"אני אוהבת את ירושלים ואת ישראל על כל מה שיש בהן, יותר ממה שאפשר לאהוב אדם" כתבה אביבה סגל ביומנה, בימי המצור על ירושלים – זמן קצר לאחר הגעתה לארץ ישראל ולעיר הנצורה, "אני קשורה אליהן בקשרי אושר וסבל. אושר - כי זו ארצנו, וסבל בשל חיי היום-יום במצור". בראש חודש כסליו תש"ח, הגיעה אביבה מלונדון לירושלים ונשארה בה עד הפסקת האש הראשונה. ערב יום ירושלים שוחחה עמה נכדתה, שֹהם סגל, על היומן שכתבה בימי המצור, ועל ירושלים של אותם ימים. ריאיון ציוני מרתק – לא סיפור סבתא
בכ"ח באייר השנה ימלאו ארבעים וחמש שנים לשחרור ירושלים. המבוגרים שבינינו זוכרים את הנס הגדול, וגם מי שלא היה באותה התקופה יכול להתענג על מילותיו המוקלטות של מוטה גור "הר הבית בידינו". אולם לא כולם זוכרים את ירושלים מתקופת קום המדינה, ומעטים יכולים להעיד על עצמם שראו את ירושלים מהקמת המדינה ועד להקמת גשר המיתרים. אחת מאלו שכן היו שם בתש"ח היא אביבה סגל, סבתא שלי. פגשתי אותה לשיחה בביתה. סבתא, בת שמונים וחמש, עלתה מלונדון שבאנגליה לישראל, ובמשך שנתה הראשונה בארץ תיעדה ביומנה האישי את שחשה. נפגשנו לשיחה ירושלמית וציונית במיוחד. "המשפחה שלי הייתה משפחה ציונית מאוד, שוחרת עברית וארץ ישראל. משפחה דתית שומרת מצוות", מספרת סבתא. "אהבת הארץ הייתה אצלי בדם. זו הייתה רק שאלה של זמן מתי אעלה לארץ".
איך הגעת לארץ?
"כשהייתי בת עשרים ואחת שמעתי שהסוכנות היהודית מכשירה חבר'ה צעירים לתפקיד של מדריכי נוער בגולה. ההכשרה הייתה בארץ, וארכה שנה. הם חייבו את כל מי שעובר את ההכשרה לחזור לארץ המוצא שלו כדי לשמש בתפקיד מדריך הנוער שאליו הוכשר. פניתי אליהם ולשמחתי התקבלתי. רגע לפני שעליתי לאניה, לקח אותי גיסי לצד ואמר לי 'אביבה, אל תשובי לכאן, לאנגליה. תישארי בארץ, שם יהודי צריך להיות'. זהו משפט שמלווה אותי עד היום, זו הארץ שלנו ורק היא. הגעתי לארץ יחד עם עוד שישה עשר בחורים ובחורות, והתגוררנו בפנסיון רייך בשכונת בית הכרם בירושלים. העלייה לארץ הייתה באמצע חודש נובמבר 1948, כלומר שבועיים לפני הכרזת האו"ם".
האם ידעתם שמתבשל משהו?
כשבועיים לאחר מכן ביקרו סבתא וחבריה בכותל המערבי. "אני חושבת שהיינו בין הקבוצות האחרונות שהיו בכותל, עד אחרי כיבושו מחדש במלחמת ששת הימים". שעות ספורות אחרי כן השתלטו ערביי ירושלים על מתחם הכותל ויהודים לא היו יכולים להגיע לשם יותר. תושבי ירושלים, שהריחו מלחמה באוויר, החלו לאגור אוכל ומים. "היה ברור שירושלים תהיה במוקד", נזכרת אביבה. ואכן, החל מה' באייר, התאריך שבו הוכרז על הקמת המדינה, הוטל מצור על ירושלים בידי הערבים. "הם צרו על ירושלים כדי לגרום ליהודים להיכנע ולוותר על העיר. כך התחילה תקופה קשה מאוד לתושבי הבירה וגם לקבוצה שלנו ששהתה בעיר. מעבר לקשיים הקיומיים גם לא יכולנו לסייר בארץ ולהכיר אותה, וזה כמובן היה משמעותי בשביל תהליך ההכשרה שלנו בארץ. היינו בירושלים וניסינו להתמודד עד כמה שאפשר עם המצב".
