי ואחרים, שאותם הצעיד ב-1972 למקום הרביעי באליפות אירופה לנוער.
ב-1970 מונה רלף למאמנה של מכבי תל-אביב והוביל אותה משך שנים ארוכות לכמה מהישגיה הגדולים ביותר. תחת שרביטו היא זכתה ב-12 אליפויות, ב-11 גביעי מדינה ובגולת הכותרת של הישגיה: גביע אירופה לאלופות ב-1977. במשחק הגמר שנערך באולם "פיוניר" בבלגרד הוביל רלף את חניכיו לניצחון על מובילג'ירג'י וארזה על חודה של נקודה אחת (77:78), ובדרך לגמר זה הוא הביא אותה לניצחון בלתי נשכח על צסק"א מוסקבה (79:91). נאום ההכנה של רלף לפני המפגש עם הרוסים ייזכר כמודל של מוטיבציה להתעלות, למצוינות, להקרבה ולשיתוף פעולה קבוצתי.
כמאמן נבחרת ישראל הוביל רלף את הכדורסל הישראלי לצמרת האירופית ולשיא הצלחותיה עד היום: זכייה במשחק הגמר נגד ברית המועצות במדליית הכסף באליפות אירופה לנבחרות ב-1979. בדרך למשחק גמר זה גברה ישראל על יוגוסלביה, אלופת העולם (76:77).
ב-1983, לאחר לבטים אישיים קשים נסע רלף לגרמניה כדי לשמש מאמן של קבוצת סאטורן-קלן ומאוחר יותר של נבחרת גרמניה שאותה הוביל לראשונה לטורניר האולימפי ולטורניר אליפות העולם. רלף, שאיבד את אביו באושוויץ, ראה בצעד זה ניצחון אישי על גרמניה שהזדקקה לו, פליט שואה בעבר וישראלי גאה בהווה, כדי להדריכה ולאמנה בשדה הספורט. עם שובו לישראל המשיך רלף להדריך ולאמן בהצלחה מרובה.
רלף קליין הוא מורה, מדריך ומחנך בכל נימי נפשו. במהלך שירותו רב-השנים כמדריך אימון גופני בצה"ל הוא חישל אלפי צעירים ליכולת קרבית, וכמורה לכדורסל במכללה לחינוך גופני ובבית הספר למאמנים במכון וינגייט הוא הקנה למאות מורים ומאמנים את רזי הכדורסל כדי שיוכלו להעבירם לחניכיהם.
משך שנותיו כמאמן הכשיר רלף קליין מאות רבות של שחקני כדורסל למצוינות ולהישגיות, ועד עצם היום הזה הוא תורם בהתנדבות ובמסירות גם לנבחרות צעירות של בתי ספר ורואה בכך שליחות לאומית.
בשנת 1998 זכה רלף קליין בפרס "המאמן המצטיין של היובל" מטעם משרד החינוך התרבות והספורט לאות הוקרה על הישגיו החינוכיים והספורטיביים.
פרס ישראל על מפעל חיים מוענק לסופרת דבורה עומר.
עומר מגוללת בספריה פרקים בתולדות הציונות והמדינה. באמצעות סיפוריהם האישיים של הגיבורים היא מקרבת את הנוער הישראלי להיסטוריה של עמו ומדינתו, ועוסקת ברגישות ובאהבה בנושאים חברתיים.
מתגוררת בכפר מע"ש, נשואה לשמוליק, אם לטלי, לגיל ולרון וסבתא לשלוש נכדות.
נימוקי הפרס
דבורה עומר השכילה לשלב בחייה המקצועיים את כישוריה כיוצרת בתחושת שליחות חינוכית. כתביה הוקדשו להנצחת העבר הישראלי-ציוני ולהחייאת תחושת החלוציות שפיעמה בגיבוריו. בזכותה נחשף הנוער הישראלי לפרשיות מרתקות בתהליכי התקומה היהודית ולמוראות השואה.
כתיבתה מתבססת על תחקירים יסודיים ומקיפים של חיי גיבוריה, תקופתם וחיי היום-יום שלהם. גיבוריה הם רובם ככולם מהוגי הציונות וממגשימיה אשר הפכו לדמויות מוכרות ואהובות על ידי הנוער הישראלי. ספריה זיכו בחיים חדשים דמויות מופת כשרה גיבורת נילי, איתמר בן אבי, הרצל ומורדי גטו ורשה.
