בתחילת השבוע ניתקו הרופאים ממכונת ההנשמה המלאכותית חולה שסבל ממחלת ניוון שרירים סופנית. זאת, לאחר ששופט בית המשפט המחוזי בתל אביב השופט נסים ישעיה קיבל את בקשת משפחתו של החולה, ולאחר קבלת חוות דעת משני רופאים מומחים. היועץ המשפטי לממשלה אליקים רובינשטיין לא התנגד להחלטה.
החולה נפטר זמן קצר לאחר ניתוקו ממכשיר ההנשמה.
הרב יגאל שפרן, ראש המחלקה לרפואה ולהלכה של הרבנות הראשית בירושלים ומרצה לאתיקה רפואית בבית הספר לרפואה אמר לערוץ 7 כי המעשה הזה גבל בשפיכות דמים.
לדבריו, ההכרעה חמורה, וההחלטה שגויה מכל צד: במובן ההלכתי והאתי כללי, והיא אף עומדת בניגוד מוחלט לקווי הפעולה העתידיים של חוק שעליו שוקדת ועדה הקרויה \"ועדת שטיינברג\", שבראשה עומד פרופ\' שטיינברג.
ועדה זו המשותפת לרבנים, לרופאים ולאנשי אתיקה, עומדת להגיש בימים הקרובים את המלצותיה לשר הבריאות בעניין הטיפול בחולים סופניים המבקשים לנתקם ממכונות החייאה. דיוני הוועדה נמשכו חודשים רבים, ובסופו של דבר התקבלה הצעה משותפת על דעת כל חברי הוועדה. הצעת החוק, לדברי שפרן, תשלול לחלוטין את אפשרות המתתו של החולה הסופני.
בהתייחס לסוגיית ניתוקו של החולה ממכונת ההנשמה אמר שפרן כי יש לבחון בהגדרת הפעולה את פרק הזמן שחלף בין ניתוק המכשיר לבין מיתת החולה. אם החולה מת מייד ניתוקו מהמכשיר ייחשב כגרימת מות באופן ישיר, וכן אפשר שזה יהיה רצח, אמר.
לעומת זאת, לדבריו, גם אם חלף זמן מסוים מניתוק החולה ממכשירי ההחייאה ועד למותו מוגדרת פעולת הניתוק פעולת \"גרמא\" (גרימה עקיפה), ולא יהיה אפשר להאשים את העושה זאת ברצח, עדיין שייך המעשה ל\"משפחת שפיכות הדמים\", כלשונו.
לדברי הרב שפרן, פסיקתו של בית המשפט המחוזי מסתמכת על תפיסת העולם הטוענת כי לאדם יש חירות לעשות בגופו ככל העולה על רוחו משום שהוא בעליו, ולפי תפיסה זו לאדם יש גם זכות להתאבד. ממילא אם יסייעו לו זה מעשה טכני בלבד, ציין שפרן.
לדבריו, תפיסה זו אינה מקובלת על ההלכה, הקובעת כי האדם נחשב רק שומר על גופו ואינו בעליו.
עוד מציין שפרן כי בית המשפט התעלם גם מההשפעה שתהיה לפסיקתו על חולים אחרים. לדבריו, מספר החולים בארץ ובעולם, המתייסרים בייסורים דומים, אינו קטן. פעולה זו, לדבריו, גורמת לשברון לב ולתהיות בלבם של החולים המתייסרים האם אינם נוהגים מנהג של שוטים בכך שהם ממשיכים לחיות ולהיאבק במחלתם. צעד שכזה מחליש את רוח הגבורה והגדלות הטמונה במאבק היומיומי שהם עושים בהתמודדות עם קשייהם, אמר.
לעומתו אמר בערוץ 7 פרופ\' אבינועם רכס, רופא בבית החולים \"הדסה\" עין כרם, יו\"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית והמשתתף אף הוא בוועדת שטיינברג כי אף על פי שהוא מבין את עמדותיו של הרב שפרן אין הוא שותף להן. לדבריו,
בנושא זה יש התנגשות בין ערכי הדת וההלכה לבין ערכיו של הציבור שאינו מקבל עליו ערכים אלו.