מי דאג לכם לאוכל ולמים?
"בקושי רב, אבל הצלחנו. גגות הבתים בירושלים היו שטוחים, ולכל משפחה היה על הגג מְכל שהתמלא במי גשמים. הם זכורים לי כמים רכים ומתוקים, אך כמובן שבשביל שישה עשר חברי הקבוצה כמות כזו היא מועטה למדי. בעל הפנסיון חילק לכל אחד מאיתנו ארבע כוסות מים מדי יום, ואיתם היינו צריכים להסתדר. תארי לך: בכמות של ארבע כוסות מים היינו צריכים להתקלח, לשתות, לשטוף את החדר ולכבס... היו כמובן גם קבוצות שהתגנבו לתוך העיר כדי לעזור אבל זה לא תמיד הספיק".
ומלבד מים, מה אכלתם?
"היה תפריט קבוע מדי יום", צוחקת סבתא, "אני צוחקת כי מיד תביני איזה תפריט עשיר ומאוזן קיבלנו. ארוחת הבוקר כללה שתי פרוסות לחם כמעט יבש שעליהן נמרחה שכבה דקה של ריבה. השתייה הייתה תה שכל קשר בינו ובין התה שאני שותה היום מקרי בהחלט. קיבלנו גם חצי סרדין. בצהריים שתינו מרק שאותו כינינו 'מרק מים' וקציצה שאיש לא ידע לנחש ממה היא עשויה. אני הימרתי שהיא הייתה עשויה מג'וקים. קיבלנו גם פודינג בטעם סבון ובארוחת הערב, שהתנהלה לאור נרות בלבד, שוב קיבלנו פרוסת לחם אבל רק אחת ולא שתיים כמו בבוקר. אפשר להגיד שמעולם לא הרגשנו שבעים. אני מקווה שאני לא נשמעת מפונקת", חוששת סבתא, "אני גאה ושמחה על הימים שבהם הייתי בירושלים ולחמתי את מלחמת הקיום של עם ישראל. אחרי כ"ט בנובמבר, למשל, קיבלו רבים מבני הקבוצה מברקים ומכתבים שקראו להם לחזור מיד לאנגליה. אבל אני קיבלתי מאבא שלי מכתב שבו הוא הדגיש ואמר: 'אני גאה שהבת שלי נמצאת בירושלים עיר הקודש בשעה זו'. אני יודעת שהוא מאוד רצה לעלות ארצה, ובסופו של דבר גם עשה זאת לאחר שבני הבכור נולד. גם אני הרגשתי שמחה עצומה להיות בירושלים באותה שעה. כתבתי ביומני: 'אני רוצה להישאר רק בישראל ולא לעזוב'. זה החינוך שקיבלתי בבית". אצלי הרימון הלך אחורה
בה' באייר פרצה מלחמת העצמאות, ואיתה החל המצור והרעב בירושלים. "היה הסכם עם האו"ם שמדי יום תגיע לירושלים שיירה קטנה עם אוכל לתושביה הנצורים של הבירה. אבל את יודעת איך זה עם האו"ם", נאנחת סבתא, "הבטחות לחוד ומציאות לחוד. עד היום זה ככה. גם הבריטים ששלטו בארץ לא הקלו. הם היו תמיד רק בעד הערבים. היום הכי קל לי להשוות את המצב לאינתיפאדה. זה היה ממש כך. הערבים פרעו ביהודים וניסו להפחיד אותנו, אבל אנחנו לא נכנענו וגם ניצחנו בעזרתו של ד'".
"לאחר זמן של לחימה, בחודש סיוון התש"ח, הגיעה ההפוגה הראשונה. הכוונה היא בעצם להפסקת אש בין הערבים ליהודים כדי שכל צד יוכל קצת להתארגן מחדש. הקבוצה שלי הייתה אמורה לצאת בהפוגה הראשונה מחוץ לירושלים. ארזנו הכול והעמסנו את הציוד על משאית שבאה וכבר כמעט יצאנו לדרך, אלא שלפתע הגיעה מהסוכנות היהודית התראה שהדרך עדיין מסוכנת. אז הציוד שלנו נסע לתל אביב ואנחנו נשארנו כמעט בלי כלום מלבד הבגדים שהיו עלינו באותה העת. בסופו של דבר, במהלך ההפוגה השנייה יצאנו לתל אביב. קיבלו אותנו שם כאילו זכינו באוסקר, והייתה התרגשות עצומה. אני רק הסתכלתי על החנויות ובעיקר על ברזי המים שאפשר להשתמש בהם בלי הגבלה!".