פרק ייחודי בכתיבתה המאוחרת הוקדש למוראות השואה. כממלאת אחר צוואתם של הנרצחים "זכרו אותנו" התגברה על הכאב ועל האימה וכתבה שלושה ספרי הנצחה:
"דמעות של אש"
"בעקבות הלהבות"
"התחנה טהרן".
כתיבתה כוללת פרקים מופלאים וכואבים, פרקים שעליהם נבנו האתוס הציוני וחיי היום-יום של ישראל החדשה: חזון הקמת המדינה, חידוש השפה העברית, פרקי קיבוץ, ארגוני השומר, ניל"י, ה"הגנה", האצ"ל והלח"י, מלחמת העולם השנייה, הבריגאדה, השואה, מרד גטו וארשה, מלחמת השחרור והקמת המדינה, ייסוד אל-על ו"מרבד הקסמים", מלחמות ישראל, הקומנדו הימי, חיל האוויר ועוד.
מפעלה הספרותי חיבר את החברה הישראלית עם גיבוריה וניצח את אבק השכחה המקהה את העבר על כאביו ועל שמחותיו. יש לשבח את דבורה עומר על יכולתה ליצור נתיבות לליבותיהם של בני הדורות הצעירים ולקרב אותם אל המורשה הציונית והישראלית במיטבה: פרק חשוב בהוויה של העם היהודי.
על מפעלה החינוכי-ספרותי המרגש, שהשכיל להזכיר ולהנציח את דמויות המופת של העבר היהודי-ציוני, ראויה דבורה עומר לקבל את פרס ישראל לשנת תשס"ו על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
פרס ישראל למפעל חיים מוענק למייסד התעשיה האוירית - אל שווימר
שווימר,מייסדה של "התעשייה האווירית" ומנהלה שנים רבות, היה דמות מרכזית בהשגת עליונותה האווירית של ישראל במאבקיה על קיומה. בפעולותיו הנועזות הוא הבריח מטוסים למדינה שבדרך והיה ממקימיו של חיל האוויר וממפקדיו בימיו הראשונים. כמנהל "התעשייה האווירית" הוא הפך אותה לאחד הגופים המובילים בעולם בתחום, ותרם רבות לביטחונה של המדינה ולכלכלתה.
מתגורר בתל אביב, נשוי לרינה, אב לדן ולדפנה וסב לארבעה נכדים.
נימוקי הפרס
אל שווימר הקדיש את חייו למפעל הציוני, לישראל ולתעשייה האווירית. בזכותו מדינת ישראל חברה במועדון האקסקלוסיבי של מדינות המייצרות מטוסים אזרחיים וצבאיים ומטוסים ללא טייסים, והיא פעילה בתחום החלל בשיגור לוויינים ובייצור ספינות לחיל הים. מסכת חייו משקפת עקביות, התמדה וחזון.
אל שווימר סייע למדינה שבדרך בהשגת מטוסים וציוד לחימה, הגיע לישראל ביחד עם חבריו ממח"ל והשתתף במלחמת השחרור כראש להק אוויר ונמנה בין מקימי חיל האוויר הישראלי.
בשנת 1951 שכנע מר דוד בן-גוריון, ראש הממשלה, את מר אל שווימר בצורך הלאומי להקים מפעל לשיפוץ מטוסים בישראל. מר שווימר פירק את החברה שהקים בקליפורניה והגיע לישראל כדי להקים מפעל לתחזוקת מטוסים.
כבר בתחילת דרכו פעל מר שווימר להעלאת איכות העבודה בכל התחומים של שיפוץ המטוסים הצבאיים לרמה הבין-לאומית התקנית הדרושה בשוק התעופה האזרחי.
בתעשייה האווירית נקלטו מאות עולים מכל הגלויות, ונפתחו סדנאות לעברית ביחד עם הכשרה מקצועית בתחום התעופה.
בראייתו הכוללת דאג שווימר גם לפתוח בית ספר קדם-צבאי לטכנאי מטוסים כדי להכשיר טכנאים בעלי רמה מקצועית גבוהה אשר היו אחר כך דור ההמשך לתעשייה האווירית.
