היתה לנו מריבה. הטונים שחלפו בינינו היו רחוקים מאוד מן השיחה האינטימית שאנו מורגלים בה, ובוודאי ממה שחשבנו שיהיה ביננו כשהחלטנו לקשור את גורלנו ביחד. מה קורה כאן? זוגות מעטים יכולים להצהיר על עצמם שלא היו ביניהם מריבות, ואפילו קשות והרסניות.
"אתה תמיד עושה את זה..." היא פותחת.
"הנה, את שוב מתחילה..." הוא מתפרץ.
"הנה, את שוב מתחילה..." הוא מתפרץ.
ואין על מה להוסיף לדבר. אין מי שיקשיב. הכל ידוע מראש. מרגע זה כל מילה שיאמר אחד מהם כבר צפויה על ידה השני, מקוטלגת, מרגיזה, וכבר מוכנה לה תשובת מחץ - שגם היא, כמובן, לא תזכה להקשבה, אם בכלל תישמע...
האם יכול מישהו בעולם לפגוע בנו כמו אלה שאהובים עלינו באמת, אלה שמהם אנחנו מצפים לתמיכה ולעידוד? אדם יכול לעבור יום שלם של קרבות במשרד, וכאילו כלום לא נגע בו. וכשהוא חוזר לביתו, ואשתו לא ממש מקשיבה למצוקותיו, משהו בו מתכווץ ומתלקח, וכבר הוא משתדל בכל כוחו להימנע מתגובה, מה שכמעט מבטיח שתגובה זועמת והרסנית במיוחד תעלה בו בלי שליטה מזערית... עצוב, אולי, אבל ככה אנחנו. מייחסים לרבי פנחס מקוריץ את האמרה: מסמר גדול בקיר אינו מפריע לי כמו קוץ זעיר בגופייתי - משום שהיא סמוכה ללב!". לאנשים הסמוכים ללב יש גם יכולת לפגוע בו.
לא נעים, לא נורא. הזוגות הנפלאים ביותר רבים ומתפייסים. אומרים דברים קשים ומתנצלים, מקבלים את ההתנצלות, בהתחלה מן הפה לחוץ, אחר כך סולחים באמת. מבררים בנחת - לאחר סיום המריבה - מה בדיוק קרה, על איזה יבלות כל אחד דרך לשני, לומדים איש את רגישויות רעהו. ככה זה נבנה. ככה לא מגיעים למקום שבו פתחתי את המאמר.
הקיבעון הוא הנקודה בה מתחילים הדברים להיות רעים באמת. כאשר אנחנו מפתחים ציפייה מראש לפגיעה, מגלים חוסר אמון בכוונותיו הטובות של האחר, יוצרים מעין דמות פנימית ועוינת שלו ולפיה מפרשים את התנהגותו, אז אנחנו נתקלים במעגלי קסמים חסרי מוצא - כל רמז לפגיעה מביא לתגובה המביאה לתגובה והנה סובב לו המעגל, לאומללותם הרבה של משתתפיו.
אם זוג מגיע למצב של חוסר הקשבה מהסוג הזה, ודאי שרצוי להגיע לייעוץ. הנקודה החשובה יותר היא איך להימנע ממנו. כאן כדאי לשמור על כמה כללים: לדבר, ועוד יותר להקשיב. לא לשמור דברים ב'בטן' - לשתף את בן/בת הזוג בכאב שגרמו, באופן המאפשר לו ללמוד ולהגיב. לא להתגונן - ללמוד זה את זה ברצינות הרבה ביותר. לא להיבהל מכישלונות - אין זוג שלא עבר משברים כאלה. החיים בזוג אמורים להיות המקום הבטוח והטוב שיש לאדם. לא תמיד הם כאלה, אבל כשהם אינם כך, צריך לעמול כדי לעשותם כאלה. פשוט לא לוותר. ממש כמו שאדם אינו מוותר לעצמו כשהוא נתקל בכשליו הרבים בימי הסליחות. הוא ממשיך לעמול על התשובה, וסופו להגיע ל'שמחת תורה', לטקס נישואין מחודש, ולאהבה גדולה מכפי שהייתה.