בשלב כלשהו ביקרה סבתא אביבה בחיפה והגיעה לכנס של תנועת החירות. "רציתי ללמוד על התנועה עוד, הדרך שלהם מצאה חן בעיניי. לכן ביקשתי מהם שיעבירו לי עוד חומר". באותה התקופה היא התגוררה אצל אחותה רחל בחיפה, ומזכיר תנועות החירות, שלום שגל, ראה שביתו לא רחוק ממקום מגוריה של האחות. "הוא החליט שבמקום לשלוח את החומר בדואר, הוא יכול להביא לי אותו בעצמו. הוא הגיע, ואני פתחתי לו את הדלת. והוא? הוא הציץ ונפגע", מסמיקה סבתא וצוחקת. "לאחר זמן מה התארסנו".
בתום שנת ההכשרה אביבה הייתה צריכה לשוב לאנגליה כדי למלא את חובתה ולשמש בתפקיד המדריכה שאליו הוכשרה. "היה לי ברור שאני רוצה להנחיל את ערכי תנועת החירות. הם סברו שארץ ישראל שייכת רק לנו, על שתי גדותיה, ובלי שום ויתור לערביי הארץ. כשהגעתי למועצת התורה והעבודה באנגליה, שהייתה אחראית על שיבוצי לתחום ההדרכה, הם מיד אמרו לי: 'שמענו שיש לך נטיות ימניות, האם את מתכוונת להנחיל אותן לחניכים שלך?'. אני כמובן עניתי שאיזו שאלה?! בוודאי שכן, והם לא קיבלו אותי. זו הייתה סייעתא דשמיא גדולה, כי כך יכולתי לחזור לארץ ולהתחתן עם שלום". עסקת חבילה של סבל ואושר.
לאחר שהתחתנו עברו סבא וסבתא לעכו. "לא היה לי קל לעשות זאת. שלום היה קשור מאוד להר הכרמל, אבל בסוף הצלחתי". סבא היה מורה למתמטיקה בבית הספר לקציני ים בעיר ולימד יהדות בביתם, וסבתא הייתה מורה לאנגלית בתיכון. הם גרו בעיר עשרים ושש שנים, ובשנת התשמ"ד עברו לגור בעפרה. "רצינו להתחבר לחלוציות החדשה של ההתיישבות ביהודה ושומרון", אומרת סבתא, "ואכן עפרה היא יישוב נהדר ומלא בעשייה התיישבותית". במהלך השנים נולדו להם חמישה ילדים, ולימים גם שלושים נכדים וארבעים ושניים נינים. בלי עין הרע.
סבתא, דיברנו על התקופה ששהית בירושלים – מה הותירה בך התקופה ההיא?
"התקופה בירושלים הייתה מרגשת מאוד. הייתי שם עם כל הלב שלי ולא הצטערתי לשנייה שהגעתי. התגאיתי מאוד להיות שם, והיום שבו הייתי צריכה לחזור ללונדון היה מבחינתי כמו תשעה באב. כתבתי ביומני: 'למה אני צריכה לעזוב את ביתי וארצי וללכת לגלות? אני הולכת להעביר מסר לעם שלי לעלות לארץ. האם יקשיבו לי? האם יבינו? אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!'. הלב שלי לא טעה: הוא ידע שזו ארץ קודשנו האמיתית. עוד כתבתי: 'אני אוהבת את ירושלים ואת ישראל על כל מה שיש בהן, יותר ממה שאפשר לאהוב אדם, אני קשורה אליה בקשרי אושר וסבל'. אושר - כי זו ארצנו, וסבל של חיי היומיום במצור, של הידיעות על האנשים שנרצחו בגוש עציון ובשיירת הדסה שאת חלקם הכרתי. עד היום אני רואה את הקיום בארץ כעסקת חבילה: קושי של קיום ואושר, אושר אמיתי על הזכות לחיות כאן בגאווה כיהודים".
כיום נשמעים קולות על חלוקת ירושלים, מסתבר שהדברים לא ברורים לכולם.