לדבריו, השאלה על אודות הקביעה של מי הם חיי האדם ומותו, ומיהו בעליו של גוף האדם היא עניינו של חופש האמונה אצל כל אדם.
נוסף על כך, אמר רכס, כי לפי השקפתו אין בנמצא אינטרס שבשמו אפשר לכפות על חולה סופני את המשך קיום חייו חסרי התקווה כשהוא תלוי במכשור מלאכותי.
רכס הצביע על הבדל הקיים, לדעתו, בין המתת חסד למיתת חסד. לדבריו, הוא שולל באופן מוחלט את \"המתת החסד\", הכרוכה בהזרקת חומרים לשם הריגה. מי שעושה פעולה כזאת צריך להיכנס לכלא, אמר רכס.
לעומת זאת, לדבריו, מיתת חסד היא מצב שבו עומדים מנגד ואין עושים דבר. במחלת ניוון שרירים, הסביר רכס, המוות נגרם בסופו של דבר בחנק, ובפעולת הניתוק בסך הכל מאפשרים לחולה להיכנס ביתר נינוחות לשלב האחרון של מחלתו. לדבריו, רופאיו של אותו חולה ניוון שרירים הזריקו לו חומר הרדמה, זאת מאחר שאי אפשר לבקש מאדם כלשהו לעבור בהכרה צלולה את שלב החנק, הכרוך בסבל נורא.
לאחר שהוא הורדם והיה חסר הכרה, ניתקו אותו מהמכשירים, ואפשרו לו להיכנס לשלב הטבעי האחרון של מחלתו בהיותו מוגן ע\"י תרופות, וכך הוא נפטר, סיפר רכס. עוד ציין כי גם ועדת שטיינברג הסכימה שמותר שלא לחבר אדם למכשירים.
רכס אמר כי ניתוק חולה סופני ממכשירי ההנשמה, שעליו יחליט אדם צלול בדעתו, צריך להיעשות רק על ידי רופא שאמונתו האישית מאפשרת לו לבצע זאת.
החולה נפטר זמן קצר לאחר ניתוקו ממכשיר ההנשמה.
הרב יגאל שפרן, ראש המחלקה לרפואה ולהלכה של הרבנות הראשית בירושלים ומרצה לאתיקה רפואית בבית הספר לרפואה אמר לערוץ 7 כי המעשה הזה גבל בשפיכות דמים.
לדבריו, ההכרעה חמורה, וההחלטה שגויה מכל צד: במובן ההלכתי והאתי כללי, והיא אף עומדת בניגוד מוחלט לקווי הפעולה העתידיים של חוק שעליו שוקדת ועדה הקרויה \"ועדת שטיינברג\", שבראשה עומד פרופ\' שטיינברג.
ועדה זו המשותפת לרבנים, לרופאים ולאנשי אתיקה, עומדת להגיש בימים הקרובים את המלצותיה לשר הבריאות בעניין הטיפול בחולים סופניים המבקשים לנתקם ממכונות החייאה. דיוני הוועדה נמשכו חודשים רבים, ובסופו של דבר התקבלה הצעה משותפת על דעת כל חברי הוועדה. הצעת החוק, לדברי שפרן, תשלול לחלוטין את אפשרות המתתו של החולה הסופני.
בהתייחס לסוגיית ניתוקו של החולה ממכונת ההנשמה אמר שפרן כי יש לבחון בהגדרת הפעולה את פרק הזמן שחלף בין ניתוק המכשיר לבין מיתת החולה. אם החולה מת מייד ניתוקו מהמכשיר ייחשב כגרימת מות באופן ישיר, וכן אפשר שזה יהיה רצח, אמר.
