ט"ו בשבט הגיע גם אלי.
ט"ו בשבט הגיע גם אלי.פנימה פלאש 90

אני ישבור ת'בית הזה, ואני גם ישבור את הכיסאות, וגם את השולחן", בן השלוש וחצי רקע ברגליו והודיע לי כי בעוד כמה דקות משפחתנו תישאר ללא קורת גג. הסתכלתי עליו וסובבתי את הראש, כדי שלא יראה את אימא שלו פורצת בצחוק מתגלגל.

"איממממא", הדמעות זלגו לו על הלחיים, אך הוא ניסה בכוח לכבוש את הבכי ולהמשיך באיומים שלו. הסתכלתי עליו. עיניו החומות בערו מזעם, הוא היה מתוסכל. רציתי לחבק אותו ולנשק לו את הלחי ולנגב את דמעותיו ולספר לו שהוא לא הראשון שאיים לשבור לנו את הבית... אבל ידעתי שאני צריכה לשתוק ועליי לאפשר לו לשחרר קיטור.

הוא מתוסכל, התסכול זועק מתוכו. "אם לא תקנו לי היום את המשקפיים אני ישבור ת'בית", הוא המשיך לייבב. וכבר ראיתי את התהליך: הוא מאיים, הוא יבכה, ואחר כך הוא ימצא דרך לרדת מהעץ.

ובדיוק כפי שחזיתי, לא חלפה רבע שעה והוא צעק בקול רם "טוב, בפעם אחרת תקנו לי את המשקפיים", ובקולו קו של תחינה. זיהיתי את הקו הזה, את הרצון להיאחז בענף כלשהו, והושטתי לו בשמחה את ענף ההצלה. "בטח, בפעם אחרת, כשיסתדר בעזרת השם תקבל את משקפי הים", אמרתי, וידעתי שהנה הגיע הזמן לחיבוק. "בוא הנה, מתוק שלי", חיבקתי אותו, ניגבתי לו את הדמעות והצעתי לו כוס שוקו עם עוגייה. חמש דקות חלפו והוא כבר ישב ליד השולחן מאושר ושמח. הדמעות נעלמו, וגם העוגיות.

"ט"ו בשבט הגיע, חג לאילנות", מימי צעדה פנימה אל הסלון ופיזזה בשמחה. אחריה נכנסה רותי עם אשכולית שהגננת קישטה והפכה לפרצוף שמח בעזרת צימוקים ותמרים.

"אימא, את חייבת לטעום", אביבה נכנסה לחדר עם כוס ג'לי אדום, רוטט וחצי נמס, "הכנו את זה בגן. תטעמי, אימא". כאן התגלו כישורי המשחק החבויים בי, והצלחתי להערים עליה כאילו טעמתי מהיצירה. הן התיישבו סביב השולחן והצטרפו לאושי לכוס שוקו ועוגיות טעימות.

"ט"ו בשבט הגיע גם אליי", התחלתי לפזם על חג האילנות, חג הצמיחה, ופתאום קלטתי כמה ההורות צמחה אצלי במהלך השנים. כשהבן הבכור שלי איים לשבור את הבית נכנסתי להיסטריה, ומיד פצחתי במשא ומתן בניסיון להציל את הבית מחורבן.

הוא ניצל את זה כמו טרוריסט מושלם וסחט אותי עד הסוף, ואני זאת שהרמתי את הדגל הלבן. הוא מצדו הקשיח את התנאים, וגם נקט שיטה חדשה - לביים את המשא ומתן בציבור, מה שהגביר את כוח האיום והדגל הלבן הונף כבר מראש.

הפחד, כן הפחד הזה שמגיע עם הילד הראשון. הפחד שלפעמים נשאר גם עם השני ואפילו עם השלישי. חוסר הביטחון, החשש, המחשבה שאנחנו חייבים לרצות אותם, באוכל, בשתייה ואפילו בבידור.

הוא רוצה את המשחק החדש עם הכדור המתגלגל? רוץ תקנה לו. הילד חייב תעסוקה, אולי הוא משתעמם בבית בחברתי. קדימה, לכל ג'מבורי שקיים בסביבה.

כאֵם צעירה הרגשתי תמיד שאני נמצאת תחת זכוכית מגדלת. יופי, עכשיו הוא משחק עם הקוביות, אבל מה יהיה בעוד שלוש דקות?מה אעשה איתו אז? נלך לגינה? נבקר את סבתא?. רגע, הוא לא אכל היום ירקות. אולי נעמוד על הראש, נעשה לו פרצופים ועל הדרך נדאג לדחוף לפיו את הכמות היומית? רק התיאור הזה גורם לי לעייפות.

אך אילן הניסיון גדל, והניסיון ההורי ביחד איתו. כמו המשפט הקבוע של דודה שלי: "קל יותר לגדל חמישה ילדים מלגדל ילד אחד". הפחד הפך לביטחון, הניסיון עשה את שלו והיום אנחנו כבר לא מתרגשים כשבן שלוש מאיים.

אנחנו יודעים כיצד פועלים, ולא רק במקרה כזה. גם כשמדובר בילד סרבן אוכל למדנו לא להתרגש, לא לפחד, לשדר ביטחון. היום אני כבר לא מפחדת כשילד בן חצי שנה לא אוכל את כל הירקות שלו, ובטח לא כשבן שלוש מאיים לשבור את הבית. היום, ברוך ה', אני פשוט נהנית להיות איתם בלי הפחד שאורב לאימהות טריות.

הביטחון והניסיון פינו את הדרך לאהבה נטו, ואין דבר יפה מזה. כולם יושבים מסביב וזה עסוק בזה וזה משחק עם זה והיא מפטפטת עם ההוא, והתעסוקה כל כך זורמת. אני כבר לא צריכה למצוא מפלט בריצוי מיידי שלהם או בריצה ממשחקייה אחת לשנייה. אין זה אומר שאני לא טורחת לבקר שם מפעם לפעם, אבל זה קורה רק כשאני רוצה ובוחרת בכך.

היום אני יכולה לעמוד מול ילד בן שלוש וחצי שמאיים לשבור את הבית ולא להיבהל, וגם להקשיב לתלונות של המתבגר התורן שאף אחד לא מבין אותו בבית הזה, ולא לקחת את זה ללב. כי אחרי שלב הפחד וחוסר הביטחון מגיע הניסיון, ואחריו הביטחון. הביטחון שאנחנו משדרים הוא בעצם סוד החינוך.

ואת זה מקבלים רק כשחוזרים מבית היולדות עם הילד החמישי...