"אינני מסכימה. זה ברור כשמש שזה שייך לנו עוד מהבטחותיו של הקדוש ברוך הוא. מלבד זאת, אומרים שאין חכם כבעל ניסיון. הרי כמה פעמים הערבים הבטיחו לנו שלום ולא עמדו בו? צריך להפסיק עם זה מיד ולהתרכז בעיקר הקיום שלנו בארץ".
ירושלים אז והיום
"באותם הימים העיר העתיקה הייתה ערבית ברובה. הרחובות היו צרים ומוזנחים וליד הכותל הערבי רכבו ערבים על חמורים והפריעו מאוד לתפילות. מנגד התרגשתי כל כך לראות מקומות היסטוריים שלמדתי עליהם באנגליה - מגדל דוד, בתי כנסת עתיקים, הכותל. מאה שערים הזכירה לי את השוק של לונדון. כתבתי ביומני: 'אני מרגישה כאילו לא עברו אלפי שנים, כאילו אני ממש בימי המקדש'. אהבתי את העיר, כי זה הבית שלי, למרות שהעיר הייתה ערבית ברובה. כתבתי מכתב לאבי ואמרתי לו: 'יש הרבה דברים שנראים לא כל כך בסדר, אבל כמו שהורה רואה דברים קשים אצל ילדו ועדיין אוהב אותו, כך גם אני מתייחסת לירושלים'.
"היום יש בירושלים פחות אווירה של ירושלים הישנה. מנסים לחקות ערים אירופאיות ולא לייחד אותה בקסם שבה. כשאני רואה את הקניונים והמודרניזציה זה קצת כואב לי, זו לא ירושלים היהודית. מצד שני, לפני זמן מה ביקרתי את נכדי שגר בשכונת נחלאות בעיר ושם הרגשתי בבית. שם מרגישים את ירושלים כפי שאני זוכרת אותה מימיי הראשונים בארץ.
"ירושלים היא בירת ישראל. בכל פעם שאני חוזרת אליה אני מתרגשת מחדש וצריכה לצבוט את עצמי: אני בירושלים! עליה חלמו אלפיים שנה יהודים בגלות. אני אשמח מאוד שנפסיק כבר לשיר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' ונעבור ל'בשעה זו בירושלים הבנויה בבית המקדש'".
בְּבוֹאִי יְרוּשָׁלַיְמָה
שֶׁלֶט:
'יְרוּשָׁלַיִם'
בְּפַשְׁטוּת הַכְּתָב
בְּלֹא עִטּוּרִים
בְּלֹא סִימָנֵי קְרִיאָה.
בְּתוֹכִי יְרוּשָׁלַיִם
כֻּלֵּךְ עֲטֶרֶת פָּז
שְׁמֵךְ וְתָאֳרֵךְ וְכָל אֲשֶׁר בָּךְ.
שֶׁלֶט:
'בְּרוּכִים הַבָּאִים לִיְרוּשָׁלַיִם'
בִּלְבָבִי חָרוּת בְּזָהָב טָהוֹר
'בְּרוּכָה הַנִּמְצֵאת, יְרוּשָׁלַיִם!'
אביבה סרנה-סגל, י"א בסיוון תש"ע
בכ"ח באייר השנה ימלאו ארבעים וחמש שנים לשחרור ירושלים. המבוגרים שבינינו זוכרים את הנס הגדול, וגם מי שלא היה באותה התקופה יכול להתענג על מילותיו המוקלטות של מוטה גור "הר הבית בידינו". אולם לא כולם זוכרים את ירושלים מתקופת קום המדינה, ומעטים יכולים להעיד על עצמם שראו את ירושלים מהקמת המדינה ועד להקמת גשר המיתרים. אחת מאלו שכן היו שם בתש"ח היא אביבה סגל, סבתא שלי. פגשתי אותה לשיחה בביתה. סבתא, בת שמונים וחמש, עלתה מלונדון שבאנגליה לישראל, ובמשך שנתה הראשונה בארץ תיעדה ביומנה האישי את שחשה. נפגשנו לשיחה ירושלמית וציונית במיוחד. "המשפחה שלי הייתה משפחה ציונית מאוד, שוחרת עברית וארץ ישראל. משפחה דתית שומרת מצוות", מספרת סבתא. "אהבת הארץ הייתה אצלי בדם. זו הייתה רק שאלה של זמן מתי אעלה לארץ".
איך הגעת לארץ?
