מאז קריסת מסך הברזל, לפני למעלה מחמש עשרה שנה, עולה בהדרגה מספרם של בני הדור השני והשלישי שיחד עם ניצולי השואה עצמם, מגלים עניין בהשבת רכוש משפחותיהם שנגזל על ידי הנאצים ובני בריתם.
משפחת ורטהיים הייתה עשירה ומוכרת בגרמניה. עד שנושלו מנכסיהם עם עליית הנאצים לשלטון, בבעלות המשפחה היו נכסים בשווי רב וכן בניין הכל בו הגדול באירופה ששכן בברלין. לפני כעשר שנים, בעת שהותו בגרמניה, הגיע אחד מבני המשפחה אל מבנה שהיה מוכר לו בזכות הסיפורים ששמע בביתו. דרך המבנה הזה הגיע לנכס נוסף אותו תבע כיורשו החוקי, ולפני כחצי שנה בית המשפט הגרמני הורה לפצות את משפחת ורטהיים במאה מיליון יורו.
שלמה טאוב, בן 56 מרעננה, היה מנהל רכש בתדיראן עד שהקים לפני עשר שנים את חברת "לגאסי". "לגאסי" הוא הגוף היחידי שעוסק אך ורק בהשבת רכוש היהודים מאירופה. "כבן דור שני לשואה ויליד פולין, תמיד שמענו על נכסים בקראקוב שהיו שייכים למשפחתנו לפני המלחמה. אבי לא רצה לעסוק בנושא, ושאלתי את עצמי, עוד בתור ילד סקרן, איך זה שאני לא יכול להגיע אל רכושם החוקי של בני משפחתי?"
ב1997 חבר טאוב למשרד עורכי דין אנונימי בפולין. הוא הבטיח להם חשיפה וכסף ומאז יחד עם שותפו, עורך דין פולני מקראקוב, הפועל בעיקר במישור המשפטי, הם מעסיקים עוד חמישה עורכי דין בוורשה, קראקוב ופראג, שעובדים מול הגופים המיניסטריאליים בפולין. לעומת גרמניה וצ'כיה, בהן פועלים שני משרדים בלבד, שטח הפעולה העיקרי של טאוב הוא בפולין.
"כשאנחנו מדברים על נכסים במזרח אירופה, הכוונה היא ל 80% בפולין. במדינה ישנם בין 30 ל 40 אלף יישובים ולפני השואה היה בה קיבוץ היהודים הגדול באירופה. שאר הנכסים הם בגרמניה, לטביה, צ'כיה ועוד. הבעיה המרכזית הנה השגת האישורים. כשבאים לתבוע נכס, שרשום כיום על שמו של פולני, צריך להמציא בפני בית המשפט הוכחות שמדובר ביורש חוקי ותביעת הנכס היא לגיטימית. 20% מן הנדל"ן בפולין הוא יהודי, המוערך בכ-40 מיליארד דולר, זה מדהים. הבעיה היא שיהודים רבים אינם יודעים כלל על זכאותם ועל זכותם לפנות אל הרשויות ולקבל את המגיע להם".
טאוב שב ומדגיש לאורך כל הראיון על הצדק ההיסטורי ועל סגירת המעגל. בהתרגשות הוא מספר על לקוח ירושלמי שפנה אליו לפני שנה וסיפר לו על אחות של סבתא שלו שהייתה נשואה לרופא הכפר. "נסענו לכפר, חמש שעות נסיעה מוורשה, חור אמיתי, אבל החלק המרגש הוא שהסבתא בת 92 באה איתנו. הגענו לבית בו מתגוררות שבע משפחות פולניות. ליד הבית, העומד על שטח של עשרה דונם ישנו אסם ענק. הם אפילו לא מחקו את שמו של הדוקטור היהודי החקוק על הקיר. השופט הפולני דרש לראות את הגברת המבוגרת, ועל אף ניתוח מורכב שעברה באותה תקופה הסכימה להתייצב ולהעיד בבית המשפט. היא הציגה לו תעודת פטירה של בעלה והשיבה לו על מספר שאלות. לא הייתה לבית המשפט ברירה והנכס שב באופן חוקי לבעלות המשפחה.
מקרה דומה היה לנו עם רב מבני-ברק שסיפר על נכסי אביו בגליציה. בבדיקות שערכנו התברר שיש סיכוי סביר להשיב את הבעלות לאותו לקוח. על השטח שהיה שייך למשפחתו, הקימו הפולנים מרכז קניות. אפשר לומר שגם הנכדים שלו מסודרים כלכלית. מרגש היה לראות אותו חסיד עם זקן ופיאות עומד בגאווה לפני השופט הפולני".
הצדק ההיסטורי עליו מדבר טאוב, הוא לא חזרה לפולין על מנת להשתכן בה או למטרות מסחר בנכסים, אלא למצוא קונה במחיר הגבוה ביותר ובמהירות האפשרית ולהחזיר את הכסף לבעלים היהודים. בנושא של בקשת אזרחות יעדיף המשרד לטפל רק אם היא נחוצה להשלמת התהליך, מכיוון שבמדינות מסוימות כמו אוסטריה, בעלות על נכס מחייבת אזרחות.
