חבר הכנסת איבראהים צרצור, העומד בראש מפלגת רע"מ-תע"ל ומנהיג התנועה האסלאמית, הציג בצ'ט באתר האינטרנט "אסלאם און ליין" ב- 17 ביולי את עמדתו ביחס למלחמה בלבנון. צרצור תקף את מדיניות ממשלת ישראל והאשימה באי הבחנה מכוונת בין אזרחים לאנשי צבא בתקיפות צה"ל בלבנון. הוא הביע תמיכה בגיבוש תפיסת 'התנגדות' מאוחדת של העולם הערבי והאסלאמי נגד מדינת ישראל בכל החזיתות ובכל הזירות. להלן מובאות נבחרות מדבריו של חבר הכנסת איבראהים צרצור בתוספת הערות בסוגריים:
"אני סבור, כי חובה עלינו לסמוך על היכולת של העולם הערבי והאסלאמי בניהול העימות עם ישראל בשיא התקיפות, החוכמה והנחישות וללא התחשבות בכל הקשור ליכולות של הצדדים האחרים, על מנת להבטיח את השגת המטרות במינימום אבדות".
"ישראל תכננה את המלחמה הזו נגד לבנון מזה תקופה ארוכה... וכהרגלה נטתה ישראל לנצל את ההזדמנות כפי שנוהגות המדינות העריצות כדי לבצע את אשר תכננה אפילו אם אין הצדקה לכך... למיטב הבנתי, ישראל מנסה, בשיתוף פעולה מלא עם ארה"ב, להפוך את הזירה הלבנונית ל'בסיס מתקדם' בו תוצא לפועל התוכנית האמריקנית העתידית לתקוף את סוריה ואיראן ולשרטט את התמונה הסופית של המצב בזירה הפלשתינית ולסכסוך הערבי ישראלי".
"ישראל במלחמתה בלבנון אינה עושה הבחנה בין אזרחי לצבאי, וזה משקף את האופי של דרך החשיבה הדומיננטית במדינה זו... אני סבור שקיים קשר ישיר בין הלכות המלחמה לפי תפיסת היהדות ע"פ התורה ובין מה שקורה בלבנון, שכן ההלכה (היהודית) מתירה את דם הזולת על נפשם ורכושם ואף מתירה את השמדתם למען שמירה על הישות היהודית והיהדות... ההיגיון המניע את המלחמה הזו הוא היגיון המתמצה באסטרטגיה שלו על שכנוע מלא בצורך לשים קץ לאויב כדי לשמור על הישות של היהודים".
"אני סבור, כי אם האומה (הערבית והאסלאמית) תצליח ליצור מצב כלשהו של התנגדות (מוקאוומה – התנגדות, ביטוי המציין את כל ביטויי המאבק בשלטון הכופרים) ולו בהיבט המדיני, יהיה בכך מעין ביטחון לפתיחת הדלת לרווחה בפני שלב חדש שיעביר את האומה ממצב הכניעה... למצב של מרד כנגד סיבות החולשה... ודחיפה לעבר שינוי המציאות... אני סבור, כי ההתנגדות (קרי – המאבק המזוין) לבדה אינה יכולה לאלץ את ישראל לשנות את עמדתה לגבי זכות העם הפלשתיני לממש את תקוותיו הלאומיות המלאות, כל עוד אין להתנגדות זו משענת מדינית וחומרית ועומק אסטרטגי של האומה (הערבית) כולה. אפילו אם ההתנגדות (המאבק המזוין) תשיג הישגים אחדים ותביא את האויב שלה (ישראל) לבצע מספר ויתורים, עדיין הדבר לא ישנה את התמונה מבחינה אסטרטגית באופן שיצור קפיצת דרך ארוכת טווח לעבר מימוש יעדי ההתנגדות (כלומר - חיסול ישראל)... ".
"מצער אותי לומר, כי הדרך אשר מפרידה בין ההתנגדות לבין מימוש יעדיה עודנה ארוכה. לחלוטין, אין משמעות הדבר כי ההתנגדות נכנסת לשוחת הכנועים והנכנעים, אלא זו קריאה כנה למען מימוש מדיניות של התנגדות... אשר צריכה להתוות היבטים שונים של התנגדות העולים בקנה אחד עם הנסיבות... אין מנוס מכך שההתנגדות תתגבש באופן שתכלול את כל האומה באמצעות תוכנית שתבטיח את הפעלתה בכל החזיתות ובכל הזירות".
