להתאבל על קניבל?
מחמוד דרוויש מת השבוע. כמו שוודאי אתם יודעים מדובר באיש שמכונה 'המשורר הלאומי של הפלשתינים'.
אז מילא ש'גוש שלום' הודיעו שהם מרכינים ראש בפני האיש. תודו שלא הייתם מצפים למשהו אחר. אבל כשבתקשורת הישראלית מתבטאים בנוסח דומה זה כבר מתחיל לתת תחושה לא נוחה. קחו לדוגמא את ענת דווידוב, שפתחה את העיסוק בנושא ב'קול ישראל' (ישראל, כן?) במילים הנוגות: "ועכשיו משהו עצוב, מחמוד דרוויש הלך לעולמו". אכן עצוב לה לדווידוב. מסכנה.
אגב, גם במקומות האחרים, שם הקפידו לשמור על אוירה עניינית, דאגו להזכיר רק את שיריו על נופים, פרחים, כוס קפה ועננים ולהסתיר שירים אחרים, כאלה שבהם הוא אומר למשל ש"אם אהיה לרעב בשרו של הכובשׁ יהיה לי למאכל", או כשהוא קורא לנו להתחפף מפלשתין הגדולה יחד עם קברי מתינו. סך הכול די קשה להתאבל על מי שמגלה נטיות קניבאליות וחוסר כבוד לקברי ומתי האויב, אז עדיף להתעסק בעננים ובפרחים.
(בהקשר זה יצוין לשבח העיתונאי דן מרגלית שסירב להשתתף בראיון לציון מות דרוויש ביום תשעה באב, וציין בראיון מאוחר שלא הסכים להשתתף באייטם שכזה על מי שמאיים לאכול את בשרנו ביום חורבן הבית)
שימו לב לניסוח המעודן והמתפייט ב'ידיעות אחרונות': "שירו (של דרוויש) 'הוי העוברים במילים תפלות' נתן לקוראים הישראלים תחושה שהיה רוצה לראות את מדינת פלסטין הגדולה בלעדיהם". למישהו יש הסבר מה פשר העדינות הזו? השיר "נתן תחושה"? היה רוצה לראות? מה זה העידון הפתאומי הזה, כמעט שירה שתקפה את רוני שקד וסמדר פרי, האחראים על הכתבה. הוא הרי לא רק רצה לתת תחושה ולא רק היה רוצה לראות, הוא הנחיל חזון של גירושנו מהארץ הזו, כן, גירוש כולל גם ממערכת 'ידיעות אחרונות' ברחוב מוזס שבתל אביב. לא זה המקום להתעדן.
לאן נעלם המרגל המצרי
שמעתם על המרגל המצרי שנחשף השבוע? רוב הסיכויים שלא, ובכל זאת השבוע נחשף מרגל מצרי בכיר. אתם יודעים מה, לא סתם בכיר, אלא שגריר מצרים לשעבר, מוחמד בסיוני, הוא באי-כבודו ובעצמו התגלה כמרגל. לא. לא מדובר בחשיפה של המוסד אלא בהרצאה שהוא עצמו נשא בספריית אלכסנדרייה ובה סיפר ש"לא הייתי דיפלומט בישראל. נשלחתי כאיש מודיעין שתול".
אם גם אתם שייכים לרבים מאוד (אולי רבים מדי) שלא שמעו על כך זה רק בגלל שאיכשהו ידיעה חשובה ודרמטית שכזו לא נצפתה בעמודים הראשיים של העיתונים הגדולים. באופן מוזר היא אפילו נדחקה עמוק פנימה אל תוככי העיתון. ב'ידיעות אחרונות' היא הגיעה לעמוד 10 אחרי הדיווחים על גיאורגיה, על מצבו של צדוק יחזקאלי, על מאבקי לבני וברק, על פרשת אגרסקו של השרה אברהם בלילא ומעמדו של היועץ המשפטי. ב'מעריב' אפילו נדחקה הידיעה הזו עוד יותר. שם היא הגיעה לעמודים 14-15 אחרי אותם נושאים פחות או יותר (כאן נוספה לנו גם האולימפיאדה ירום הודה).
אגב, ב'ידיעות אחרונות' הגדילו עשות ולא ציינו בכותרת שהאיש הודה בריגול אלא העניקו לנאום את הכותרת 'סכין בגב', והעדיפו להתמקד בכך שהאיש סיפר שלא בדיוק נהנה כאן. את הריגול העדיפו להשאיר שם למי שיקרא את הטקסט במלואו (אולי קיוו שיהיו רק מעטים שיעשו זאת).
