כמה משקל אדם נותן ליופי. גם חז"ל ציינו נטייה זו ואמרו: "שלושה מרחיבין דעתו של אדם, אלו הן: דירה נאה ואישה נאה וכלים נאים" (מסכת ברכות דף נ"ז).
מדוע זכו נשים יפות להיות מועדפות? מדוע זכו נשים יפות להיות מועדפות? האם יופיין החיצוני מלמד בהכרח על מעלת אישיותן ?
או על יכולתן לתת אהבה או להקים בית?ומה יעשו נשים שאינן יפות? וכי אין להן מקום בעולמו של הקדוש ברוך הוא?
וכי הן אינן ראויות לבעל, לאהבה, למשפחה?ומה יעשו נשים שכבר אינן צעירות ויפות? האם מוטל עליהן מיום ליום לעמוד
בצל, לספור קמטים ולבכות את גורל הזקנה המתקרבת?
מתוך דברי חכמינו אנו לומדים שהיופי החיצוני עלול דווקא לעכב ולמנוע את היופי הפנימי. הגמרא (מסכת תענית דף ז') מספרת על בת הקיסר שבזה לתנא רבי יהושע בן חנניה שקלסתר פניו היה מכוער, ואמרה: אין ראוי לחכמה מפוארה כשלך לשכון בכלי מכוער כמו גופך. שאל אותה רבי יהושע: אביך שומר יינו בכלי חרס? אמרה לו: אלא במה ישמור יינו? אמר לה: אתם, מפאת חשיבותכם, ראוי שתשמרו יינכם בכלי זהב וכסף. עשתה כדבריו והחמיץ היין. משנודע הדבר לאביה הקיסר כעס ושאל אותה: מי נתן לך עצה זו? אמרה לו: רבי יהושע בן חנניה. זימן הקיסר את רבי יהושע ושאלו לפשר דבריו. אמר רבי יהושע: מה שאמרה לי אמרתי לה. כשם שיין משתמר דווקא בכלי מכוער, כך התורה מתקיימת בי יותר מאשר אילו הייתי נאה.
מדוע זכו נשים יפות להיות מועדפות? האם יופיין החיצוני מלמד בהכרח על מעלת אישיותן 
והדבר מובן. אישה יפה עסוקה בחיצוניותה ובוטחת בכוח יופיה להשיג את מבוקשה, וממילא בא הדבר על חשבון התפתחות רוחנית ונפשית ועל חשבון בניית אישיות עמוקה ופנימית, שרק היא יכולה להיות באמת ערובה לקשר זוגי עמוק ומתמיד. הרדיפה אחר יופי חיצוני נועדה מראש לכישלון, ומי ששם אותה בראש סולם עדיפויותיו נוהג באכזריות ובחוסר הגינות גם כלפי בן זוגו וגם כלפי עצמו. על האדם לחשוף את היופי הפנימי המסתתר מאחורי חזות קודרת.
מעשה באחד שנדר (שלא ליהנות ולא להינשא) מבת אחותו הענייה, והכניסוה לבית רבי ישמעאל וייפוה. אמר לו רבי ישמעאל: בני, מזו נדרת? אמר לו: לאו (כי לא זיהה אותה לאחר שייפו אותה). והתירו רבי ישמעאל (להינשא לה למרות נדרו, כי בשעת נדרו לא רצה לשאת ענייה כמותה ועתה נתגלה יופיה ורצה בה). באותה שעה בכה רבי ישמעאל ואמר: בנות ישראל נאות הן, אלא שהעניות מנוולתן. וכשמת רבי ישמעאל היו בנות ישראל נושאות קינה ואומרות: בנות ישראל אל רבי ישמעאל בכינה" (מסכת נדרים דף ל"א).
בנות ישראל נאות הן! כל אישה יהודייה היא יפה ונאה עד מאוד, "אלא שהעניות מנוולתן". צער הרווקות, קשיי החיים, עניות רוחנית – הם הגורמים המכערים ומנוולים אותן. אבל מי שמטפח את יופיו הפנימי – מאיר את חיצוניותו ביופי אמיתי. ומי שרואה את פנימיות בן הזוג רואה גם את יופיו.
כותב החכם מכל אדם: "נזם זהב באף חזיר אישה יפה וסרת טעם" (משלי י"א, כ"ב) ומבאר רבנו יונה: "וכאשר לא יתייפה הגוף המשוקץ בעדיים, כן לא תתייפה נעדרת השכל ביופי הגוף. ואמר 'אישה יפה', מפני שיבחנו (ויחשיבו) בני אדם היופי מן הנשים. על כן הודיע כי אישה סרת טעם (כלומר, חסרת תוכן רוחני) לא תתייפה ביופי המראה והתואר, כאשר לא יתייפה גוף החזיר בנזם זהב".