"כשהייתי בת עשרים ואחת שמעתי שהסוכנות היהודית מכשירה חבר'ה צעירים לתפקיד של מדריכי נוער בגולה. ההכשרה הייתה בארץ, וארכה שנה. הם חייבו את כל מי שעובר את ההכשרה לחזור לארץ המוצא שלו כדי לשמש בתפקיד מדריך הנוער שאליו הוכשר. פניתי אליהם ולשמחתי התקבלתי. רגע לפני שעליתי לאניה, לקח אותי גיסי לצד ואמר לי 'אביבה, אל תשובי לכאן, לאנגליה. תישארי בארץ, שם יהודי צריך להיות'. זהו משפט שמלווה אותי עד היום, זו הארץ שלנו ורק היא. הגעתי לארץ יחד עם עוד שישה עשר בחורים ובחורות, והתגוררנו בפנסיון רייך בשכונת בית הכרם בירושלים. העלייה לארץ הייתה באמצע חודש נובמבר 1948, כלומר שבועיים לפני הכרזת האו"ם".
האם ידעתם שמתבשל משהו?
"האמת, ממש לא. היו דיבורים על חלוקת הארץ ונשמעו מושגים כמו תכנית חלוקה, אבל אני לא יכולה לומר שידענו שיקרה דבר כזה. מבחינתנו עלינו ארצה כדי לעבור קורס הכשרה של הסוכנות. במוצאי שבת, 29 בנובמבר, לאחר שהלכנו לישון, התעוררנו לשמע צעקות וצווחות גיל. הבנים בקבוצה שלנו אהבו להקשיב לרדיו עד מאוחר. הם כבר הריחו שהולכת להיות באו"ם הצבעה על מדינה יהודית. לכן הם הקשיבו באותו ערב לרדיו, וכששמעו שהצביעו בעד, הם צעקו 'יש לנו מדינה! יש לנו מדינה!'. כמובן שכולם שמחו מאוד, יצאנו לרחובות ירושלים וכל הפנסיונים היו פתוחים וחילקו לנו משקאות בחינם. אני רק רשמתי ביומני 'ולשמחה מה זו עושה?' כלומר, הארץ כבר שלנו, זה לא שעשו לנו טובה ונתנו לנו מתנה. אם היינו מקבלים את שתי גדות הירדן כפי שהבטיח לנו הקדוש ברוך הוא, הייתי שמחה עוד יותר. כמובן שגם פה שמחתי כי זה ממש נס גלוי, אבל לא צריך להתייחס לזה כמתנה שאומות העולם נתנו לנו אלא כחלק מארץ ישראל השלמה שנתן לנו ד' יתברך באותו היום, ועל זה השמחה".
כשבועיים לאחר מכן ביקרו סבתא וחבריה בכותל המערבי. "אני חושבת שהיינו בין הקבוצות האחרונות שהיו בכותל, עד אחרי כיבושו מחדש במלחמת ששת הימים". שעות ספורות אחרי כן השתלטו ערביי ירושלים על מתחם הכותל ויהודים לא היו יכולים להגיע לשם יותר. תושבי ירושלים, שהריחו מלחמה באוויר, החלו לאגור אוכל ומים. "היה ברור שירושלים תהיה במוקד", נזכרת אביבה. ואכן, החל מה' באייר, התאריך שבו הוכרז על הקמת המדינה, הוטל מצור על ירושלים בידי הערבים. "הם צרו על ירושלים כדי לגרום ליהודים להיכנע ולוותר על העיר. כך התחילה תקופה קשה מאוד לתושבי הבירה וגם לקבוצה שלנו ששהתה בעיר. מעבר לקשיים הקיומיים גם לא יכולנו לסייר בארץ ולהכיר אותה, וזה כמובן היה משמעותי בשביל תהליך ההכשרה שלנו בארץ. היינו בירושלים וניסינו להתמודד עד כמה שאפשר עם המצב".
מי דאג לכם לאוכל ולמים?
"בקושי רב, אבל הצלחנו. גגות הבתים בירושלים היו שטוחים, ולכל משפחה היה על הגג מְכל שהתמלא במי גשמים. הם זכורים לי כמים רכים ומתוקים, אך כמובן שבשביל שישה עשר חברי הקבוצה כמות כזו היא מועטה למדי. בעל הפנסיון חילק לכל אחד מאיתנו ארבע כוסות מים מדי יום, ואיתם היינו צריכים להסתדר. תארי לך: בכמות של ארבע כוסות מים היינו צריכים להתקלח, לשתות, לשטוף את החדר ולכבס... היו כמובן גם קבוצות שהתגנבו לתוך העיר כדי לעזור אבל זה לא תמיד הספיק".
