במאמר שהתפרסם השבוע באנגלית באתר האינטרנט של המרכז הירושלמי לענייני ציבור ומדינה (www.jcpa.org.il) קובע האלוף (מיל.) יעקב עמידרור, כי המדינות המערביות יכולות לנצח במערכה נגד הטרור. עמידרור סבור שצריך לאמץ לפיה לא מביסים את הטרור אלא מדכאים אותו לרמה מינימאלית.
להלן עיקרי טענותיו של עמידרור המובאות במאמר:
תפאורת מלחמתה של ישראל בחיזבאללה ב-2006 והקמפיין שהובילה ארה"ב נגד ההתקוממות הסונית בעיראק, הביאו אנליסטים רבים למסקנה כי כוחות צבא קונבנציונאליים אינם מסוגלים להביס במערכה ארגוני טרור. גישה זו עודדה תבוסתנות במדינות מערביות רבות, אשר העדיפו למשוך ידם מעימות שכזה במקום לעמוד על שלהן.
ניצחון מוחלט אינו הדגם היחיד של ניצחון אותו מכירה ההיסטוריה. ישראל נהנתה מניצחון זמני על הטרור הפלסטיני בעזה בתחילת שנות השבעים, כאשר אריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום. הטרור אמנם חזר לעזה, אך רק לאחר 15 שנים של שקט, והטרור החדש היה שונה בתכלית מהקודם. בבחינה היסטורית, מערכות מוצלחות נגד התקוממות טרוריסטית נוהלו גם ע"י ארה"ב בפיליפינים (1899-1902) וע"י הבריטים במלזיה (1948-1960).
צריך לאמץ תפיסת ניצחון אלטרנטיבית אשר תיקרא "ניצחון מינימאלי", לפיה לא מביסים את הטרור אלא מדכאים אותו לרמה מינימאלית. לצורך כך יש להשקיע אנרגיה באופן רציף במטרה למנוע את התפרצותו. זה מה שהשיגו במשך שנים הבריטים בצפון-אירלנד והספרדים נגד הבסקים. ניצחון זמני וניצחון מינימאלי אינם מספקים פיתרון לקונפליקט האידיאולוגי המהווה בסיס למאבק המזוין ולטרור. אף על פי כן, פיתרון פוליטי אינו עניינו של הצבא, והמאמצים להשיגו לא יכולים להיות מנותקים מההתחייבות ללחימה עיקשת נגד כל ניסיון של האויב לקצור הישגים באמצעות אלימות, כמו הניסיון הנוכחי של הפלסטינים להגיע להישגים פוליטיים דרך טרור.
"ניצחון מינימאלי" שבו הטרור מוכל ונבלם לפני שהוא מכה, מקבל משמעות אם, עקב חוסר הצלחה מתמשך של ארגוני טרור, הם מפחיתים את מספר ניסיונות הפגיעה שלהם, בין אם במתכוון ובין אם לאו. הישג שכזה אפשרי, למשל, אם גופי הטרור עסוקים מידי בשמירה על חייהם במקום בתכנון פעולות טרור והוצאתן לפועל.
ישראל נכנסה למלחמה בגדה המערבית באפריל 2002 במבצע "חומת מגן" אחרי שספרה 132 נרצחים, כולם אזרחים, בחודש שקדם למבצע (מספר שווה ערך ל-1,400 נרצחים בשנה). במאמץ מתמשך וללא הפרעות שנעשה מאז אותו מבצע, ירד היקף נפגעי הטרור בישראל ל-11 בשנת 2006. זה סוג הניצחון על הטרור שאפשר לדרוש מהצבא.
אם התוצאה בשדה הקרב לא מובילה את הגופים הפוליטיים להבנה שהמצב מאפשר להם להתמודד עם דרישות ארגוני הטרור, והם בוחרים מסיבה זו או אחרת להתפשר או להיכנע, לסגת או לוותר, אז כל ההשקעה של הדרג הצבאי הייתה לחינם.
להלן עיקרי טענותיו של עמידרור המובאות במאמר:
תפאורת מלחמתה של ישראל בחיזבאללה ב-2006 והקמפיין שהובילה ארה"ב נגד ההתקוממות הסונית בעיראק, הביאו אנליסטים רבים למסקנה כי כוחות צבא קונבנציונאליים אינם מסוגלים להביס במערכה ארגוני טרור. גישה זו עודדה תבוסתנות במדינות מערביות רבות, אשר העדיפו למשוך ידם מעימות שכזה במקום לעמוד על שלהן.
ניצחון מוחלט אינו הדגם היחיד של ניצחון אותו מכירה ההיסטוריה. ישראל נהנתה מניצחון זמני על הטרור הפלסטיני בעזה בתחילת שנות השבעים, כאשר אריאל שרון היה אלוף פיקוד הדרום. הטרור אמנם חזר לעזה, אך רק לאחר 15 שנים של שקט, והטרור החדש היה שונה בתכלית מהקודם. בבחינה היסטורית, מערכות מוצלחות נגד התקוממות טרוריסטית נוהלו גם ע"י ארה"ב בפיליפינים (1899-1902) וע"י הבריטים במלזיה (1948-1960).
צריך לאמץ תפיסת ניצחון אלטרנטיבית אשר תיקרא "ניצחון מינימאלי", לפיה לא מביסים את הטרור אלא מדכאים אותו לרמה מינימאלית. לצורך כך יש להשקיע אנרגיה באופן רציף במטרה למנוע את התפרצותו. זה מה שהשיגו במשך שנים הבריטים בצפון-אירלנד והספרדים נגד הבסקים. ניצחון זמני וניצחון מינימאלי אינם מספקים פיתרון לקונפליקט האידיאולוגי המהווה בסיס למאבק המזוין ולטרור. אף על פי כן, פיתרון פוליטי אינו עניינו של הצבא, והמאמצים להשיגו לא יכולים להיות מנותקים מההתחייבות ללחימה עיקשת נגד כל ניסיון של האויב לקצור הישגים באמצעות אלימות, כמו הניסיון הנוכחי של הפלסטינים להגיע להישגים פוליטיים דרך טרור.
"ניצחון מינימאלי" שבו הטרור מוכל ונבלם לפני שהוא מכה, מקבל משמעות אם, עקב חוסר הצלחה מתמשך של ארגוני טרור, הם מפחיתים את מספר ניסיונות הפגיעה שלהם, בין אם במתכוון ובין אם לאו. הישג שכזה אפשרי, למשל, אם גופי הטרור עסוקים מידי בשמירה על חייהם במקום בתכנון פעולות טרור והוצאתן לפועל.
ישראל נכנסה למלחמה בגדה המערבית באפריל 2002 במבצע "חומת מגן" אחרי שספרה 132 נרצחים, כולם אזרחים, בחודש שקדם למבצע (מספר שווה ערך ל-1,400 נרצחים בשנה). במאמץ מתמשך וללא הפרעות שנעשה מאז אותו מבצע, ירד היקף נפגעי הטרור בישראל ל-11 בשנת 2006. זה סוג הניצחון על הטרור שאפשר לדרוש מהצבא.
אם התוצאה בשדה הקרב לא מובילה את הגופים הפוליטיים להבנה שהמצב מאפשר להם להתמודד עם דרישות ארגוני הטרור, והם בוחרים מסיבה זו או אחרת להתפשר או להיכנע, לסגת או לוותר, אז כל ההשקעה של הדרג הצבאי הייתה לחינם.