מפוטרי המכון לרפואה משפטית יקבלו פיצוי

המדינה תפצה שלושה עובדי המכון לרפואה משפטית שפוטרו לאחר שחשפו ליקויים חמורים בעבודת המכון

רותי אברהם , ה' באלול תשס"ו

שופטת בי"ד האזורי לעבודה בת"א מיכל לויט קיבלה את טענות העובדים כי פיטוריהם באו בשל התרעותיהם לגורמים מחוץ למכון ולתקשורת, על התנהלותו הלקוייה של המכון, והורתה לפצות כל אחד מהם בסכום של 100 אלף ₪ וכן לשלם להם שכר טרחת עורכי הדין בסך 35 אלף ש"ח.

השופטת ציינה כי נעשה נסיון להחזירם לעבודתם במכון אך הם סירבו. הסיבה לכך כותבת השופטת היא כי למעשה אותה הנהלה שכלפיה הופנו הטענות על הליקויים לא התחלפה. "אין לשכוח כי חזרה למכון פירושה היה חזרה לעבודה תחת אותה הנהלה שכנגדה התלוננו השלושה, על כל המשתמע מכך. למעשה אותה מניעה קיימת עד היום".

תחילת הפרשה היתה ביוני 00 כששלושה מתמחים במכון לרפואה משפטית שבראשו עמד פרופ' היס, ד"ר אורנית ינאי-קהלת, ד"ר שי גולדשטיין וד"ר בת שבע ורמן-זיף, החליטו לפעול ל"שיפור ותיקון ליקויים בתוכנית ההתמחות במכון, בתחום העבודה והבטיחות ובתחום החוק והאתיקה הרפואית". הם קיימו מספר דיונים עם הנהלת המכון ופרופ' היס, אך כל בקשותיהם והצעותיהם נדחו.

בעקבות כך פנו למנכ"ל משרד הבריאות, פניה אשר גררה צעדי ענישה כלפיהם. "ביום 25.10.00 נקראה ד"ר אורנית ינאי-קהלת אל פרופ' היס ונאמר לה כי עקב פנייתה לגורמי חוץ היא מושעית לאלתר מביצוע כל עבודת רפואה משפטית. על ד"ר בת שבע ורמן-זיף אסר פרופ' היס לבצע נתיחות, בדיקות חיצוניות ועבודה רפואית משפטית אחרת. כחודש לאחר מכן, עם שובו משירות מילואים, הודיע פרופ' היס לד"ר שי גולדשטיין כי עליו להפסיק לבצע נתיחות ובדיקות חיצוניות". השלושה תיארו את האוירה ששררה במכון ממועד זה כ'מתוחה ועויינת' והוסיפו כי "פרופ' היס התעלם מנוכחותם, גב' טננבאום, אמרכלית המכון, תיחקרה חברים ששוחחו עמם על תוכן שיחותיהם וצוות המכון החל לחשוש מפגישה עמם".

כיוון שמנכ"ל משרד הבריאות לא השיב על מכתבם הם שיגרו אליו מכתב נוסף וגם פנו למשרד מבקר המדינה בתלונה על צעדי הענישה שננקטו נגדם. כתוצאה קיבלו שניים מהם, ד"ר שי גולדשטיין וד"ר בת שבע ורמן-זיף, הודעה על סיום עבודתם. על ד"ר אורנית ינאי-קהלת הוטלו מגבלות נוספות וכתוצאה היא הודיעה כי היא רואה במגבלות שהושתו על עבודתה כהודעה על פיטוריה ולפיכך תסיים עבודתה ביום 31.12.00. על לוח המודעות של המכון פורסם דבר פיטוריהם ושלט האוסר כניסתם לבנין נתלה על ביתן השמירה של המכון.

החשיפה בתקשורת הובילה להקמת ועדת בדיקה מטעם משרד הבריאות. בדו"ח הועדה שהתפרסם כעבור 3 חודשים נקבע כי השלושה צדקו בטענותיהם והמחדלים אף חמורים מאלו שהוצגו על ידי העובדים.

בהחלטה להורות על מתן פיצויים לעובדים כותבת השופטת כי השלושה פנו בתום לב להנהלת המכון "כאשר המניע לפנייתם היה רצונם לשפר את יחסי העבודה, את רמת ההדרכה ואת רמת הבטחות במכון. הם נקטו בדרך פעולה זו נוכח הליקויים שעמדו לנגד עיניהם ובחרו שלא לשתוק, על אף שידעו שהדבר עלול לעלות להם במקום עבודתם, ושהיה (ועודנו) המקום היחיד בארץ בו ניתן להתמחות ברפואה משפטית. משלא קיבלו מענה לטענותיהם במסגרת המכון, פנו באין ברירה, לדרג הממונה על המכון.

הוכח איפוא כי השלושה פנו בתום לב לגורם המוסמך לקבל את התלונה. ראשית להנהלת המכון, ומאוחר יותר למנכ"ל משרד הבריאות ולמועצה המדעית והתריעו על פגיעה במנהל התקין של המכון. משגורם זה לא פעל על מנת לתקן את המחדלים אלא אף פעל נגד השלושה שחשפו את אותם מחדלים...בסופו של דבר יש ליתן משקל מכריע לכך שליבה של הפרשה נעוץ בהחלטה על סיום העסקה ובנקיטת צעדים שהובילו לסיום העסקה שנעשו שלא כדין ומשיקולים פסולים מובהקים".