"עלינו להיות מודעים באופן מלא לכך שהמערב וישראל, שהיא יצירת כפיו, מפגין איבה מאז שזרחה שמש האסלאם על העולם, והוא אינו מכבד את האומה הזו (האסלאמית) אלא לאחר שנוכחותה נכפית עליו".
"אני סבור, כי חובה עלינו לסמוך על היכולת של העולם הערבי והאסלאמי בניהול העימות עם ישראל בשיא התקיפות, החוכמה והנחישות וללא התחשבות בכל הקשור ליכולות של הצדדים האחרים, על מנת להבטיח את השגת המטרות במינימום אבדות".
"ישראל תכננה את המלחמה הזו נגד לבנון מזה תקופה ארוכה... וכהרגלה נטתה ישראל לנצל את ההזדמנות כפי שנוהגות המדינות העריצות כדי לבצע את אשר תכננה אפילו אם אין הצדקה לכך... למיטב הבנתי, ישראל מנסה, בשיתוף פעולה מלא עם ארה"ב, להפוך את הזירה הלבנונית ל'בסיס מתקדם' בו תוצא לפועל התוכנית האמריקנית העתידית לתקוף את סוריה ואיראן ולשרטט את התמונה הסופית של המצב בזירה הפלשתינית ולסכסוך הערבי ישראלי".
"ישראל במלחמתה בלבנון אינה עושה הבחנה בין אזרחי לצבאי, וזה משקף את האופי של דרך החשיבה הדומיננטית במדינה זו... אני סבור שקיים קשר ישיר בין הלכות המלחמה לפי תפיסת היהדות ע"פ התורה ובין מה שקורה בלבנון, שכן ההלכה (היהודית) מתירה את דם הזולת על נפשם ורכושם ואף מתירה את השמדתם למען שמירה על הישות היהודית והיהדות... ההיגיון המניע את המלחמה הזו הוא היגיון המתמצה באסטרטגיה שלו על שכנוע מלא בצורך לשים קץ לאויב כדי לשמור על הישות של היהודים".
"אני סבור, כי אם האומה (הערבית והאסלאמית) תצליח ליצור מצב כלשהו של התנגדות (מוקאוומה – התנגדות, ביטוי המציין את כל ביטויי המאבק בשלטון הכופרים) ולו בהיבט המדיני, יהיה בכך מעין ביטחון לפתיחת הדלת לרווחה בפני שלב חדש שיעביר את האומה ממצב הכניעה... למצב של מרד כנגד סיבות החולשה... ודחיפה לעבר שינוי המציאות... אני סבור, כי ההתנגדות (קרי – המאבק המזוין) לבדה אינה יכולה לאלץ את ישראל לשנות את עמדתה לגבי זכות העם הפלשתיני לממש את תקוותיו הלאומיות המלאות, כל עוד אין להתנגדות זו משענת מדינית וחומרית ועומק אסטרטגי של האומה (הערבית) כולה. אפילו אם ההתנגדות (המאבק המזוין) תשיג הישגים אחדים ותביא את האויב שלה (ישראל) לבצע מספר ויתורים, עדיין הדבר לא ישנה את התמונה מבחינה אסטרטגית באופן שיצור קפיצת דרך ארוכת טווח לעבר מימוש יעדי ההתנגדות (כלומר - חיסול ישראל)... ".
"מצער אותי לומר, כי הדרך אשר מפרידה בין ההתנגדות לבין מימוש יעדיה עודנה ארוכה. לחלוטין, אין משמעות הדבר כי ההתנגדות נכנסת לשוחת הכנועים והנכנעים, אלא זו קריאה כנה למען מימוש מדיניות של התנגדות... אשר צריכה להתוות היבטים שונים של התנגדות העולים בקנה אחד עם הנסיבות... אין מנוס מכך שההתנגדות תתגבש באופן שתכלול את כל האומה באמצעות תוכנית שתבטיח את הפעלתה בכל החזיתות ובכל הזירות".
"עלינו להיות מודעים באופן מלא לכך שהמערב וישראל, שהיא יצירת כפיו, מפגין איבה מאז שזרחה שמש האסלאם על העולם, והוא אינו מכבד את האומה הזו (האסלאמית) אלא לאחר שנוכחותה נכפית עליו".