שבת "מקץ" תשס"ז, נר שמיני של חנוכה
דבר העורכת
ימי החנוכה מזמנים לנו הזדמנות לבחון את מרד החשמונאים בעיניים שלנו, היום.
ארץ ישראל נכבשה על ידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפני מנינם, והפכה לאחר מותו לזירת מאבק בין המעצמות : הממלכה הסלבקית שבסיסה בסוריה, והממלכה התלמית שבסיסה במצרים. היהודים שהיו עד לתקופה זו מבודדים מדינית, חברתית ותרבותית, נחשפו לעולם ההלניסטי במלוא העצמה. השאיפה של השכבה השלטת בירושלים, ואולי גם של בני שכבות אחרות בעם, היתה להשתלב בסדרי העולם החדשים. בתקופתו של הכהן הגדול יאסון שקנה את הכהונה מידי אנטיוכוס הרביעי, הונהגו בירושלים תיקונים מרחיקי לכת בממשל ובסדר החברתי. ירושלים הפכה בהדרגה לפוליס יוונית. מוסדות השלטון והתרבות ההלניים ובראשם הגימנסיון, חדרו לחיי בירת יהודה.
על פי הידוע לנו התגובה של העם לרפורמה לא היתה עוינת, ואנטיוכוס שבקר בעיר , נתקבל על ידי תושביה בהתלהבות רבה (מקבים ב' ד כא-כב).
יורשו של יאסון מנלאוס, שלא היה ממשפחת הכהנים הגדולים, זכה בכהונה על ידי שיחוד המלך באוצרות המקדש שגנב, הפך לנציג המלך ביהודה ועושה דברו. מאוחר יותר שדד המלך עצמו את האוצרות הגדולים של המקדש . בירושלים פרצו מהומות.
בשנת 168 לפני מנינם, בשובו של אנטיוכוס ממסע מלחמה במצרים, נכבשה ירושלים המורדת על ידי הצבא הסלווקי. כעונש הובאו אליה מתישבים זרים , אליהם הצטרפו המתיוונים הקיצוניים מסיעת מנלאוס. הם השחיתו לגמרי את אופיה היהודי של העיר הקדושה, ושיוו לה מראה של עיר אלילית שורצת עבודה זרה.
שנה לאחר מכן בחודש כסלו הוטלו גזרות אנטיוכוס שאסרו מילה, לימוד תורה, שמירת שבת וחגים, הכריחו את העם לעבוד עבודה זרה ולאכול מאכלות אסורים. המקדש הפך למתחם לעבודת אלילים.
גזרות אלו היו ללא תקדים בעולם העתיק שבו לא ידוע לנו על רדיפות דתיות. מעולם לא נאסר על עם לקיים את מנהגיו. גם הסלווקים עצמם לא התנהגו באכזריות כזאת כלפי עם אחר. מקובל על חלק מהחוקרים כי המתיוונים הקיצוניים ובראשם מנלאוס היו הכוח שדחף את אנטיוכוס לגזור את הגזרות. מעולם לא היתה סכנת הכחדה גדולה ליהדות כמו בתקופת הרדיפות של אנטיוכוס.
התגובה לגזירות לא אירעה בירושלים, אלא במודיעין שבצפון-מערב יהודה. היא היוותה נקודת מפנה בתולדות עם ישראל, הובילה למהפכה במבנה ארץ ישראל בכלל וירושלים בפרט. המרד החשמונאי היה במובן מסוים מלחמת אזרחים, והסתיים בנצחונם של הנאמנים ליהדות. ב-142 לפני מנינם הוכרה חירותה של יהודה על ידי מלך סוריה , ו"הכנסת הגדולה ", שהתכנסה בירושלים שנתיים לאחר מכן, הכירה בחשמונאים כשושלת כוהנים גדולים. מדינת יהודה החשמונאית התפשטה על כל ארץ ישראל, ובוטלה השפעת ההתיוונות.
המאבק של החשמונאים ביהודה ובארץ ישראל כולה לא היה נגד כוחות חיצוניים בלבד אלא גם כלפי פנים, בקרב העם . מאבקים פוליטיים ותרבותיים בתוך עם ישראל ביחסו לעולם שסביבו ויריבויות פנימיות, היו המניעים העיקריים להשתלשלות הארועים. יחד עם זאת ברור לחוקרים כי רוב תושבי ירושלים תמכו בשנויים שהביא תהליך ההתיוונות. ההתנגדות להתיוונות, עליה קוראים בספר המקבים, משקפת את דעות מחבריהם, לאו דוקא את דעת רוב העם. למען האמת גם החשמונאים עצמם כשעלו לשלטון שינו שמותיהם לשמות יווניים, קבעו חג לזכר ניצחון צבאי (יום ניקנור), וכרתו ברית עם רומא.