כאן צצה, עולה ומתחייבת השאלה: מה הסיבה שמצאו מערכות העיתונים להצניע את הדיווח הסנסציוני הזה? איך קרה שלא שמענו שתחנות הרדיו והטלוויזיה עושים פולו-אפ מתחייב לידיעה כזו? לא מראיינים מישהו ממנהיגינו שהיה בקשר עם המרגל, מישהו שיספר איך האמין באיש הזה שעבד על כולנו? אולי זה פשוט בגלל שכשהוא היה כאן, וגם הרבה אחרי כן, ראשי מערכות העיתונים, פובליציסטים, תחקירנים ועיתונאים, כירכרו סביבו, פינקו אותו והשתעשעו איתו? אולי פשוט לא נעים להם להודות שהחבר יקיר להם התגלה בפרצופו האמיתי. עדיף להצניע. לא לדבר על זה. שששקקקקקטטטטט.
מפחיד ברחובות ירושלים
המקומון הירושלמי 'כל הזמן' של 'מעריב' פרסם בסוף השבוע שעבר כתבה שעסקה באימה ובפחד ברחובות ירושלים מאז פיגועי הטרקטור. מסתבר שהפך להיות מאוד מפחיד ברחובות הבירה. המונח טרקטור הפך להיות אימת התושבים.
רגע, רגע, אולי לא הבנתם. ב'כל הזמן' לא מתכוונים לפחדם של התושבים היהודים בעיר מעוד מחבל שילחץ על הדוושה. העיתון התכוון למשהו אחר לגמרי. הכוונה היא לפחד של הערבים!!! ואם אתם שואלים על איזה פחד מדובר, נסביר מיד – הערבים חוששים לעלות על טרקטור שלא יירה בהם מישהו ללא סיבה...
זה נשמע לכם הזוי? כנראה בגלל שעדיין נותר בכם קורטוב מחשבה בריאה, אבל קחו לכם ציטטות מופלאות מהכתבה לדוגמא (אני מצטט רק חלקיק ממה שנאמר שם כדי שלא תשתבש עליכם דעתכם לחלוטין): קחו את בילאל, אחיו של המחבל, שאומר שחלומו היה לעבוד על טרקטור, אבל מאז ש"שפטו את אחי במשפט שדה והוא מת אני לא רוצה לגמור כמוהו עם 12 גדורים בכל חלקי הגוף... אני מפחד לעבוד על טרקטור. לך תדע אם יבוא עליך עוד איזה מתנחל ויתחיל לירות בך". מסכן שכזה, רחמנות.
הנה עוד כמה משפטים מהמשך הכתבה: "אני מכיר עוד לפחות 15 איש הכפר שהפסיקו לעבוד במקצוע הזה. המצב הפך למפחיד מאוד. אנשים מפחדים שיורידו אותם רק בגלל שהם ערבים. יש כאן אמהות שמתחננות לבנים שלהן שיפסיקו לעלות על טרקטורים. הנהגים ממש הפכו למטרות נעות למתנחלים ולאנשי הימין", אתם הבנתם את זה? אימה ברחובות ירושלים.
כדי לשלם מס שפתיים מסוים לקוראים שמבינים עד כמה המשפטים הללו (וכאמור, הם רק דוגמאות) הזויים, השחילו לנו בתוך הטקסט גם את המשפט: "לאוזן הישראלית הראיון עם בילאל יישמע קשה. למה לתת במה לבן משפחה של מחבל, ולמה לתת פתחון פה לאדם שמקפיד להדגיש כי הפיגוע שביצע אחיו היה בסך הכול תאונת דרכים". זהו. אם במקרה דילגתם על המשפט הזה קיבלתם עמוד שלם שמתאר את הפחד הנורא של ערביי ירושלים בעקבות פיגוע הטרקטור.
תגידו לי, אתם שם ב'כל הזמן': אתם נורמאליים?
מפחיד בירושלים. השאלה למי.
כמה עולה הסתה בישראל?
השבוע דיווחנו כאן על תלונתו של אזרח שהקשיב לתחנת הרדיו הישראלית בערבית 'א-שמס' בה משודרים תשדירי פרסומת, מטעם ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל, הכוללים דברי הסתה נגד מדינת ישראל.
בתום בדיקה של הרשות השנייה התברר כי אכן, יש ממש בתלונה וכי אכן שידר הערוץ פרסומת הקוראת להגיע להפגנה באום-אל פאחם כאות הזדהות עם תושבי עזה. בהודעה ניתן היה למצוא ביטויים כגון: "טבח", "פרעות" (מג'אזר) וכן "פשעים" (ג'ראיים).