ומלבד מים, מה אכלתם?
"היה תפריט קבוע מדי יום", צוחקת סבתא, "אני צוחקת כי מיד תביני איזה תפריט עשיר ומאוזן קיבלנו. ארוחת הבוקר כללה שתי פרוסות לחם כמעט יבש שעליהן נמרחה שכבה דקה של ריבה. השתייה הייתה תה שכל קשר בינו ובין התה שאני שותה היום מקרי בהחלט. קיבלנו גם חצי סרדין. בצהריים שתינו מרק שאותו כינינו 'מרק מים' וקציצה שאיש לא ידע לנחש ממה היא עשויה. אני הימרתי שהיא הייתה עשויה מג'וקים. קיבלנו גם פודינג בטעם סבון ובארוחת הערב, שהתנהלה לאור נרות בלבד, שוב קיבלנו פרוסת לחם אבל רק אחת ולא שתיים כמו בבוקר. אפשר להגיד שמעולם לא הרגשנו שבעים. אני מקווה שאני לא נשמעת מפונקת", חוששת סבתא, "אני גאה ושמחה על הימים שבהם הייתי בירושלים ולחמתי את מלחמת הקיום של עם ישראל. אחרי כ"ט בנובמבר, למשל, קיבלו רבים מבני הקבוצה מברקים ומכתבים שקראו להם לחזור מיד לאנגליה. אבל אני קיבלתי מאבא שלי מכתב שבו הוא הדגיש ואמר: 'אני גאה שהבת שלי נמצאת בירושלים עיר הקודש בשעה זו'. אני יודעת שהוא מאוד רצה לעלות ארצה, ובסופו של דבר גם עשה זאת לאחר שבני הבכור נולד. גם אני הרגשתי שמחה עצומה להיות בירושלים באותה שעה. כתבתי ביומני: 'אני רוצה להישאר רק בישראל ולא לעזוב'. זה החינוך שקיבלתי בבית". אצלי הרימון הלך אחורה
בה' באייר פרצה מלחמת העצמאות, ואיתה החל המצור והרעב בירושלים. "היה הסכם עם האו"ם שמדי יום תגיע לירושלים שיירה קטנה עם אוכל לתושביה הנצורים של הבירה. אבל את יודעת איך זה עם האו"ם", נאנחת סבתא, "הבטחות לחוד ומציאות לחוד. עד היום זה ככה. גם הבריטים ששלטו בארץ לא הקלו. הם היו תמיד רק בעד הערבים. היום הכי קל לי להשוות את המצב לאינתיפאדה. זה היה ממש כך. הערבים פרעו ביהודים וניסו להפחיד אותנו, אבל אנחנו לא נכנענו וגם ניצחנו בעזרתו של ד'".
במקביל לכך התחילו אביבה וחבריה לסייע לכוחות היהודיים בארץ בזמן המלחמה. "אמנם לא הורשינו להתגייס כי עלינו לארץ ולא היינו ותיקים, אבל יכולנו לסייע בכל זאת. כינו את שם הקבוצה שלנו 'הגנה חלקית' כי לא היינו חיילים ממש אבל בכל זאת התאמנו בשימוש בנשק, תִצפתנו על סביבות ירושלים ובנינו ביצורים. אני תִצפתתי על רמת רחל. הבנים שלי צחקו עליי פעם ואמרו שהסיבה שרמת רחל נפלה בידי הערבים היא כי אני, עם חוש הכיוון הלא מפותח שלי, הייתי אחראית עליו בתצפיות", היא צוחקת.
"האימונים שלנו היו גם כדי שאם ניקלע למצב חירום, נדע גם אנחנו כיצד להילחם לצד חיילי המדינה. למדנו תרגילים צבאיים, למדנו לנווט בלילה, התאמנו כיצד להשתמש בכלי נשק וברימונים. אצלי הרימון תמיד הלך אחורה, והבנתי שכנראה חיילת מוצלחת כבר לא תצא ממני. תפקיד נוסף שבו סייענו היה בבית ההבראה לחיילים שנפצעו בקרבות". במקביל להשתתפות במלחמה, ניסתה קבוצת הסוכנות להמשיך בהכשרת המדריכים בצורה רגילה ככל האפשר. "למדנו עברית, היסטוריה וציונות, וטיילנו איפה שיכולנו לטייל".