ממלכת החשמונאים החזיקה מעמד רק 70 שנה.
אי אפשר לכתוב על חנוכה מבלי להתיחס לנס פך השמן, שהפך לטעם המרכזי בתודעה לתקנת שמונת ימי חנוכה.
הנס לא בא לסמן את הארוע החיצוני של הנצחון הצבאי של מעטים נגד רבים. מרד של כוהני בית חשמונאי בטא כוחות נסתרים באומה שהיו מוכנים להחזיר את השראת השכינה לישראל, ולהתנגד להשפעה היוונית החיצונית האלימה, והפנימית ההרסנית של המתיוונים בישראל. המעשה הראשון של החשמונאים בשובם למקדש השומם והמחולל היה להאיר את המנורה. אז מתברר כי "נס הנר המערבי" של המנורה ( מסכת שבת כב ע"ב), שעל פי פרוש רש"י היה דולק כל היום ובכך מעיד כי השכינה שורה בישראל, נס שאפיין את ימי בית שני עד לשמעון הצדיק, חזר אל המקדש בעוצמה יתרה לא רק לנר המערבי אלא אל כל נרות המנורה.
נס פך השמן מבטא את ההתרחשות הפנימית שאפשרה אותו , שהביאה לידי בטוי את הכוחות הגנוזים באומה. בהפוך על הפוך, כדברי המשורר אהרון זאב:" אנו נושאים לפידים בלילות אפלים... ומי אשר לב לו הצמא לאור, ישא את עיניו אלינו לאור ויבוא... מעינות האורות הגנוזים גילינו..."
בעליה לחומש בג' חנוכה, נתגלה חלק קטן של הכוחות הגנוזים באומה.
מי יתן וכוחות נוספים יבואו לידי בטוי.
מרים בר-יוסף
miriambary@shoresh.org.il
0524370629
_________________________________________________
החזרה לחומש
פסוקו של אירוע
שְׂאִי סָבִיב עֵינַיִךְ וּרְאִי כֻּלָּם נִקְבְּצוּ בָאוּ לָךְ בָּנַיִךְ מֵרָחוֹק יָבֹאוּ וּבְנֹתַיִךְ עַל צַד תֵּאָמַנָה:
(ישעיהו ס, ד)
דבר כזה עוד לא היה
דני חלמיש
זהו מפנה חשוב בתולדות המלחמה על ארץ ישראל.
לפני יומיים, על הריסות הישוב חומש, קרה דבר חדש. דבר שכמוהו עוד לא היה, אבל יהיה, ועוד איך יהיה. למי שלא יודע: בחורבות חומש הודלקו נרות חנוכה, ברוב עם. המונים שבאו למרות שמדינת ישראל אסרה על כך.
ההמונים, הרבה למעלה מאלף איש, הגיעו בדרכים שונות ומשונות. מי ברגל, מהישוב הסמוך שבי-שומרון, מי ברגל, מהישוב קדומים הרחוקה יותר, מי ברכב, בדרכי עפר בתוך כפרים ערבים, מי בכביש הראשי בשיטות מוזרות. אבל הגיעו, והרבה.
ועכשיו, חשוב להצטרף למבצעים הבאים שיהיו. כי מעבר לחשיבות של כל מבצע כשלעצמו, ההתארגנות מאחורי מנהיגות השטח החדשה תוכל לאחד אותנו לעמדה שממנה נוכל לנצל את כוחנו האמיתי לפעולות מועילות, נגד כוחות ההרס והרוע ובעד ארץ ישראל שתמיד תישאר שלנו
המשטרה והצבא לא רצו שיגיעו. כוחות רבים הוצבו בכל האזור: מחסומים, חיילים, שוטרים, יס"מ, פרשים ומשאיות עם זרנוקי מים, כל מה שצריך כדי למנוע מהאויב היהודי להגיע לחומש. ואף על פי כן, לא רק שהגיעו, והרבה, אלא שהצבא והמשטרה נאלצו לוותר ולהפסיק את הניסיונות לחסום. פשוט מפני שלא היה בהם טעם. היו יותר מדי יהודים. כך שבסוף היום כמעט שלא הייתה התנגדות יותר מצד משרתי מדינת ישראל.
אבל הפגנות כאלו כבר היו, לא פעם ולא פעמיים. והמדינה "התקפלה" וחזרה בה (לזמן מה, כמובן) מכוונות הזדון שלה פעמים רבות. אז מה פה החידוש?
