בירחון ניסן של מגזין פנימה נהנו הקוראות מהכתבה הבאה. בנוסף הוגש מדור הורים רחב העוסק בפתרון לצעקות בבית וארבעה עמודים של יצירה לכל המשפחה שהוקדשו ליציאה לטבע. בפנימה יודעים שלכל אישה יש את המקום שלה: רווקות, זוגיות, פוריות, הורים, מתכונים, עיצוב בית ועוד משלבים רוחניות ומעשיות בחיי האישה.
הרבנית רחל בן חיים ואנוכי יושבות בסלון ביתה שבשכונת סנהדרייה בירושלים ביום תענית אסתר, ונדמה כי לא יכולתי למצוא יום מתאים יותר לראיין את רחל יותר מהיום הזה. היא מספרת לי את סיפור חייה המרתק שחלק נכבד ממנו התרחש בעיר המדאן שבאיראן, היא היא שושן הבירה, בה התגוררה עם בעלה למעלה מעשרים שנה. וכמו מרדכי ואסתר, שאת קברם זכתה לראות כמעט באופן יומיומי, גם היא ובעלה, הרב נתנאל בן חיים זצ"ל, עשו מהפך גדול בקרב יהודי איראן והצילו רבים מהם מהמצב הרוחני הירוד שהיו שרויים בו. יהודים אלה חיים היום בישראל כדתיים לכל דבר, רבים מהם תלמידי חכמים וחלקם אף רבנים חשובים.
אלבומי תמונות רבים יש לרחל, אישה אצילית שהגיעה לגבורות זה מכבר, שכמו מנסים לספר לי על השליחות העצומה שזכתה לעשות בחייה. שליחות שהייתה אמורה להימשך שנה אחת בלבד, אך מסובב הסיבות סייע שתימשך כמעט עשרים וחמש שנים. "הקב"ה מגלגל. והייתה לנו הרבה סייעתא דשמיא" אומרת לי רחל בענווה אופיינית. בכלל, במהלך שלוש שעות הראיון שלנו, 'סייעתא דשמיא' הוא ביטוי שנשמע די הרבה מפיה של רחל. פניה משדרות אמונה תמימה שנקנתה ביושר, ועיניה מביעות חמימות וקריצה נערית.
לא בכדי אמרו כבר לפניי כי התפוח אינו נופל רחוק מהעץ. רחל, תבדל"א, היא בתו של הרב המקובל רבי סלמאן אליהו זצ"ל ואחותו הגדולה של הרב מרדכי אליהו זצ"ל, וכבר מילדות ינקה את אהבת התורה והאדם. את כל אלה היא דאגה להעביר הלאה למאות רבות של יהודים רחוקים שחיו באיראן, תחת שלטון השאה בתקופת קום מדינת ישראל, עוד הרבה לפני שמפעלי הקירוב המבורכים צצו חדשות לבקרים.
הכול התחיל מספר שנים לאחר נישואיה. בסוף מלחמת העולם השנייה נישאה רחל לרב נתנאל בן חיים, יליד איראן, שעלה לארץ ישראל יחד עם ארבעה מחבריו כדי ללמוד תורה בירושלים. כעבור כשמונה שנים פנה אליהם הרב יצחק מאיר הלוי, שעמד בראש רשת החינוך 'אוצר התורה', וביקש מהם בדחיפות להגיע לאיראן לשליחות של שנה כדי לסייע בקידום החינוך היהודי במקום, שכמעט לא היה קיים אז.
מפיצה את האור גם בהפסקת חשמל
"הגענו לשיראז, עיר מודרנית גדולה ומאוכלסת מאוד. אבל אז לא היו אפילו מים בברזים שם והיינו לוקחים מהמים שהיו זורמים ברחובות", מספרת רחל שהתקשתה בתחילה להאמין למראה עיניה. אך כיאה לנשים עוצמתיות מסוגה את ההלם הראשוני היא החליפה במעשיות רבה. "כבר בשבת הראשונה שם הודענו לקהל שאנחנו עושים להם עונג שבת. הגיעו הרבה אנשים ודיברתי לפניהם בעברית ותרגמו אותי. לא ידעתי עדיין לדבר פרסית. לא היה אז בית ספר יהודי לבנות, אלא רק אחד לבנים, אז אמרתי לבנות שמי שרוצה ללמוד שיעורי ערב בעברית תגיע גם מחר ונפתח להן כיתה". רחל צלצלה למשרד 'אוצר התורה' וביקשה שיאשרו לה תקציב לפתוח כיתה לשיעורי ערב בבית הספר שלהם.