בשנות הצנע הצליח מר שווימר להשיג חוזי עבודה לתעשייה האווירית, ובכך הבטיח את המשך העסקתם של עובדיה. המדיניות שהתווה מר שווימר, שעל פיה תבוצענה עבודות המפעל לפי תקנים מערביים, נחלה הצלחה. ביזמתו חתמה מדינת ישראל בשנות ה-60 על הסכם בילאטרלי המקנה לתעשייה האווירית הרשאה לשפץ ולייצר מטוסים וחלקים עבור השוק האמריקני.
אמונתו של מר שווימר בפוטנציאל של יצרנים בשוק הפרטי וביכולתם המקצועית תרמה להתפתחות תעשיות כמו "אלתא" ו"אלביט". מפעליה של חברות-בת אלה הוקמו בעיירות פיתוח וייצרו מקומות תעסוקה.
חזונו של אל שווימר - שבראשית שנות ה-50, בשנות המצוקה והצנע, העז לחלום על תעשיית מטוסים בקנה מידה עולמי - מנהיגותו הסוחפת וראיית הנולד שלו הפכו את "בדק מטוסים" שהוא עצמו הקים לתעשייה האווירית הישראלית ולאחד המפעלים המובילים בארץ.
בזכות חלוציותו, מנהיגותו והישגיו בתחומי התעשייה, הביטחון והחברה מוענק לו פרס ישראל לשנת תשס"ו על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.
פרס ישראל על מפעל חיים מוענק לתזמורת האנדלוסית הישראלית.
התזמורת נותנת ביטוי מחודש למוזיקה ולפיוט היהודיים שנשתמרו בפיהם של יהודי ספרד מאות בשנים. בפעילות תרבותית וחינוכית ענפה היא מקרבת את הציבור היהודי לשורשיו התרבותיים ומגשרת בין מזרח למערב, בין עולים לוותיקים ובין יהודים למוסלמים ולבני דתות אחרות.
נימוקי הפרס
פרס ישראל מוענק לתזמורת האנדלוסית הישראלית על התרומה שהרימה להוויה התרבותית בישראל.
המוזיקה האנדלוסית, שהילכה מאות שנים במרוקו, מקורה בספרד של ימי הביניים; לחניה שימשו בפיוטי הקודש בבתי הכנסת ובשירת החול שנתחברה בלשונות המקום.
זכותה של התזמורת האנדלוסית הישראלית שהפכה את המוזיקה הזאת ואת הפיוטים ואת השירים לנחלתו של קהל גדול של צעירים, ועשתה אותם לאחד מן הצבעים המוזיקליים המהלכים בקהלים גדולים בישראל. וכל זה ברמה מקצועית גבוהה ביותר שזכתה להערכה רבה.
על כן אין פלא שקהל מנוייה ושומעיה של התזמורת האנדלוסית בארץ ובעולם הוא גדול ומגוון. אלפים רבים באים להופעותיה בערים הגדולות ובעיירות הפיתוח ובארצות שמעבר לים: בפריז ובניו יורק, במונטריאול ובמרסי ובמקומות אחרים.
הצלחתה של התזמורת מתבטאת בעובדה שגם צעירים רבים, בני הדור השני והשלישי שנולדו בארץ, משחרים להופעותיה. בזכותה של התזמורת האנדלוסית נתרחב מעגל שוחרי הזמר המסורתי והפיוט שמקורו בספרד ובצפון אפריקה.
זכות גדולה לתזמורת האנדלוסית שבקהל נגניה מצויים טובי אנשי המקצוע יוצאי מרוקו וארצות ערב אחרות לצדם של מוזיקאים מצטיינים יוצאי מדינות חבר העמים. וגם זאת: עם הסולנים שלה נמנו ונמנים המשובחים שבזמרי המוזיקה האנדלוסית.
ראויה להוקרה העיר אשדוד, מהטובות שבערי ישראל המאוכלסות בקהל עולים מכל קצות תבל, ששימשה בית יוצר ומשמשת אכסניה לתזמורת; העיר אשדוד היא שהעמידה את התשתית לכינונה ולקידומה של התזמורת.
מייסדיה ומנהליה של התזמורת נתגלו כאנשי חזון וכאנשי מעשה שדאגו לתוספת גוונים חשובים לתרבות ישראל בזמננו.
על כל אלה ראויה התזמורת האנדלוסית על מנהליה, נגניה, פייטניה וזמריה המחוננים לקבלת פרס ישראל לשנת תשס"ו על מפעל חיים – תרומה מיוחדת לחברה ולמדינה.