הרב קוק מסביר שיש שני אופני הוויה. לאחד הוא קורא 'עיגולים', אותו סיבוב בלתי פוסק של אירועים בלתי נמנעים לכאורה, שאנחנו חשים לכודים בתוכו. אין רע בקיומם של 'עיגולים' בחיינו. הם מעניקים לנו יציבות ויכולת לתכנן את צעדנו. אבל כשאנחנו באמת חשים לכודים במערכת מעגלית כזו עלינו לזכור שיש אופן הוויה נוסף, שהוא קורא לו 'יושר', והוא האפשרות להתקדם בהתאם להחלטותינו ולחזון אליו אנחנו שואפים. המצב הבריא, הוא קובע, נשלט על ידי היושר, והעיגולים אינם אלא טפלים לו. אסור לוותר על הבריאות הזו!
ראש וראשית לכל עיסוק בקשר שבין איש ואישה, היא הידיעה כי מאחד באנו ואל האחד אנו חותרים.לפני שיורדים לפרטים ועוסקים בשאלה מהו איש ומהי אישה, מה טבעם, במה מתייחד כל אחד מהם, במה שונים הם זה מזה, מה תרומתו של כל אחד לקשר וכו' יש לבסס את הידיעה ולהעמיק את ההכרה שמאחד באנו ואל אחד נשוב.
כבר בתיאור בריאת האדם, אנו פוגשים את ציר הקיום הכפול של קיומנו, אחד-שניים-אחד.
"וַיִּבְרָא א-לקים אֶת-הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, בְּצֶלֶם א-לקים בָּרָא אֹתוֹ: זָכָר וּנְקֵבָה, בָּרָא אֹתָם." (בראשית א, כז) אל האדם המתואר כאן מתייחס הפסוק כיחיד – "אותו", וכרבים – "אותם" (אחד שהוא שניים "אותו" שהוא "אותם")
האדם נברא יחיד "בתחתונים" בצלם א-לוקים שהוא יחיד "בעליונים", אך יש בו באדם דואליות מובנית. האדם, יחיד הוא רק לכאורה, שהרי כולל הוא בתוכו שניים, מראשית בריאתו הוא בריאה כפולה, זכר ונקבה, שניים שרק יחד קרואים הם אדם. "זָכָר וּנְקֵבָה, בְּרָאָם; וַיְבָרֶךְ אֹתָם, וַיִּקְרָא אֶת שְׁמָם אָדָם, בְּיוֹם הִבָּרְאָם" (בראשית ה, ב) (שניים שהם אחד).
האיש או האישה אינם אדם שלם כי אם "פלג גופא" (חצי גוף). ומרגע שנפרדו זה מזה חותרים הם כל הזמן לאיחוד. מסע החיים הזוגי שלנו הוא השאיפה לחזור למצב של 'אחד'. "עַל כֵּן, יַעֲזָב אִישׁ, אֶת אָבִיו, וְאֶת אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד" (בראשית, ב, כד) (אחד + אחד = אחד). אחדות רב מימדית, אחדות הכוללת את הגוף, הנפש והרוח.
האדם, כביכול, מקבל את עצמו בהמשכים, כשנולד הוא מקבל חלק אחד, זכר או נקבה. בתחילה הוא נראה כמשהו שלם, אלה ימי הילדות, בהם אנו מלאים בעצמנו ומלאים בעיני הורינו. כשעוברות השנים, בימי הנעורים, מתעורר ה'אזור החסר', האזור הזוכר את השניים שיצרו את האחד, והוא מבקש לשוב ולהשתלם. בקשה אותה אנו חשים בחוסר שקט נפשי וגופני, בהשתוקקות ובערגה לשוב ולמצוא את חלקנו השני. כשחלק זה של המסע צולח, מתגלה, תחת החופה, האחדות המחודשת במלא עוצמתה, ורק אז, ולא בלידה, אנו מברכים על גמר המלאכה "יוצר האדם". שהרי: "כל אדם שאין לו אשה אינו אדם..." (יבמות דף סג ע"א).
אך בזה לא תם המסע, בתוך השלמות הזו, יש פתאום תחושה שהעצמיות שלי התפוגגה לתוך האחד והלכתי לאיבוד. ה'חלק שלי' מתעורר ומבקש גם את מקומו וייחודו יש בשלב הזה מאבק וכאב אך יש בו גם הזמנה והזדמנות לצמיחה ולהבשלה שאחריתה העמקת האחדות. אחדות זו היא גילוי צלם הא-לוקים שבנו, גילוי שהוא אין סופי, כול רובד של התגלות חושף רובד עמוק יותר שעדיין לא יצא לאור. מסע זה הוא הוא החיים על כול המשתמע מהם והוא הדרך שלנו להרבות את הצלם ולהוסיף חיים בעולם.