לעומת זאת, לדבריו, גם אם חלף זמן מסוים מניתוק החולה ממכשירי ההחייאה ועד למותו מוגדרת פעולת הניתוק פעולת \"גרמא\" (גרימה עקיפה), ולא יהיה אפשר להאשים את העושה זאת ברצח, עדיין שייך המעשה ל\"משפחת שפיכות הדמים\", כלשונו.
לדברי הרב שפרן, פסיקתו של בית המשפט המחוזי מסתמכת על תפיסת העולם הטוענת כי לאדם יש חירות לעשות בגופו ככל העולה על רוחו משום שהוא בעליו, ולפי תפיסה זו לאדם יש גם זכות להתאבד. ממילא אם יסייעו לו זה מעשה טכני בלבד, ציין שפרן.
לדבריו, תפיסה זו אינה מקובלת על ההלכה, הקובעת כי האדם נחשב רק שומר על גופו ואינו בעליו.
עוד מציין שפרן כי בית המשפט התעלם גם מההשפעה שתהיה לפסיקתו על חולים אחרים. לדבריו, מספר החולים בארץ ובעולם, המתייסרים בייסורים דומים, אינו קטן. פעולה זו, לדבריו, גורמת לשברון לב ולתהיות בלבם של החולים המתייסרים האם אינם נוהגים מנהג של שוטים בכך שהם ממשיכים לחיות ולהיאבק במחלתם. צעד שכזה מחליש את רוח הגבורה והגדלות הטמונה במאבק היומיומי שהם עושים בהתמודדות עם קשייהם, אמר.
לעומתו אמר בערוץ 7 פרופ\' אבינועם רכס, רופא בבית החולים \"הדסה\" עין כרם, יו\"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית והמשתתף אף הוא בוועדת שטיינברג כי אף על פי שהוא מבין את עמדותיו של הרב שפרן אין הוא שותף להן. לדבריו,
בנושא זה יש התנגשות בין ערכי הדת וההלכה לבין ערכיו של הציבור שאינו מקבל עליו ערכים אלו.
לדבריו, השאלה על אודות הקביעה של מי הם חיי האדם ומותו, ומיהו בעליו של גוף האדם היא עניינו של חופש האמונה אצל כל אדם.
נוסף על כך, אמר רכס, כי לפי השקפתו אין בנמצא אינטרס שבשמו אפשר לכפות על חולה סופני את המשך קיום חייו חסרי התקווה כשהוא תלוי במכשור מלאכותי.
רכס הצביע על הבדל הקיים, לדעתו, בין המתת חסד למיתת חסד. לדבריו, הוא שולל באופן מוחלט את \"המתת החסד\", הכרוכה בהזרקת חומרים לשם הריגה. מי שעושה פעולה כזאת צריך להיכנס לכלא, אמר רכס.
לעומת זאת, לדבריו, מיתת חסד היא מצב שבו עומדים מנגד ואין עושים דבר. במחלת ניוון שרירים, הסביר רכס, המוות נגרם בסופו של דבר בחנק, ובפעולת הניתוק בסך הכל מאפשרים לחולה להיכנס ביתר נינוחות לשלב האחרון של מחלתו. לדבריו, רופאיו של אותו חולה ניוון שרירים הזריקו לו חומר הרדמה, זאת מאחר שאי אפשר לבקש מאדם כלשהו לעבור בהכרה צלולה את שלב החנק, הכרוך בסבל נורא.
לאחר שהוא הורדם והיה חסר הכרה, ניתקו אותו מהמכשירים, ואפשרו לו להיכנס לשלב הטבעי האחרון של מחלתו בהיותו מוגן ע\"י תרופות, וכך הוא נפטר, סיפר רכס. עוד ציין כי גם ועדת שטיינברג הסכימה שמותר שלא לחבר אדם למכשירים.
רכס אמר כי ניתוק חולה סופני ממכשירי ההנשמה, שעליו יחליט אדם צלול בדעתו, צריך להיעשות רק על ידי רופא שאמונתו האישית מאפשרת לו לבצע זאת.