ותיקי הארגון הצבאי הלאומי בירושלים, עלו לפני ימים אחדים לקברי שניים מחבריהם בהר הזיתים. השניים, חיים גז ועובדיה צבי, נהרגו לפני 60 שנה בדיוק, בפעולת האצ"ל לפיצוץ מפקדת חיל האוויר הבריטי בבירה, שכונה 'השובך' – שנכשלה.
"השובך" היה שם קוד להתקפה על מפקדת חיל-האוויר המלכותי, ששכנה בבניין גדל-מידות מול שער שכם ושקומותיו העליונות מזכירות שובך יונים. כיום – בי"ס קתולי לבנות.
זו הייתה אמורה להיות התקפה נועזת ורחבת ממדים, אשר דרשה תכנון מדוקדק, אומץ לב וביצוע מושלם. הבניין, שנבנה במקורו עבור בית-הספר "שמידט" (בית-ספר גרמני לבנות נוצריות, שהוחרם על-ידי הממשל הבריטי), היה מבוצר ושכן בירושלים המזרחית, אזור שהגישה אליו לא הייתה קלה. גם במקרה זה, כבפיצוץ מלון המלך דוד, הייתה זו חדירה ללב-לבו של השלטון, שהייתה אמורה לערער את ביטחונם העצמי של הצבא והמשטרה הבריטיים בארץ. שלא כבפעולות קודמות, הוחלט הפעם לפרוץ אל הבניין תחת חיפוי אש, ולנצל את אפקט ההפתעה, כדי להחדיר פנימה את חומר הנפץ.
במוצאי שבת "ויצא" ז' בכסלו תש"ז, התאספו לוחמי הח"ק ('חיל הקרב' – החטיבה הלוחמת של האצ"ל) בבית-הספר לבנות "אליאנס" ( כיום – מול מרכז כלל, ובסמוך לחנייה של שוק 'מחנה יהודה'), ומשם עברו לחדר של הארגון ברחוב אגריפס ליד נחלת-אחים. את ההסברים לפעולה נתנו מפקדי הח"ת (חטיבת התכנון), עמיחי פגלין ושרגא עליס, שבאו מתל-אביב, ואחריהם הוסיפו דברים יצחק אבינועם (מפקד המחוז) ויהושע גולדשמיד (שכונה 'גל' ואשר נתמנה מפקד הח"ק בירושלים לאחר ששרגא עליס עזב את העיר).
הבחורים נחלקו למספר חוליות; חוליית הפורצים, בפיקודו של גל, כללה שמונה לוחמים. תפקידה היה להגיע עד סמוך למפקדת חיל-האוויר, ולפרוץ את חומת האבן המקיפה את הבניין על-ידי הנחת מטען במשקל של 25 ק"ג. לאחר-מכן, לפרוץ אל תוך הבניין בחיפוי אש חזקה של מקלע ברן ולהכניס פנימה כמות של כ-200 ק"ג חומר נפץ. נוסף לחוליית הפורצים, היו שתי חוליות חסימה שתפקידן היה לפזר מטענים מצפון (ליד מוזיאון רוקפלר) ומדרום (ליד מנזר נוטרדם, וכן בצומת הרחובות הטורים והנביאים). כל חוליה מנתה חמישה לוחמים ונסעה במונית שנשאה מטעני נפץ רבים. נוסף לכל אלה, פוזרו בכל חלקי העיר חוליות לוחמים, שהיו אמורים לבצע פעולות הסחה רבות. בפעולות ההסחה שותפו גם יחידות לח"י.
לאחר סיום דברי ההסבר, יצאה לדרך שיירה בת שלוש מכוניות. מסלול הנסיעה היה: מחנה יהודה - רחוב הטורים - רחוב מלכי ישראל (אז רחוב גאולה) - מאה שערים ומשם דרך שבטי ישראל - אל המטרה. נִיתנה הוראה לנסוע בשיירה, כדי שהתיאום יהיה מלא. לרוע המזל, הייתה אותו מוצאי-שבת תנועת מכוניות גדולה מן הרגיל, והמכונית שכללה את חוליית החסימה הדרומית איבדה קשר עין עם יתר המכוניות. נהגה נקט יוזמה והגיע אל צומת הדרכים שבטי ישראל והנביאים(כיום – ליד משרד החינוך). הבחורים יצאו מהמכונית והחלו בהנחת המטענים, כדי לחסום את הצומת. המטענים הונחו על הכביש בצורת זיג זג וכאשר סיימו את תפקידם, נסוגו האנשים ברגל לכיוון מרכז העיר, כמתוכנן, ומשם התפזרו איש-איש לביתו. הם יצאו מתוך הנחה שמכונית הפורצים כבר עברה את הצומת והיתה בדרכה ליעד. אלא שלא כך היה; מכונית הפורצים הגיעה לצומת ומצאה אותו חסום, כך שלא נותרה לה ברירה אלא לחזור לבסיס היציאה.