החידוש הוא שבעבר הכל היה מאורגן על ידי ממסדים גדולים, חזקים ועשירים, ובראשם מועצת יש"ע. הפעם לא היו עשרות אוטובוסים מכל רחבי הארץ במימון נדיב, לא היו שירותי שדה וגנרטורים יקרים ולא היו מכליות מים לאורך הדרך. לא היו, מפני שהממסד העשיר לא היה שותף למבצע הזה. את המבצע הזה ארגנה הנהגת השטח החדשה שעדיין רק בתחילת דרכה.
בלי תקציבי מיליונים, בלי מסע פרסום מקצועי, בלי שלטי חוצות ענקיים בכל פינה. לא בכוח הרכב והסוסים, אלא באמונה אמיתית.
זהו מפנה חשוב בתולדות המלחמה על ארץ ישראל: לא עוד מחאות עקרות שמראש אינן מיועדות להועיל, אלא צעד גדול קדימה, לקראת הנהגת עם ישראל לכיוון חדש.
בכפר מימון זנחנו את המנהיגות הישנה שכשלה, בעמונה נלחמנו קרב בלימה ששינה את מפת המערכה ובחומש עלינו על הדרך הנכונה דרך העצמאות המחשבתית, ודרך הנאמנות האמיתית לארץ ישראל שלנו. המטרה עדיין רחוקה, אבל עכשיו אנחנו כבר צועדים בכיוון הנכון.
ועכשיו, חשוב להצטרף למבצעים הבאים שיהיו. כי מעבר לחשיבות של כל מבצע כשלעצמו, ההתארגנות מאחורי מנהיגות השטח החדשה תוכל לאחד אותנו לעמדה שממנה נוכל לנצל את כוחנו האמיתי לפעולות מועילות, נגד כוחות ההרס והרוע ובעד ארץ ישראל שתמיד תישאר שלנו.
________________________________________
העליה לחֹמֶש בכ"ז כסלו תשס"ז: הערות באור הנר הרביעי של חנוכה, על הבריכה.
ד"ר גדי אשל\ מטה צפון
כל מי שלא ראה את שמחת העליה לחֹמֶש; את שמחת הדלקת הנרות על כיפת הבטון של הבריכה; את שמחת ההתחברות לבית, לנחלה ולמקום; את שמחת ביצוע המשימה - לא ראה שמחה מימיו. בודאי לא שמחה כתומה.
אך אסור להגזים בהיסחפות: "חֹמֶש תחילה" אמור לחדש את ימי חֹמֶש, לא רק לגעת במקום! לכן, הדלקת הנר היא רק הצעד הראשון.
"חֹמֶש תחילה" זה לבנות את חֹמֶש. זה לטעת בה כרמים. זה לראות בגניה ולאורך שדרת דני יהודה - שרק מעקה הבטון שלה נותר, ילדים רצים. "חֹמֶש תחילה" זה להתניע את התיקון הגדול. התיקון הגדול הוא כמובן, גלגול כל השטיח - חזרה: תיקון כל ה"היתנתקות". בניית כל הישובים הפורחים שהוחרבו בפשע ההוא. קימום כל המשפחות שנקרעו. שיקום כל צה"ל וכח המגן שנכתשו אז ומאז. וכמובן, הצלת האומה כולה.
בחֹמֶש האמת מסנוורת: בחֹמֶש רואים עד כמה ארובות חדרה קרובות. עד כמה המקום חיוני. עד כמה החורבן היה איוולת. עד כמה הפשע היה חסר פשר. עד כמה מנוולת היתה כל מכבסת ההבטחות. עד כמה חולני היה המוח שיצר כזו עוולה. אך גם: עד כמה התיקון אפשרי. במיידית!
חֹמֶש היא המגדלור. היא גם צופה, וגם אפשרית: גם נגישה, גם ריקה, גם מוכנה לשיקום, גם משפטית שלנו, ובעצם, גם קיימת! קיימת, כי הגרעין שלה חי וקיים ומחובר ומתרחב, וחולם על שיבה, ונחוש לממשה.
ומהמטרה הגדולה, לכמה הבהקים של העליה עצמה:
השגת היעד
יותר מ-1000 עולים הצליחו להגיע ולהדליק את הנר הרביעי בחֹמֶש. כולם, פרט לעולה אחת - רינה קושלנד מקרית-ספר, גם צלחו בשלום. זו ההזדמנות לאחל לרינה שנדקרה ע"י ערבים בבורקה, החלמה שלמה ומהירה. יעד המבצע, שהוגדר ע"י הצוות המוביל: להדליק נר רביעי בחֹמֶש - הושג במלואו. הושג בגדול, בגלוי, מראש ההר, ובפרסום: כיאות לחנוכה.