לא התקבלתי ל'תורה ועבודה'
לא התקבלתי ל'תורה ועבודה'
"לאחר זמן של לחימה, בחודש סיוון התש"ח, הגיעה ההפוגה הראשונה. הכוונה היא בעצם להפסקת אש בין הערבים ליהודים כדי שכל צד יוכל קצת להתארגן מחדש. הקבוצה שלי הייתה אמורה לצאת בהפוגה הראשונה מחוץ לירושלים. ארזנו הכול והעמסנו את הציוד על משאית שבאה וכבר כמעט יצאנו לדרך, אלא שלפתע הגיעה מהסוכנות היהודית התראה שהדרך עדיין מסוכנת. אז הציוד שלנו נסע לתל אביב ואנחנו נשארנו כמעט בלי כלום מלבד הבגדים שהיו עלינו באותה העת. בסופו של דבר, במהלך ההפוגה השנייה יצאנו לתל אביב. קיבלו אותנו שם כאילו זכינו באוסקר, והייתה התרגשות עצומה. אני רק הסתכלתי על החנויות ובעיקר על ברזי המים שאפשר להשתמש בהם בלי הגבלה!".
בשלב כלשהו ביקרה סבתא אביבה בחיפה והגיעה לכנס של תנועת החירות. "רציתי ללמוד על התנועה עוד, הדרך שלהם מצאה חן בעיניי. לכן ביקשתי מהם שיעבירו לי עוד חומר". באותה התקופה היא התגוררה אצל אחותה רחל בחיפה, ומזכיר תנועות החירות, שלום שגל, ראה שביתו לא רחוק ממקום מגוריה של האחות. "הוא החליט שבמקום לשלוח את החומר בדואר, הוא יכול להביא לי אותו בעצמו. הוא הגיע, ואני פתחתי לו את הדלת. והוא? הוא הציץ ונפגע", מסמיקה סבתא וצוחקת. "לאחר זמן מה התארסנו".
בתום שנת ההכשרה אביבה הייתה צריכה לשוב לאנגליה כדי למלא את חובתה ולשמש בתפקיד המדריכה שאליו הוכשרה. "היה לי ברור שאני רוצה להנחיל את ערכי תנועת החירות. הם סברו שארץ ישראל שייכת רק לנו, על שתי גדותיה, ובלי שום ויתור לערביי הארץ. כשהגעתי למועצת התורה והעבודה באנגליה, שהייתה אחראית על שיבוצי לתחום ההדרכה, הם מיד אמרו לי: 'שמענו שיש לך נטיות ימניות, האם את מתכוונת להנחיל אותן לחניכים שלך?'. אני כמובן עניתי שאיזו שאלה?! בוודאי שכן, והם לא קיבלו אותי. זו הייתה סייעתא דשמיא גדולה, כי כך יכולתי לחזור לארץ ולהתחתן עם שלום". עסקת חבילה של סבל ואושר.
לאחר שהתחתנו עברו סבא וסבתא לעכו. "לא היה לי קל לעשות זאת. שלום היה קשור מאוד להר הכרמל, אבל בסוף הצלחתי". סבא היה מורה למתמטיקה בבית הספר לקציני ים בעיר ולימד יהדות בביתם, וסבתא הייתה מורה לאנגלית בתיכון. הם גרו בעיר עשרים ושש שנים, ובשנת התשמ"ד עברו לגור בעפרה. "רצינו להתחבר לחלוציות החדשה של ההתיישבות ביהודה ושומרון", אומרת סבתא, "ואכן עפרה היא יישוב נהדר ומלא בעשייה התיישבותית". במהלך השנים נולדו להם חמישה ילדים, ולימים גם שלושים נכדים וארבעים ושניים נינים. בלי עין הרע.
סבתא, דיברנו על התקופה ששהית בירושלים – מה הותירה בך התקופה ההיא?
