"אמא, היה מבאס היום, לא נסענו לשום מקום", הפריח אלי בני בשוכבו על מיטתו בלילה,במוצאי יום העצמאות. נכון, באמת לא נסענו. לרגע קטנטן נצבט לי הלב. לא הלכנו לשום מקום, לא טיילנו, לא ראינו דברים חדשים. שוב, תמיד אנחנו נשארים בבית...התכווץ לי הלב. לפני כן חברה התקשרה,ספרה על חוויות היום. היו בעוג'ה, עשו מנגל עם חברים ומשם נסעו למפגש משפחתי. חבל, היא אומרת לי, שלא נכנסתי למים. רק ישבתי. ואכלתי. בזבזתי את הזמן..."של מי הקול הזה?" ,המאמנת שבי התפרצה ללא רשות. "נכון", היא ישר ידעה "זה בעלי,זה לא שלי".
כמה אנחנו מתעסקים במה שאין,במה שלא הספקנו, במה שלא עשינו, בכסף שאין, במינוס שיש.
"בואי תראי", יהוידע קורא לי מבחוץ,"את רואה שינוי? איך הגינה נראית?"
"המממ..." אני מחפשת לשוא. הנה, ערימה של זבל חדשה, ושם בצד צמיג שצריך לזרוק."מה, את לא רואה איך גזמתי? וניכשתי? וסידרתי את הטרסה?"..וואלה. לא ראיתי.איך העין שלנו הולכת ישר על מה שעוד לא..כאן האתגר. להסתכל על מה שיש. מה כבר יש לי בחיי? איזה מתנות כבר קיבלתי? יכולות, כשרונות, רצונות. בעל, ילדים, בריאות.חברות. אני מחכה לרגע בו אתבונן בגינה ואראה מה כבר נעשה. ומה כן היה לנו ביום העצמאות. תכלס,היה יופי במנגל. מדהים איך משפחה בקראוון וחצי מצליחה לארח בכזו זרימה ושפע אותנו, עם שבט ילדנו..היה גם מדהים לראות שהגדולים שלנו נהנו.בלי חברים, בלי אטרקציות. עם אבא ואמא וחברים של אבא ואמא וצ'יפס וקבב, ומוזיקה טובה,וצחוק והנאה. היינו ביחד, נהננו ביחד, צחקנו, אכלנו ושבענו, שרנו וניגנו, שוחחנו. היה מפגש. ואחרי כל הכיף הזה, לחזור לבית נקי ומסודר זו בכלל גולת הכותרת...
באמת, היה יום נהדר. הכיווץ בלב הסתדר לו אט אט.
"באמת לא נסענו לשום מקום", השבתי לבני,"אבל היה לנו פשוט יום מקסים ביחד"! אני לא יודעת אם הוא השתכנע, אבל מבחינתי, לא היה עוד צורך בשום מילה.