"כשהגעתי למחרת ראיתי מולי כשלוש מאות בנות קטנות, בגילאי שש עד עשר, שלא הלכו עד אז לבית ספר והיו עובדות כעוזרות בית. נורא כאב לי הלב עליהן. חשבתי שנפתח כיתה אחת אבל בגלל הביקוש הרב היינו צריכים לפתוח כמה כיתות. ביקשתי מהן לבוא מחר ונסדר להן כיתות. למחרת, סידרתי אותן בכיתות לפי גילן והבאתי מורות יהודיות שיעזרו לי ללמד, כי לא ידעתי פרסית. אני לימדתי אותן שירים כמו 'לכה דודי' ו'אדון עולם'. במקום כיתה אחת פתחנו עשר כיתות. אמרו עלי שאני לא נורמלית אבל לא היה לי אכפת מה יגידו. העיקר שהכנסתי את כולן לכיתות".
כך, בפשטות. בשקט בשקט. בלי רעש וצלצולים או טפיחות על השכם. בלי תקציב, מבנה, אישורים מהשלטונות או אפילו ניסיון חינוכי. רק עם רצון טוב של שני אנשים, אמונה וחזון – החלה המהפכה הרוחנית במקום. "לבעלי הייתה דיפלומה ובזכות זה יכולנו לפתוח בית ספר. פתחנו את בית הספר והתחלנו ללמד בקושי, אבל לא היה לי אכפת", נזכרת רחל, שצלחה בדרך מכשולים רבים מגורמים שביקשו לעמוד בדרכה ולא לאפשר לה לפתוח בית ספר יהודי.
"כשפתחתי לתומי את כיתה א' לבנות באופן רשמי, באו ממחלקת החינוך וכעסו שפתחנו כיתה בלי רישיון. הם אמרו שיש על זה עונש מאסר. המנהל וראש הוועד היהודיים כעסו וטענו שאני מקלקלת להם את איכות החיים שלהם עם השלטונות. וגם עם ההורים היינו צריכים להתמודד. הסברתי לתלמידים שאסור לאכול בשר וחלב יחד וההורים צעקו עלי ואמרו לי שכאן זה לא ארץ ישראל ולמה אני מלמדת אותם את זה. כולם סביבי פחדו ללכת למחלקת החינוך אז החלטתי שאני הולכת אליהם. התחלתי לעלות למחלקה ולפתע כבה האור. מסתבר שהייתה הפסקת חשמל ולכן גם המעלית לא פעלה. עליתי במדרגות בערך שש קומות. כשהם ראו אותי, במקום לצעוק עלי שפתחתי את בית הספר בלי רישיונות, הם הצטערו שעליתי ברגל, הציעו לי לשתות ודאגו לי מאוד. הסברתי להם שכמו שלהם יש קוראן לנו יש תורה ואנחנו מאמינים בה. מיד הם חתמו לי על הרישיון להפעלת בית הספר, בזמן ש'אוצר התורה' שילם הרבה שוחד כדי לפתוח כיתות". מתוקף אותו רישיון מפתיע הם פתחו את כל מרכזי החינוך הרבים שהם הקימו שם. "הכול זה סייעתא דשמיא" מסכמת רחל בחיוך, מסרבת לנכס דבר מכל זה לכוחה.
ההצלחה בבית הספר הִכתה גלים. למרבה הפלא, יום אחד הגיעה רחל לבית הספר ונדהמה לראות את התלמידים עם דגלים, עומדים בצורה מסודרת וטקסית. התברר לה כי ממשלת איראן בחרה בבית הספר לקבל פרס מהמלך על תרומתו למיגור הבערות במדינה והוא עלה למקום של כבוד על מפת החינוך באיראן. את כל המחמאות גרף המנהל, שהציג עצמו כעומד מאחורי המפעל המצליח, אך לרחל כל זה לא היה אכפת. "מה אכפת לי? אני לא צריכה גאווה", היא אומרת לי בכנות, "העיקר שייתנו לי את הילדים שאוכל ללמד אותם קצת 'שמע ישראל' ומנהגים יהודיים".