"התקופה בירושלים הייתה מרגשת מאוד. הייתי שם עם כל הלב שלי ולא הצטערתי לשנייה שהגעתי. התגאיתי מאוד להיות שם, והיום שבו הייתי צריכה לחזור ללונדון היה מבחינתי כמו תשעה באב. כתבתי ביומני: 'למה אני צריכה לעזוב את ביתי וארצי וללכת לגלות? אני הולכת להעביר מסר לעם שלי לעלות לארץ. האם יקשיבו לי? האם יבינו? אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני!'. הלב שלי לא טעה: הוא ידע שזו ארץ קודשנו האמיתית. עוד כתבתי: 'אני אוהבת את ירושלים ואת ישראל על כל מה שיש בהן, יותר ממה שאפשר לאהוב אדם, אני קשורה אליה בקשרי אושר וסבל'. אושר - כי זו ארצנו, וסבל של חיי היומיום במצור, של הידיעות על האנשים שנרצחו בגוש עציון ובשיירת הדסה שאת חלקם הכרתי. עד היום אני רואה את הקיום בארץ כעסקת חבילה: קושי של קיום ואושר, אושר אמיתי על הזכות לחיות כאן בגאווה כיהודים".
כיום נשמעים קולות על חלוקת ירושלים, מסתבר שהדברים לא ברורים לכולם.
"אינני מסכימה. זה ברור כשמש שזה שייך לנו עוד מהבטחותיו של הקדוש ברוך הוא. מלבד זאת, אומרים שאין חכם כבעל ניסיון. הרי כמה פעמים הערבים הבטיחו לנו שלום ולא עמדו בו? צריך להפסיק עם זה מיד ולהתרכז בעיקר הקיום שלנו בארץ".
ירושלים אז והיום
"באותם הימים העיר העתיקה הייתה ערבית ברובה. הרחובות היו צרים ומוזנחים וליד הכותל הערבי רכבו ערבים על חמורים והפריעו מאוד לתפילות. מנגד התרגשתי כל כך לראות מקומות היסטוריים שלמדתי עליהם באנגליה - מגדל דוד, בתי כנסת עתיקים, הכותל. מאה שערים הזכירה לי את השוק של לונדון. כתבתי ביומני: 'אני מרגישה כאילו לא עברו אלפי שנים, כאילו אני ממש בימי המקדש'. אהבתי את העיר, כי זה הבית שלי, למרות שהעיר הייתה ערבית ברובה. כתבתי מכתב לאבי ואמרתי לו: 'יש הרבה דברים שנראים לא כל כך בסדר, אבל כמו שהורה רואה דברים קשים אצל ילדו ועדיין אוהב אותו, כך גם אני מתייחסת לירושלים'.
"היום יש בירושלים פחות אווירה של ירושלים הישנה. מנסים לחקות ערים אירופאיות ולא לייחד אותה בקסם שבה. כשאני רואה את הקניונים והמודרניזציה זה קצת כואב לי, זו לא ירושלים היהודית. מצד שני, לפני זמן מה ביקרתי את נכדי שגר בשכונת נחלאות בעיר ושם הרגשתי בבית. שם מרגישים את ירושלים כפי שאני זוכרת אותה מימיי הראשונים בארץ.
"ירושלים היא בירת ישראל. בכל פעם שאני חוזרת אליה אני מתרגשת מחדש וצריכה לצבוט את עצמי: אני בירושלים! עליה חלמו אלפיים שנה יהודים בגלות. אני אשמח מאוד שנפסיק כבר לשיר 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה' ונעבור ל'בשעה זו בירושלים הבנויה בבית המקדש'".
בְּבוֹאִי יְרוּשָׁלַיְמָה
שֶׁלֶט:
'יְרוּשָׁלַיִם'
בְּפַשְׁטוּת הַכְּתָב
בְּלֹא עִטּוּרִים
בְּלֹא סִימָנֵי קְרִיאָה.
בְּתוֹכִי יְרוּשָׁלַיִם
כֻּלֵּךְ עֲטֶרֶת פָּז
שְׁמֵךְ וְתָאֳרֵךְ וְכָל אֲשֶׁר בָּךְ.
שֶׁלֶט:
'בְּרוּכִים הַבָּאִים לִיְרוּשָׁלַיִם'
בִּלְבָבִי חָרוּת בְּזָהָב טָהוֹר
'בְּרוּכָה הַנִּמְצֵאת, יְרוּשָׁלַיִם!'
אביבה סרנה-סגל, י"א בסיוון תש"ע