כוחותינו
המחנה הכתום לא התייאש. הוא חי וצומח ומאמין, ודרוך לקראת פקודה. מבחינה זו, אין לקחת ברצינות אפילו את דיבוריו שלו על התייאשות לכאורה. אפילו ערן שטרנברג שטרח כל כך להסביר לי למה הגישה לא נכונה וחבל"ז - התייצב, ועלה והגיע. משפחה שהגיעה איתי למחסום עם טרנטה שנת תרפ"פו, זאטוט בן שנתיים ויונק, לא חשבה פעמים, השאירה את המכונית, פרסה את העגלות, ושמה צעדיה. (דרך אגב, אודה אם תיצרו קשר). היו עולים לחֹמֶש שהלכו יותר מ-20ק"מ ממחסום ג'ינספוט, בדרכי חתחתים - והגיעו! מחסומים נעקפו - בהתאם להנחיות שיצאו, אך תוך יוזמה עצמית מרשימה. יש כאלה שנתפסו בבוקר וחזרו אחה"צ - לקיים "כי שבע יפול עולה-לחֹמֶש וקם, ובנה". עולים מהבוקר התחבאו במערה במקום 5 שעות, עד להגעת כלל הכח. עלו נוער, מבוגרים, זקנים, טף נשים בהריון. אמנם עיקר הכח היה כתום חובש כיפה או שמלה ארוכה, אך היו - ובאופן משמעותי - לובשי חרדים, ונושאי כיפה בכיס. פסיפס ססגוני של נאמני ארץ-ישראל והקיום היהודי, מכל קצוות הארץ. כמובן, שיכלו להגיע הרבה יותר. כמובן שלגייס (ועוד ברמזים...) מהיום למחר לא פשוט. אך הפוטנציאל קיים וגדל.
צה"ל ומשטרת ישראל
הדברים הבאים אולי לא ימצאו חן בעיני מאן דהוא, אך לי זו נראית האמת: צה"ל, ובמידה פחותה - משטרת ישראל (בודאי לא כל פרשיה..), שמחו להיות "מופתעים" על ידינו. הם הרגישו טוב לא להיות "מוכנים מנטאלית" למשימה לאומית חדשה. לא להיות מוסתים ע"י הדרג שגנב לנו את המדינה. הם חזרו לרגע להיות כח בטחון יהודי. לא נאנסים לחבוט ביהודים "ברגישות ובנחישות" ולא מפנים באטימות. במידת יכולתם להתבטא ולנקוט יוזמות מקומיות (כמו למשל, האבטחה מפני זריקת אבנים בבורקה וה"יוזמה" להיות נעקפים), היתה ברורה זהות היעדים. קשה לחתום שמעתה הוסר לחלוטין הכישוף הרע מצה"ל, אך סביר להניח שפעולה נכונה מצידנו תעודד את תהליך ההבראה. פעולה נכונה, כולל כמובן גם יוזמה וגם ח"ח (חיזוק חיובי).
מבצעים
מסיבות ברורות, אין כאן פירוט אמיתי.
היעד היה ברור: להדליק נר רביעי של חנוכה בחֹמֶש. מטרה זו הועברה בכתב לכל העולים. יעד זה בהגדרתו היה ממש ההיפך מה'לצאת ידי חובה' הישן: "ניסינו ככל יכולתנו", מימי מאבק פשע-ה"היתנתקות" המפוספס! התכנון להשיג את היעד לקח בחשבון הרבה מאמצים במקביל, ובדירוג. בהתאמה מירבית לקבוצות השונות ולעולים השונים: באופי, בזמן ובמקום. מה שלא רצינו שידלוף - לא דלף (וגם זה בניגוד לכפר מימון!). היו חיתוכים להשיג את המטרה בלי להכנס למלכודות עם הראש בקיר, והיה תיקון מסלולים בזמן אמת - בשטח, עקב קריאת מפה נכונה ותקשורת טובה מצד המובילים.
הערת סיכום
רבים הטילו ספק באפשרות להפוך את הקערה על פיה. מכיוון שאיננו ארגון צבאי. מכיוון שאיננו מקבלים אגורה שחוקה אחת על מעשינו. מכיוון שהתשקורת הישראליסטית מעוותת ומסלפת ומסיתה. מכיוון שאין לנו שום מימון. אך בחומש הובהר שוב: כל אחד במחנה יכול ליזום, לעשות, ו..לקבוע. כל אחד חשוב. כן, אין לך תחליף, ו"חֹמֶש תחילה" רק יצא לדרך.