ואומר הגר"א על הפסוק: "כי המראה של אדם הוא תלוי בלב, כמו שכתוב: 'מדוע פניך רעים? אין זה כי אם רוע לב'. לכן מי שיש לו מידות טובות הוא נקרא יפה מראה". ומרחיב על כך המלבי"ם: "התכשיט אינו מעלה חן ויופי רק (אלא) על מי שמוכן לקבל היופי מצד עצמו, אבל כשנותנים הנזם על אף חזיר לא ייפה את פניו, כיוון שכולו מלוכלך בצואה, ולא לבד שלא יעלה חן עליו כי גם ילכלך את הנזם. וכן אישה יפה וסרת טעם - היופי שהוא לתכשיט על פניה אינו מייפה אותה אחר שהיא כעורה בפנימיותה. וכשהיא סרת טעם שמתגלה על ידי דיבורה והנהגתה כי רעה היא וכעורה בפנימיות נפשה, מה יועיל לה היופי החיצון? וכן כתב (מלבי"ם על שמואל א' ט"ז, ז'): 'האדם יראה לעיניים וד' יראה לבב' - כי מה שהאדם רואה ושופט מי האיש היפה ומי האיש המכוער אינו מסכים עם האמת, וזה שכתב כי האמת הוא לא כאשר יראה האדם, ויוכל להיות שהאיש שבני אדם דנים עליו כי הוא יפה תואר ונאה, הוא כעור ומגונה באמת וכן להפך. והטעם לזה כי האדם יראה לעיניים – רוצה לומר האדם שופט על הנאה ויפה מצד ראות החושים, שהם לא יחושו רק חיצוניות הדבר הנראה, לא פנימיותו, ולכן יגדירו היופי לפי המראה החיצונית אם יהיה הגוף גבוה הקומה יפה התואר והמראה וכדומה, הגם שתהיה צורתו הפנימית הנפשית מלאה מומים ותכונות רעות, לא כן ה' יראה ללבב - הוא לא יביט רק (אלא) ללבב על צורתו הפנימית אם היא יפה בתכונותיה ונאה במידותיה - זה האיש היפה אצלו הגם שחיצונית האיש שפל הקומה ומכוער המראה".
חז"ל שואלים: "כיצד מרקדין לפני הכלה? (כלומר, באיזה אופן משבחים את הכלה ביום חופתה לפני החתן, כדי לחבבה בעיניו?) בית שמאי אומרים: 'כלה כמות שהיא' (שמזכירים רק את יופיה הנראה לעין ואם אינה יפה לא משבחים אותה בפניו) ובית הלל אומרים: 'כלה נאה וחסודה' (כלומר, כך אומרים בכל מקרה, בין אם הכלה היא יפה ובין אם לא). אמרו להן בית שמאי לבית הלל: (לדבריכם) הרי שהייתה חיגרת או סומא אומרים לה כלה נאה וחסודה, והתורה אמרה "מדבר שקר תרחק" (ולכן אי אפשר לשקר ולומר על בעלת מום שהיא יפה)? אמרו להם בית הלל לבית שמאי: (לדבריכם) מי שלקח מיקח רע מן השוק (כלומר, אדם שקנה דבר לא נאה האם ראוי לרואה) ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הווי אומר: ישבחנו בעיניו" (מסכת כתובות דף י"ז).
וביאר המהר"ל את שיטת בית הלל: "אף על גב שהכלה בעצמה אינה נאה וחסודה, מכל מקום כלפי הבעל שבחר בה היא חסודה בעיניו, ואנו אין באין לשבח אותה מצד עצמה רק (אלא) מצד שנמצא דבר בכלה זאת שהיא חסודה שהרי החתן נשאה והיא מצאה חן בעיניו. וזה שאמר 'מי שלקח מיקח מן השוק ישבחנו או יגננו בעיניו', כלומר שאין ראוי שיגננו אחר שלקח המיקח הרי היה נאה בעיניו, וכן גבי כלה אין אנו רוצים לשבח הכלה מצד עצמה, רק כאשר הוא מצד החתן אף על גב שהאמת היא שהכלה אינה נאה, מכל מקום מצד החתן היא נאה" ('נתיבות עולם' למהר"ל א' נתיב האמת א').
וכן אמרו חז"ל: "אמר רבי יוחנן: שלושה חינות הן. חן מקום על יושביו, חן אישה על בעלה, חן מיקח על מיקחו" (מסכת סוטה דף מ"ז), ופירש רש"י: "חן האישה תמיד על בעלה, ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו".
כל כלה – מצד החתן שנשאה היא יפה. וכך אמור להיות הדבר תמיד. "בנות ישראל יפות הן", ואם שכחת מהו היופי שראית בה, כי עניות החיים והדעת הסתירו ממך את יופיה – תיזכר. ואת הזיכרון הזה תעלה במחשבתך בכל עת ותאמין כי הוא הוא האמת. אם תתייחס אליה לפי הזיכרון הזה – היא תחזור להיות יפה כביום חופתה. ואם תשכח אותו – שוב תחזור עניות דעתך ותגרום לה להיראות רעה בעיניך.