אל"מ במיל' משה לשם מגבעון החדשה מספר על פינוי מוקשים בין מזרח לירושלים למערבה במלחמת ששת הימים ואומר, "ביצעתי את 'ירושלים חוברה לה יחדיו'. כתבה שנייה בסדרה.
ביום פרוץ המלחמה הייתי מ"פ צעיר של פלוגת הנדסה קרבית במילואים. הייתי בן 22. הכוח היה בבית ליד תחת פיקוד של חטיבה 5. עד פרוץ המלחמה עסקנו בהנחת שדות מוקשים גדולים נגד טנקים באזור ניצני עוז (היום בת חפר) כי היה חשש שהצבא הירדני יפרוץ בציר הזה, מטול כרם לכיוון נתניה. זה היה מערך הגנה ממוקש שעסקנו בו בתקופה של שבועיים שנקראה "תקופת ההמתנה" לפני מלחמת ששת הימים.
בפרוץ המלחמה היינו עם הכוח שפרץ וכבש את טול כרם שנפלה כמעט ללא קרב. התקדמנו בצורה די מהירה מכיוון שכם לירושלים. זה היה יום קרבות דליל, התמקדנו בטול כרם ובמוצבים בהמשך לציר. לא היו קרבות עיקריים באזור הזה.
יום לאחר מכן התקדמנו מזרחה עד לכביש המוליך משכם לירושלים. עסקנו בעיקר במשימות של הנדסה קרבית, פינוי הצירים ממכשולים שונים כמו קוביות בטון גדולות, וגם טיהרנו בורות שהיו עם חומר נפץ שנקראו "בורות יקוש".
הדבר שהכי נחרת בזיכרוני היה לאחר שירושלים נכבשה. עלינו לירושלים והמשימה העיקרית שלנו הייתה לחבר את מזרח ירושלים מערבה במהירות האפשרית. היה אז שטח הפקר ממוקש וממוכשל בצורה מאסיבית ורצינית מאד, בכל האזור שהיום מכונה כביש מספר אחד בירושלים. פינינו את כל שדות המוקשים שהניחו הירדנים בקו העירוני בין מזרח ירושלים למערבה. כל החצרות בצד הירדני היו ממוקשות במוקשי נעל מסוכנים.
מיד עם כיבוש ירושלים על ידי הצנחנים הייתה נהירה של ירושלמים שניסו להגיע לכותל, וחלק מהם עלה על אותם מוקשים שהיו מונחים בחצרות.
הפלוגה שלי גם טיהרה את הר הצופים וסביבתו מכל האמצעים שהניחו כוחות צה"ל במשך כל השנים מאז מלחמת השחרור. הפקודה הייתה לנקות את ההר מהר ככל האפשר ועשינו את זה במשך כשלושה שבועות. מסרנו אותו למדינת ישראל כנקי כדי שאפשר יהיה להחזיר אליו את בית החולים ולחדש את הלימודים באוניברסיטה העברית שהייתה נטושה באותם ימים.
היו לנו די הרבה פצועים בפינוי המוקשים. מוקשי נעל היו מוקשים שטניים ולא היו לנו אמצעים משוכללים לגילויים למעט סכין חבלנים ודקר מתכת. אלו אמצעים לא מספיק יעילים לעבודה עם המוקשים היותר מודרניים שהירדנים השתמשו בהם. מדובר במוקשים בגודל של כפתור שלעיתים בשטח המסולע בירושלים קשה היה לגלות אותם באמצעות הסכינים. לעיתים גילינו אותם באמצעות 'הרגליים' – רגליים של חיילים שנקטעו בגלל עלייה על המוקשים האלו. בפלוגה שלי היו שבעה פצועי רגליים כאלו.
בהמשך נשארנו תקופה ארוכה בירושלים כדי לטהר את כל המרחב שמתחת לגבעת התחמושת שעליו נבנתה שכונת רמת אשכול.
הסיפוק הגדול שיש לי היום זה לראות את כל השטח הבנוי על אותם שדות מוקשים לשעבר. ואני יכול להיות גאה שהייתי בין אלה שחיברו פיזית את חלקי העיר ירושלים והפכו אותה לעיר שחוברה לה יחדיו.
כשנמצאים בתוך מהלך של מלחמה לא שומעים את משק כנפי ההיסטוריה, אבל תוך ביצוע המשימות בירושלים הייתה מעין התרוממות רוח.גם במהלך קרב או פינוי מוקשים אתה חש שאתה עושה דברים שייחרתו גם בדברי הימים של העם הזה.
ד"ר חיים (צ'ילי) שלם מעפרה מספר על הקרב בו השתתף בגבעת התחמושת במלחמת ששת הימים.