_______________
לפני חודש צלצלו הפלאפונים.
אורית שפיץ\ מטה צפון
לפני חודש צלצלו הפלאפונים.
"חוזרים לחומש."- אמר פעיל אחד.
" לו לא צלצלת כעת, בעוד שעה הייתי מתקשר אליך עם אותו מסר."- ענה לו חברו מן העבר השני.
כך החל המבצע שאת תוצאותיו חווינו השבוע.
המבצע- מתחילתו- לווה בתחושה של נחישות ואמונה עמוקה בצדקת הדרך ובהליכה בה ללא פשרות.
החששות היו רבים. זו אמונתנו- אך האם הציבור בשל לאמירה זו ? האם כשלון במבצע עלול לגרום להרס רב מרווחיו ? הציבור עדיין פגוע מכשלון כפר-מימון, כשלון נוסף עלול להעמיק את הפצע . המבצע מתקיים באזור ערבי עוין. איבוד שליטה של המארגנים עלול להוביל חלילה לנפגעים בנפש. ועוד כהנה וכהנה חששות שודאי גם אתם מסוגלים להעלות במוחכם.
שתי מטרות עמדו מול עיני הפעילים המרכזיים:
העיקרית שביניהן- יציאה למאבק ארוך טווח שבסופו, אי"ה, נשוב לצפון השומרון. מאבק שאין בו מקום לאישור הצבא לעלות לחומש. אין שיתוף פעולה עם השלטון המחריב.
הוסכם על הודעה למח"ט כי בכוונתנו לעלות ולהדליק נר חנוכה בחומש, ללא עימות עם הצבא, ללא כוונה כרגע להשאר בשטח, ואף ללא כוונה לבקש ממנו אישור. אנו עולים- וב"ה נגיע !! לקחנו בחשבון שיתכן והפעם לא נצליח להגיע. ידענו שאנו יוצאים לדרך ארוכה, וכמאמר הפתגם הידוע- הרי "עם הנצח לא פוחד מדרך ארוכה."
המטרה השניה היתה, לאחד את כל הגופים הפועלים היום בשטח לפעילות זו.
ב"ה גם משימה זו צלחה. רשימה ארוכה של פעילי א"י חברה יחד. לא אפרט את כולה. רובה הופיעה כחתומה על המודעה שהזמינה את הציבור לחזור לחומש.
ביום שני קיבלנו את תשובת הציבור שלנו לדרך המתאימה לו כנגד ממשלת הרשע השולטת בנו- לא עוד באהבה ננצח, כדי לנצח צריך להאבק. אני חושבת שהציבור שלנו מתחיל להבשיל לרעיון הזה.
לחומש עצמה הגיעו כ-1500 איש, וזאת עפ"י הנאמר בתשקורת ולפי כמות ממוגני הירי שהועלו להר על מנת להוריד את הגיבורים שהעפילו להר. עוד רבים לא הגיעו מסיבות שונות. חלק נחסמו ע"י המשטרה, חלק ראו כי מחשיך וחששו, ובצדק, להתקע בדרך .
אין מילים לתאר את תחושות הלב והעיניים הדומעות למול הנרות הדולקים בראש מגדל המים ולקול שירת ההמון.
זו רק תחילת הדרך.
תוכנית מסודרת כבר נכתבה ובה עליות מסודרות בכל מס' שבועות לחומש.
אנו נמשיך לקרא לכם, ציבור יקר ונפלא, וב"ה הקב"ה יראה את השתדלותנו וישיב הבנים הביתה במהרה בימינו. ______________________
נקודות סיכום למבצע
מרים בר יוסף \ מטה צפון
ישנן כמה נקודות שכדאי להתיחס אליהן בסכום המבצע:
1) היה תכנון מסודר של אנשים מסורים ובטוחים בצדקת הדרך . לא היה כל רצון לקבל תכתיבים מגורמים רשמיים שלטוניים ואחרים. אנשים תכננו כל פרט אך ורק על פי אמונתם בהצלחת הדרך בה הם הולכים. למרות החששות שההמונים ה"כתומים" לא יגיעו, לא היו מוכנים לוותר על המטרה. יישר כוח ענק לחולמים ולמגשימים.