כמו אברהם ושרה, הרב נתנאל היה "מגייר" את הגברים, ורחל את הנשים. וממדינה שלא היה בה כמעט זכר ליהדות בקרב תושביה היהודים, החלו לעלות לאִטם ניצוצות של שיבה למקורות, לבית ישראל סבא. בנוסף לבית הספר לבנות הם הקימו בית ספר לבנים, ישיבה קטנה וגם סמינר להכשרת מורים. כאחראים לכל ההווי היהודי בעיר שיראז ולאחר מכן בעיר טהראן, דאגו רחל ונתנאל להביא מורים ומורות מארץ ישראל. כמעט ללא חיים פרטיים הם השקיעו בקהילה ועשו זאת במסירות גדולה ובשמחה. דלת ביתם הייתה תמיד פתוחה, בשבתות, בחגים וגם בימי החול. מאות תלמידים הם העמידו והיוו כתף להם ולבני משפחותיהם שהתקרבו בזכותם ליהדות. הם ערכו מסיבות בת מצווה ובר מצווה לנערים, דאגו לפרנסה ולשלום בית ואפילו לשידוכים, ועשרות זוגות נישאו בזכותם והקימו בתים יהודיים לתפארת. הרב נתנאל לימד תורה ואף שחיטה ורחל לימדה את הבנות טהרת המשפחה. רבים רבים מתלמידהם, כאמור, אף עלו ארצה.
"בבתי הספר של הגויים היו תלמידות יהודיות שהמשפחות שלהן התכוונו לעלות לארץ. הייתי מבקשת רשות מהמנהלים לדבר איתם והייתי מדברת על לבן שכשיגיעו לארץ יבקשו ללכת למקום דתי כדי שיישארו דתיות". בכל שנה הייתה רחל חוזרת לארץ לחופשת מולדת. באחת החופשות פגשה ליד ביתה כמה בנות. "הן צעקו לי 'בן חיים' בהתרגשות והחלו לבכות", מתרגשת רחל בעצמה כשהיא נזכרת בסיפור. "לא זיהיתי אותן בתחילה והן סיפרו לי שבזכותי הן נהיו דתיות. בזכות זה שאמרתי להן לבקש בית ספר דתי. הן היו לבושות בשרוול ארוך ובצניעות, מה שבאיראן לא היה, ולמדו ב'בית אסתר' יהדות ועברית. הודו לה'.
"בכל שנה כשהייתי מגיעה לארץ הייתי אומרת: זהו, אני לא חוזרת יותר לאיראן, אבל בכל פעם שהייתי רואה בנות שהצלחתי להשפיע עליהן בשתי מילים שלי, זה היה ברור לי שהקב"ה עושה את הכול, והייתי חוזרת לשם שוב".
מול הצנזור של חומייני
בתקופת המלך השאה היה ליהודים שקט יחסי, אולם משעלה חומייני לשלטון בשנת 1979, הכול החל להתערער. באותה העת ביקשה רחל מבן אחיה שישלח לה מהארץ מעט חרוסת וסידורי תפילה. כשהגיעה החבילה היה רעש גדול מצד הרבנים במקום שפחדו מהצנזורה ומהאנטישמיות. "הפחד היה גדול, אבל הלכתי בעצמי למשרד הצנזור ובעלי וכמה תלמידים חיכו לי בחוץ. לא פחדתי. הייתה לי האמונה שהקב"ה יעזור בזכות תינוקות של בית רבן, וגם אם ישימו אותי בבית סוהר יהיה בסדר. היו בערך חמישים איש לפניי בתור ופתאום הגיע אדם שעד היום איני יודעת מי הוא. הוא קרא לי ולקח אותי ישירות לצנזור מבלי לחכות בתור. גם שם הוא המשיך לעמוד לידי. הם שאלו אותי מה יש לי בחבילות והסברתי להם שיש שם סידורים של תפילות וקלטות עם מנגינות של סליחות לראש השנה. ביקשתי שייתנו לי את החבילה ואשלח אותה חזרה לארץ".
אך במשרד הצנזור כנראה התפעלו מהאישה הצעירה והאמיצה. הם פתחו את החבילה, אספו את תכולתה והעלו אותה יחד עם רחל למונית ספיישל חזרה לביתה. עם חותמת כשרות ובלי צנזורה כלל. רק כשהגיעה לביתה וגילתה את מבטיהם הנדהמים של אנשי הוועד והרבנים, הבינה כי אירע לה נס של ממש.
"ראיתי שמאז שחומייני עלה לשלטון נהיה גרוע מיום ליום. כשראינו שהרגו את אחד מהעשירים היהודיים, אלקניין, נפל עלינו פחד גדול. חזרתי ארצה עם מזוודה אחת בלבד". בעלה של רחל נשאר באיראן עוד מספר חודשים כדי לטפל במוסדות החינוך שהקימו, אשר היו רשומים כולם על שמו. "יום אחד התקשר אליו אחד המורים מבית הספר, גוי, והזהיר אותו: בן חיים, תיקח את המזוודה ותברח מכאן תוך שעה. ואכן, מיד אחרי שברח לאיטליה הגיעו השלטונות כדי לחפש אותו".