כעת עולה השאלה מה יהיה עונשו של מי שהביע דברי הסתה בשידור, או בלשון הרשות מי ששידר "תשדיר תעמולה רווי אלמנטים של הסתה ושטנה שאין להם כלל מקום בתחנת רדיו ישראלית"? אולי סגירת הערוץ? אולי השעיה לפרק זמן ארוך? אולי דרישה להדיח את מי שאחראי לשידור? לא. דווקא כאן גילו אנשי הרשות השנייה אורך רוח חסד ורחמים וקנסו את התחנה בשתי דקות שידור. נשמע לכם מספיק?
למי מותר לעבור על החוק?
עוד משהו שלא הצלחתי להבין: איך זה שבנימה עולצת, מבודחת ומלגלגת דיווחו העיתונים על פתיחת בתי הקפה והמסעדות, בעיקר בתל אביב, במהלך ערב תשעה באב? זאת כמובן למרות האיסור המפורש בחוק. הצחיק את עיתונאינו שמנהלי המסעדות ובתי הקפה העדיפו לספור את הכסף הנכנס לקופה ולא את שש מאות השקלים שיצאו ממנה כקנס על פתיחת המקום.
איך זה שממש אותה תקשורת עטה כטיגריס מורעב על כל חרדי שמהין לעשות ולו צעד אחד בעת הצפירה באחד מימי הזיכרון? לא ברור. מה לדעתכם יקרה אם עיתונאי יגלה שבחדר האוכל של ישיבה כלשהי שרו התלמידים במהלך יום הזיכרון לחללי צה"ל? כמה בג"צים ידרשו את סגירת המקום או לפחות את הפסקת תיקצובו על ידי המדינה? כמה מאמרים יופצו כאן בזעזוע נגד הציבור החרדי?
סליחה תקלה
בקרית שמונה אירע השבוע אירוע טרגי כאשר בעל רצח את רעייתו. במסגרת הדיווח על האירוע הפתיע הערוץ השני בצילומים ראשונים לכאורה של הנרצחת. הערוץ הציג את תמונת המנוחה מזוויות שונות במסגרת התכנית 'שש עם עודד בן עמי'. והנה רגע לפני שעלתה רשימת הקרדיטים לסיום התכנית התנצל מר בן עמי והודיע כי הוא מתנצל אבל התמונות שהצופים ראו בראשית התכנית לא היו של הנרצחת.... ועל כך נאמר: "מה זההההה?????? אז של מי היו התמונות הללו? מי היא בדיוק אותה קשישה שהראתם עכשיו כאילו נרצחה ובעצם אין לה כל קשר לאירוע? התנצלות זעירה שכזו מספיקה לנו? יכול להיות שבן או נכד של הגברת נחרד למראה התמונות של סבתו כאילו נרצחה על ידי סבו, וכעת זהו? הוא יסתפק בהתנצלות הכללית שלכם? אולי היה כדאי לבדוק קצת יותר לפני פרסום? אולי.
ולפני סיום, מילה טובה:
מילה טובה ל'ידיעות אחרונות' על תחקיר כת המשיחיים שחשף, אחרי שנים רבות בהן הם טוענים שאין להם כל קשר למיסיון. תחקירנית העיתון חדרה לשורות הכת וחשפה את דרכיהם להמיר דתם של צעירים ישראליים, במחנות צה"ל (ללא אישור) ובכלל ברחבי הארץ, תוך ניצול מצוקה כלכלית וחברתי של אוכלוסיות שונות. תם עידן ניסיונות המשיחיים לתאר את עצמם כחלק בלתי נפרד מהיהדות וללא כל מטרות המרת דת.
מילה טובה גם ל'מעריב' שמצאו לנכון לפרסם בעמוד הראשון את מאמרו של כתב העיתון בעבר, תומר בוהדנה, על מצבם הנפשי המתדרדר של העקורים שלוש שנים אחרי, תוך שימוש במילים הברורות 'הגירוש הברברי הזה'. זאת תוך דגש על סיפור השבץ של ראש המועצה האזורית חוף עזה אבנר שמעוני. לכאורה עוד סיפור סטנדרטי על שבץ לב. יש עוד רבים כאלה כמעט כל יום, אבל מול התעלמות התקשורת מהקשר בין המצב הרפואי המתדרדר למצוקת העקורים, הנוכחות של הכתבה, גודלה ומיקומה ראויים לציון ולשבח.
הערות והצעות ניתן לשלוח ל zitutim@inn.co.il