2) המבצע , לאור הנאמר בסעיף ראשון, הצליח מעבר לכל התקוות. היתה הרגשה של ניצחון של המעטים מול הרבים. ישנה הרגשה כי זו היא רק פתיחה, ושבע"ה נגיע להגשמת היעדים, ובראשם תקון השגיאה הנוראה של הגרוש.
3) הכוחות שעמדו מולנו כבר לא היו נחושים. אינני יודעת אם מפני שלהם לא עשו שטיפת מוח כפי שנעשה לפני שנתיים. אולי מפני שאחרי אלפי קאסמים על הנגב המערבי, התבוסה במלחמת לבנון 2, וההנהגה המדינית והצבאית שהתגלתה במלוא אפסותה, ברור לרוב עם ישראל שבויתורים לאויב רק מפסידים.
אחד הקצינים בקש מאחד המפגינים מולו להניח לו:" אם לא הייתי במדים, הייתי מצטרף אליכם, בחייך אל תציק לי" אמר. קצין (דתי) אותו שאלתי מדוע בעצם איננו נותן לנו רק לעלות לחומש ,להדליק נרות חנוכה ולרדת, ענה לי שאין לו תשובה. כששאלתי אם יש לו תשובה לעצמו, השפיל את עיניו.
4) כל המפגינים (בפעולות ההסחה) צלמו בטרוף כל חייל/שוטר/יסמניק שנגע בהם.
גם הצבא הסריט כל הזמן. כנראה שהתביעות נגד כוחות השחור מהגוש ומעמונה עושות את שלהן. אף אחד לא רוצה לשלם עשרות אלפי פצויים על פגיעה באזרחים מפגינים .
5) הצבא חשש יותר מכל מחוסר השליטה שלו במאות הצעירים והמבוגרים שצעדו בשדות ובתוך הכפרים הערבים ,וחטפו אבנים ואפילו יריות שב"ה לא פגעו.
הקצין שבא לעצור אותנו מלעקוף מחסום צבאי על הכביש על ידי נסיעה לתוך כפר ערבי, התחנן שלא נעשה דבר כל כך מסוכן. הצבא עמד שם כנראה יותר כדי לאבטח מאשר לעצור כי בסופו של יום עברנו ברכב באותו מחסום ולא נעצרנו.
גם האוטובוסים שהגיעו להוריד אותנו מההר נועדו כנראה למנוע צעידה בחושך.
6) אסור להפסיק. כל מי שארץ ישראל ועם ישראל יקרים לו, שיצטרף! ישנה מטרה, ישנה דרך, וכנראה שישנה גם מנהיגות.
__________________________________
המאבק על המאחזים.
סיור במאחזים
מרים בר יוסף\ מטה צפון
ביום חמישי ל' כסלו יצא מקדומים סיור מאחזים שיזם "מטה צפון".
המטרה היתה להזדהות עם המאבק על שמירת אדמות ארץ ישראל, ועם המאבק של המורחקים מבתיהם במאחזים באמצעות צווים מינהליים.
הסיור נפתח בחוות גלעד, ליד קדומים. פגש אותנו משה זר שהחווה נקראת על שם בנו שנרצח בעת מלוי תפקידו כרכז בטחון של מ.א. שומרון.
במקום גרות 12 משפחות על אדמה פרטית שנרכשה על ידי משה זר מערבי. למרות זאת נצטווה לפנות את החווה פעמים עד שהצליח לנצח במאבק המשפטי.
משם המשכנו למצפה יצהר, בדרך עברנו בגבעת להבה , המאחז הראשון בסביבה הקיים כבר עשר שנים,והוקם לזכרם של תלמידי ישיבת "עוד יוסף חי" שנרצחו. במצפה יצהר השוכן בצמוד, הסביר לנו יצחק סנדרוי את אשר ראו עינינו. עמדנו על הר מעל עמק המכמתת שבצפונו נמצאת שכם. את העמק חוצה כביש 60 העובר מעפולה עד באר-שבע, דרך האבות הקדומה. במזרח- הכפר אוורטה בו קבורים אלעזר ואיתמר. המצפה פונה פעמיים בארבע השנים האחרונות, והשטח הוגדר על ידי האלוף יאיר נווה כשטח צבאי סגור. זה לא הפריע ליצחק סנדרוי ולחבריו למצוא דרכים לחזור.
המאחז הבא באזור, מערבית למצפה יצהר, נמצא על גבעה 725 חמש וחצי שנים. גרות שם 5 משפחות, וגם אותן מאימים לפנות. המאחז הוקם בעקבות הירי בכבישים. שניים מהמורחקים , בועז אלברט , גרונר הורחקו ממאחז זה, גם נריה אופן. הערבים קוראים לגבעה ג'אבל אל מג'נון (גבעת המשוגעים), ולא מתקרבים. מאז הקמתו עזבו החקלאים הערבים את השטח.