אולם גם כשחזרה לארץ לא נחה רחל. מדי בוקר הייתה נוסעת לשדה התעופה בשליחות 'עליית הנוער', ומדברת על לבם של העולים מאיראן עת שירדו מהמטוס, שלא ייאותו ללכת להשתכן בקיבוצים או ב"מקומות חופשיים", כהגדרתה, כפי שהיו שניסו לשכנע אותם לכך.
בני הזוג המשיכו בהפצת תורה וחסד במסירות נפש ממש. הם הקימו 'קרן לחתנים', עשו שידוכים ומה לא. "תמיד יש מה לעשות", אומרת לי רחל, שהתאלמנה מבעלה לפני כשבע שנים. "עבודה ציבורית תמיד יש".
העמידה תלמידים הרבה
היא כאילו לקוחה מדור אחר, ואולי באמת כך הוא. אצילותה, כנותה וטוב לבה מעידים על אישה מיוחדת וצדקנית. וכמו רחל אמנו בשעתה, למרבה הצער, גם רחל בן חיים ובעלה חשוכי בנים. "אין לנו ילדים", היא עונה לשאלתי בלי טיפת טרוניה, "אבל יש לנו הרבה תלמידים, בכל מקום בארץ ועד היום אני בקשר איתם". והיא צודקת, רחל. רבים רבים מהנפשות שעשו באיראן ונפוצו כשליחים תורניים בכל רחבי העולם רואים בהם אימא ואבא לכל דבר.
תלמידתם אסתר אפרמיאן מספרת בהתרגשות על בני הזוג בן חיים: "הם שימשו כאבא ואימא שניים של כולם. הם נתנו לכל אחד את תשומת הלב שנזקק לה, בין בליטופים ובין בחיבוקים. בביתם הרגשנו תמיד כמו בביתנו כך שאף אחד מהתלמידים לא יכול לשכוח אותם לעולם. הם היו במחיצתנו בכל שמחה, ולהבדיל גם בכל צרה. קרבתם לתלמידים הייתה עצומה, עד שכל התלמידות נקראו בפי הקהל 'בנות רחל'. כאשר אני נזכרת באותם ימים, רגשי געגוע עמוקים בוערים בי והדמעות זולגות מעיניי. הם הזריקו את התורה בגופנו כך שלעולם איננו שוכחים את מה שלימדו אותנו".
לקראת סיום, אי אפשר שלא להזכיר את ייחוסה המשפחתי המכובד של רחל. היא נולדה בעיר העתיקה ואביה, הרב סלמאן זצ"ל, שימש כראש הישיבה לקבלה בישיבת 'פורת יוסף'. עוד בצעירותה הוא חלה ונפטר והיא ואמה פרנסו את הבית. הם חיו בדוחק רב, וכשסיימה את בית הספר העממי נאלצה לצאת לעבוד. רחל שימשה מעין אימא לאחיה, וביניהם מי שלימים הפך לרב הנערץ הרב מרדכי אליהו זצ"ל. "אני עוד לא השלמתי עם זה שהוא נפטר", היא אומרת ומתקשה להסתיר את כאבה, כאבנו. "היה בינינו קשר מיוחד. הרבה יותר מאח ואחות. כבר מגיל קטן ראו שהוא משהו מיוחד. כשרבו ילדים ביניהם הוא היה עושה להם משפט ומשכין שלום. אף פעם לא התלונן. לא ביקש דבר".
גם לאחר שגדל והפך רב ראשי, לא שכח לה הרב זצ"ל את אחוות האחים. "באירועים הייתה הפרדה בין גברים לנשים ולא הייתי מצליחה לדבר איתו. תמיד היו סביבו אנשים, מנשקים את ידיו, מבקשים ברכה. ועם כל זאת, הוא אף פעם לא היה הולך מבלי לדרוש בשלומי".
למרות מפעל החיים המרשים של בני הזוג בן חיים, גם היום, למרות גילה המתקדם, רחל לא נחה על זרי הדפנה. מדי יום שלישי היא יוצאת מביתה אל עבר בית האבות 'שיבה טובה' שבשכונת הבוכרים, שם היא נותנת שיעור לנשים הקשישות. "קצת פרשת שבוע, קצת הלכות לפני כל חג, קצת תפילות וגם סיפורים, דבר שהם מאוד אוהבים. אנחנו גם שרים יחד. אני דווקא יודעת לשיר יפה", היא מסכמת בקריצה.
לרכישת מנוי לפנימה :http://2.web1.inn.co.il/leads/view/219