בינתיים עלתה מכונית בריטית על אחד המטענים ובעיר הופעלו הצופרים וניתן אות אזעקה. חוליות ההסחה, שאמורות היו להתחיל לפעול עם הישמע הפיצוץ, שמעו את האזעקה והחלו בפעולה. יריות והתפוצצויות נשמעו בכל חלקי העיר: בשכונת תלפיות שבדרום העיר, באזורי הביטחון שהקימו הבריטים, בטלביה ורחביה, במגרש הרוסים ותחנת המשטרה במחנה-יהודה שבמרכז העיר וכן ברוממה ובשכונות הצפוניות של העיר. משוריינים נסעו במהירות ברחובות העיר והמטירו אש תופת לכל הכיוונים. העיר הייתה כמרקחה ומעוצמת האש נוצר הרושם שהמחתרת השתלטה למספר שעות על העיר כולה.
הרחובות כוסו מטר אש ממכונות-ירייה. זיקוקים הועפו מתוך המכוניות המשוריינות, בסמטאות וברחובות לא מוארים.
איש לא ידע להסביר את פשר היריות וההתפוצצויות, אולם מאחר שבאותו יום הגיע לירושלים להתייעצות הגנרל מונטגומרי (ששימש ראש המטות המאוחדים), נפוצה השמועה שהכוונה הייתה להתנקש בחייו.
לאחר שהתברר, מעל לכל ספק, כי הבריטים לא ידעו את מטרת ההתקפה שנערכה במוצאי שבת, הוחלט לנסות לתקוף שנית את מפקדת חיל-האוויר הבריטי. ביום חמישי,י"ב בכסלו , שוב נפגשו לוחמי האצ"ל ליד בית-הספר "אליאנס" ומשם הלכו לחדר "אדיסון" שבשכונת סוכת-שלום הסמוכה. ההסברים היו זהים לאלה שניתנו חמישה ימים קודם לכן, אלא שהפעם ניתנה הוראה חמורה להקפיד על-כך שכל המכוניות ישמרו על קשר עין, כדי לא לחזור על התקלה שאירעה במוצאי שבת. לפני צאת השיירה, נשלחו שני רוכבי אופנוע לבדוק את המסלול, ולאחר שחזרו וסיפרו כי לא מצאו כל דבר חשוד, יצאו המכוניות לדרכן. המכונית הראשונה כללה את חוליית החסימה; היו בה חמישה לוחמים וכן 12 מטעני דרכים בצורת ספר ( 2 ק"ג חומר נפץ בכל אחד).
מפקד החוליה, יהודה שובל (ג'ינג'י), ישב ליד הנהג משה ברוינר ("אריה") ומאחור ישבו חיים גז, עובדיה צבי ושמואל שושני. בהגיע המכונית לרחוב הנביאים ליד צומת רחוב שבטי ישראל (אז – רחוב סנט-פאול), סמוך מאד למשרד החינוך דהיום, חצתה לפתע את הכביש שריונית של המשטרה. משה הנהג דרך בחוזקה על המעצורים, ולפי עדותו שמע נקישה. הוא התבונן בראי וראה כי כתוצאה מן העצירה הפתאומית, נפל אחד היושבים מאחור על אחד המטענים. המכונית המשיכה בנסיעתה וכשהגיעה אל פאתי המדרכה, צעק הנהג לכל הנוסעים לנטוש את המכונית. כעבור שניות מועטות נשמעה התפוצצות חזקה והמכונית עלתה באש. הנהג ויהודה שובל, שישב לידו, הועפו מן המכונית וכן שמואל שושני שישב מאחור. חיים גז ועובדיה צבי, שלא הצליחו לצאת מן המכונית, נהרגו מן ההתפוצצות.
מספר יהודה שובל: "כשהתעוררתי, הרגשתי שאני שוכב לצד הרכב. המום ניגשתי בשארית כוחותיי אל המכונית המרוסקת והמעלה עשן סמיך ומיששתיה. קראתי בשמות חברי. תוך כדי חיפושים, נתקלתי בגופות שהיו במכונית. לא יכולתי לראות דבר בגלל העשן הסמיך שיצא מן הרכב המרוסק. בעודי זב דם מפציעה בראשי, עזבתי את המקום בשארית כוחותיי והלכתי לכיוון בית-החולים האיטלקי. בדרך הצלחתי להבחין בשמואל שושני שרץ למרות היותו פצוע וכן במשה הנהג שנפגע באוזניו ולא היה מסוגל לשמוע תקופה ארוכה. יחד נסוגונו לאחד החדרים של הארגון ליד שיח' ג'ראח, ומשם העבירו אותנו למרפאת שטראוס לקבלת טיפול רפואי".
שני הפצועים פונו לאחר-מכן לחדר האצ"ל בשכונת נחלת-אחים, שם טיפלה בהם הרטה גרינוולד ("רינה"), שהייתה אחות במקצועה. כאשר מצבם השתפר, הם הועברו לתל-אביב. חוליית הפורצים נסעה לפני מונית החסימה. כאשר נשמע הפיצוץ הגדול, הורה גל לנטוש את המשאית, שהייתה עמוסה חומר נפץ ולהסתנן דרך חצרות הבתים אל מקום האיסוף. מיד לאחר הפיצוץ ניתן אות האזעקה ועוצר הוטל על העיר. חוליות ההסחה, שהיו פזורות בכל העיר, פתחו באש ובזריקת רימונים אל היעדים שנקבעו מראש. הבריטים השיבו באש חזקה וכל העיר הייתה כמרקחה. גופות ההרוגים הועברו לבית-החולים הממשלתי ולאחר-מכן נמסרו לחברה-קדישא.