בגבעת רונן ספר לנו מנחם בן-ישר על המקום שנמצא דרומית מערבית להר גריזים ולשכם. מיהרנו בטרם שקיעה לחוות סקאלי המתרוממת 700 מטר ויותר מעל עמק תרצה, ליד אלון מורה. גרות שם חמש משפחות ועוד חמשה רווקים. הם נמצאים שם שמונה וחצי שנים. מגדלים כבשים, כרם אורגני, עוסקים בבנית קראוונים.
הדלקנו נרות חנוכה בבית הכנסת היפהפה שלהם. ירדנו מההר המקפיא וחזרנו למקומותינו.
פגשנו אנשים מיוחדים המוכנים לתת הכל למען ישוב ארץ ישראל.
הלוואי וירבו מג'נונים שכאלה. צריך לעזור להם!
_______________________
האיום האמיתי
ח"כ אורי אריאל
יום שישי, כד כסלו תשס"ז 15/12/2006
השבוע חצו הקאסמים הנוחתים על שדרות, אשקלון והנגב המערבי, את רף ה-900 במספר מתחילת השנה הלועזית. כן, תשע מאות קאסמים כבר נחתו בריבונות ישראל, באחד-עשר החודשים שחלפו. בממוצע – יותר משלושה ליום.
בחודש שעבר גם נגמרו הניסים בשדרות, ותוך יממה, נרצחו שני תושבי העיר ושניים נוספים נפצעו קשה מאוד. העיר המדממת, שילדיה אינם ישנים בבטחה, והוריהם חיים בפחד, מתרוקנת והולכת. מתושבים, מסוחרים, ממשקיעים.
אבל בעת הזאת, כשאוטוטו פורצת מלחמה בדרום, והמצב שברירי בצפון, מסתבר שלמערכת הביטחון, יש איום אסטרטגי הרבה יותר גדול. לא החימוש לעשר חטיבות סדירות בעזה, כאזהרת ראש השב"כ, לא התגרענות איראן, העומדת להשלים תוך ארבעה חודשים יכולת אטומית, ולא התגברות השפעת אל-קעידה בין ערביי-ישראל.
מה האיום מולו מתגייסת מערכת הביטחון? עשרים צעירים, חלקם בעלי משפחות, המתגוררים בגבעות בנימין, השומרון והר-חברון. האיום כל-כך גדול, כה-קיומי וממשי, עד שמערכת הביטחון נקטה בצעד החריג והספק-חוקי כי עליהם לעזוב את ביתם, ומשפחותיהם, את עבודתם ואת פרנסתם – ולעבור לגור בכל מקום אחר, מחוץ לאזורי יהודה ושומרון.
אבל למרות שהאיום כל-כך גדול, עד שנוקטים בצעד כה חריג, שמעולם, אבל מעולם לא ננקט כלפי אזרח ישראלי, לא מוכנה המדינה לנמק, מהם האשמות כלפי אותם אנשים. מה החשדות נגדם, מה המעשים הנוראים והאיומים בגינם הם נאלצים לגלות מבתיהם. הסודיות איננה מקרית. הסודיות מונעת מהמורחקים ומעורכי דינם, להתמודד עם ההאשמות הללו.
לאחר שבאיחוד הלאומי-מפד"ל דרשנו לערוך דיון בנושא בועדת החוקה בכנסת, אמר שי ניצן, מפרקליטי משרד המשפטים כי הסודיות נדרשת והכרחית לחיסיון מקורות המידע. מי אמר מה, ומה הוא מקור הידע של כוחות הביטחון.
כתמיד, שי ניצן מיתמם. זה בדיוק ההבדל בין מונרכיה אבסולוטית, לדמוקרטית מהותית. בין שלטון עריץ להפרדת רשויות. בין "רצון השליט הוא החוק" לבין הגנה מן הצדק.
מה לעשות, שי ניצן, אתה ואני חיים במשטר שבו כדי להעניש אדם, להגביל את חירותו, לפגוע בפרנסתו, להרחיקו מילדיו ומשפחתו צריך בית משפט, ראיות, חומר חקירה גלוי לשני הצדדים, עדים, ומערכת ביקורת-שיפוטית שתשתמש מאזנת ובולמת את כוחו הרב של השלטון, כל שלטון.