מהם הסיכויים שלנו כבני הדור השני והשלישי להשיב נכס שכזה?
"צריך להתאים בין החלום למציאות. לא כל סבתא שמצולמת בתמונה מצהיבה על רקע של בית ליד כרכרה, הייתה נשואה לגביר העיירה. כשאנחנו מדברים על נכסים בשווי של מאות אלפי דולרים, אין הכוונה לבתי עץ שכנראה לא שרדו עד היום או שערכם אינו שווה את התהליך המשפטי היקר, אלא בעיקר על בתי אבן שקיים סיכוי להוכיח בעלות עליהם. כדי לא לגרום עושר לפולנים ולגרמנים אנו מבקשים ממי שיוכל להוכיח כי הבית אכן היה שייך למשפחתו, לבוא ולתבוע מבית המשפט את הבעלות על הנכס".
מספרם של ניצולי השואה הולך ומצטמצם במהירות. מי שהיה בעל דירה בשנים שלפני המלחמה, צריך להיות היום בסביבות גיל ,90 והשנים הקרובות הן למעשה ההזדמנות האחרונה להשיב את הרכוש. טאוב מדגיש כי מטרתו היא לגרום לאותם בני הדור השני והשלישי לנסות ולדובב את זקני הבית ולהוציא כמה שיותר אינפורמציה. "אם תפנה בעוד עשר שנים לבית משפט, ישאלו אותך למה לא פנית קודם. גם היום זה מאוחר אבל עדיין המצב הוא הפיך".
התהליך הוא מייגע ויקר ולא תמיד מסתיים בהפי-אנד כפי שמלמד המקרה הבא. "פנתה אליי מישהי מירושלים והציגה בפניי את הזמנת חתונת סבתה. על ההזמנה היה רשום כי האירוע יתקיים "בבית הוריה" בעיירה ריפין. פנינו לרשויות וגילינו כי הוריה אינם רשומים בטאבו כבעלי הבית אלא גוי פולני. גם בספר תולדות הבית לא מצאנו שום זכר לעסקה עם אותו פולני ונאלצנו לסגת מן התביעה".
איך ניתן להוכיח בעלות על בית, שגם אם בעליו שרד את השואה, כנראה שכבר נפטר?
"הנקודה חשובה וזוהי למעשה המלחמה שלנו בבית המשפט הפולני. אומנם פולין נכנסה לאיחוד האירופי ופותחת בכך חלון הזדמנויות עבור יהודים רבים, אך חוק ההלאמות בוורשה, למשל, הוא עדיין אכזרי ביותר. בכדי לזכות בבעלות על נכס יש להציג מסמכים שונים כמו תעודת פטירה וצו ירושה. בקטוביץ' עמד בניין שהיה שייך בעבר ליהודי ובו שבעים דיירים פולנים. השופט דרש מיורשיו של בעל הנכס, אדם שנרצח באושוויץ, להמציא תעודת פטירה וצו ירושה על אף עדויות של אנשים שראו אותו בדרך למשרפות".
ביקורת קשה מפנה שלמה טאוב כלפי הגופים הממשלתיים שאינם פועלים בשום צורה להשיב את רכוש היהודים שנגזל על ידי הנאצים. בשנת 2005 הורה נתן שרנסקי, השר לענייני ירושלים והגולה, לפרט בדו"ח מיוחד את אומדן הרכוש היהודי באירופה. לפי הנתונים, הנכסים באירופה עומדים על סדר גודל של 145 מיליארד דולר, בלי התייחסות לכספי בנקים, פוליסות ביטוח ומשכורות שלא שולמו. חוץ מהצפת מספרים ואינפורמציה בדו"ח עב כרס, כך על פי טאוב, לא נעשתה שום פעולה בנדון.
"לא רק הממשלה אשמה. ישנם עשרות גופים בינלאומיים כמו הג'וינט, הסוכנות היהודית והדסה שאמור להיות להם עניין בתיקון המעוות, אך אף אחד לא מתעסק בסוגיה מורכבת זו. ממשלת ישראל לא פונה לממשלת פולין משום שאיננה מעונינת לפגוע בקשרים הכלכליים שנרקמו בין שתי המדינות. מצד אחד נזהרים לא לפגוע ביזמים הישראלים אולם מצד שני 20% מהנדל"ן נשאר בידיים פולניות. חלק מהתפקיד של "לגאסי" הוא ללמד את פולין, כי כניסתה לאיחוד האירופי מחייב אותה לשחק על פי כללי המשחק המתנהלים באירופה, ולהזכיר להם חוקים שהם מנסים לשכוח, דוגמת זכויות האזרח ושוויון על נכסים. מערכת המשפט שם היא זו שצריכה לחפש את הבעלים היהודים ויורשיהם".