על ההלוויה כותב עיתון "המשקיף" מיום שני ט"ז בכסלו תש"ז:
"הלוויות שני ההרוגים בהתפוצצות מכונית הטקסי ברחוב הנביאים בירושלים ביום חמישי - התקיימה אתמול. ההלוויה נדחתה עד אתמול מאחר שהצבא לא הכין את התעודות הפורמאליות למסירת הגוויות ביום שישי. הגופות לא זוהו וחברה קדישא אמרה לקברן תחת השמות "אברהם בן אברהם", ובהיותה מסופקת אם הינם יהודים בכלל, הקצתה להם מקום ליד גדר בית-העלמין. אולם רגעים מספר לפני ההלוויה, התקשר אלמוני עם חברה קדישא והודיע שהוא מכיר את החללים ויודע שהם יהודים וכי שמותיהם "אברהם בן יצחק" ו"יצחק בן יעקב" ... הם נקברו בבית-העלמין היהודי על הר-הזיתים ואחד מאנשי חברה קדישא אמר קדיש על קברם".
רק כעבור שנה וחצי, לאחר הקמת המדינה, שונו תעודות הקבורה של השניים; במקום "אברהם בן יצחק" נכתב חיים ויקטור גז בן אליהו, ובמקום 'יצחק בן יעקב' נכתב עובדיה בן יחזקאל צבי.
חיים גז, שכונה במחתרת 'עמיקם' היה בן לזולי ואליהו. הוא נולד בכ"ח בכסלו תרפ"ה בעיר נאבל שבטוניסיה להורים שומרי מסורת וציונים ותיקים. בעיר מולדתו למד תחילה ב"תלמוד תורה" ואחר כך עבר ללמוד בבית הספר הצרפתי ונתחבב על חבריו ומוריו. עוד בהיותו תלמיד הצטרף לתנועת בית"ר ועד מהרה שקע כל כולו בעבודת הסניף, גם שקד ללמוד את השפה העברית והפיצה בין חבריו. עם פירוק בית"ר בימי שלטון וישי בטוניס הצטרף למחתרת הלוחמת נגד הנאצים ועוזריהם. פעילותו גברה עם כניסת הגרמנים והטלת חוקיהם האנטישמיים ועבודות הכפייה. בעת עבודתו בביצורים ובשדות התעופה האט בכוונה את העבודה וצמצם את התפוקה וגם עודד יהודים אחרים לעשות כמוהו. בשנת תש"ה עלה לארץ-ישראל והשתקע בירושלים. אף שפרנסתו בה לא הייתה מצויה סירב לעזוב את העיר שנקשר אליה בעבותות אהבה. חודשיים לאחר עלייתו התגייס חיים למחתרת אצ"ל, צורף לח"ק (חיל הקרב) והחל להשתתף בפעולות בירושלים ובערים אחרות ובין היתר השתתף בהתקפה על משרדי מס ההכנסה בבירה.
עובדיה צבי, חברו לפעולה, היה בן לשולמית ויחזקאל. הוא נולד ביום ט"ו בטבת תר"צ בבגדד בירת עיראק, ובהיותו בן שנה עלתה משפחתו לארץ-ישראל והשתקעה בירושלים. הוא החל ללמוד בתלמוד תורה "אהרן" בשכונת בית ישראל וכן החל לעבוד במאפיה המקומית. בגיל צעיר ביותר הצטרף לסניף בית"ר והיה חולם ולוחם לרעיון שחרור האומה. בשנת תש"ג, בהיותו בן 13 שנה, הצטרף לשורות הארגון הצבאי הלאומי בהוסיפו מספר שנים לשנותיו. כשנודע גילו הנכון למפקדיו מנעו הם ממנו לצאת לפעולות קרב, אך הוא הוסיף להטרידם ולבקש לשלחו עד שניאותו לו. הפעולה הראשונה שבה השתתף הייתה ההתקפה השנייה על מרכז הבולשת בירושלים, בכ"ג בטבת תש"ו, (כיום ביהמ"ש לתעבורה, בפינת הרחובות יפו-חשין, בכניסה למגרש הרוסים), ובה פעל במסגרת יחידת האבטחה שהשתלטה על בניין ג'נרלי, וכיסתה באש את מעון השוטרים הסמוך. לאחר פעולה זו השתתף עוד במספר פעולות ובין היתר, בהתקפה על תחנת הרכבת בבתיר בי"ג באלול תש"ו.
עובדיה היה גם פעיל במחלקת התעמולה והגיוס ועקב הצטיינותו נשלח לקורס סגנים אותו סיים בהצלחה מרובה.