גם מערכת הביטחון וגם הפרקליטות כפופים לחוק ולהתנהלות המשפטית ככל האדם. וברצונם להרחיק מישהו מביתו, צעד כה-אכזרי וקיצוני עליהם להביא ראיות שיעמדו בבית משפט. מה לעשות זה החוק במדינה הזאת, לפחות בינתיים. ואם אין לכם ראיות שכאלו, ואם החשש מחשיפת המקורות מונע מכם למצוא ולהביא הוכחות מוצקות לבית המשפט, אז תאלצו לוותר, לחרוק שיניים, ולתת דרור לאנשי הגבעות הללו.
אך בינתיים הקול הזה, הכל-כך פשוט ולכאורה אלמנטרי נשאר קורא במדבר. עשרים המשפחות מופרדות מהבעל, מהבן, מהאח.
ניקח לדוגמא את מאיר וערגה ברטלר, המתגוררים בבית האדום, הסמוך לעדי-עד שליד שילה. מאיר בעל משתלה ונהג הסעות. בשעת בוקר מוקדמת, ביום חמישי לפני כחודש, הגיעו שוטרים עם אקדחים שלופים לביתם, ומסרו למאיר צו המרחיקו מביתו למשך חצי שנה. נאמר לו כי הוא יכול לערער על הצו במשך שלושת הימים הבאים, דהיינו שישי, שבת וראשון. בתוך שבוע עליו לעזוב את ביתו. בערעור שהספיקו בני הזוג להגיש הודתה השופטת כי ההליך היה" לא תקין בלשון המעטה" אך אין בסמכותה לשנות זאת. בסמכות מי כן? איש אינו יודע ואיש אינו אומר לבני הזוג. התחינות וההפצרות של בני הזוג, באוזני המשטרה והפרקליטות, כי אין להם מקום מגורים אחר ובוודאי לא עבודה חילופית, נפלו על אוזניים ערלות. מאיר ברטלר נלקח למעצר עד תום ההליכים כי "הפר את צוו ההרחקה". אם יחתום על הצו – יוכל להשתחרר מיידית. רעייתו, ערגה, בחודש השמיני להריונה, נותרה לבדה בביתם, בגבעה בה שלוש משפחות בלבד.
זה קורה כאן ועכשיו, לא במדינה חשוכה ולא מעבר לסמבטיון.
כותבת לי ערגה, לאחר שבשבוע שעבר ביקרתיה בביתם: "מאיר ואני החלטנו שבינתיים הוא לא חותם על הצו, שהוא עוול ואבסורד מיסודו. קיבלנו עונש משותף בלי האשמה אחת. ננסה להילחם בצו ככל יכולתנו, כמה שאוכל להחזיק בלי מאיר, כדי שצווים כאלו לא ישנו, לא עלינו ולא על אחרים, ללא עוול בכפם".
מה שבכוחם של חברי הכנסת לעשות ב"ה, החילונו בימים אלו לעשות. דיון ראשון התקיים במליאת הכנסת, ובו העוול כה זעק לשמים, שאפילו דליה איציק מקדימה, קראה מעל הבמה לסגן שר הביטחון אפרים סנה - לשקול מחדש ולבדוק היטב צווים אלו. דיון נוסף ורחב יתקיים במליאה, למורת רוחה של הממשלה. דיונים נוספים יערכו בועדת החוקה, בועדת הפנים ובועדת החוץ והביטחון, ובהם יאלצו נציגי הפרקליטות לתת תשובות רציניות, ולא למרוח את הציבור עם "חומר סודי". חברי הכנסת מהאיחוד הלאומי-מפד"ל, מש"ס, מיהדות התורה, הליכוד וישראל ביתנו מגישים בימים אלו שאילתות לשר הביטחון על כל אחד ואחד מעשרים המורחקים. קבוצת חברי הכנסת, שאף השתתפה במפגש שערכנו בכנסת עם משפחות המורחקים פנתה למבקר המדינה לחקור שערורייה זו.
בינתיים אנו יוזמים גם תיקון לחוק, שיתנה את חוקיותם של צווים כאלו, בבדיקתה של ועדה בכנסת, כדי שלא רק שיקול דעתם של סוכני שב"כ, פרקליטים צבאיים ואלופי פיקוד, יגלה אנשים מביתם וממשפחתם.
אבל גם לציבור הרחב יש מה לומר. פניות לראש הממשלה, לשר הביטחון, לאלוף הפיקוד, ליועץ המשפטי לממשלה ולשר לביטחון-פנים – הם יעילות מאוד. אם הם לא יבינו דרך הראש – בעתיד הם יחשבו פעמיים, אם לעורר עליהם כזאת מחאה ציבורית.