החופשה כבר על סף דלתנו, ואנחנו, האמהות של הילדים שבחופשה, מרגישות כמו צוות בידור שצריך לתת מענה יומיומי, ריגושים והפעלות אקסטרים לטף.
למי יש פוביית חופשה?
לא רק לך. "את יודעת מה זה חופש בשבילי? אני מרגישה משוחררת אם אני יודעת שהילדים שלי בטוחים, וכיף להם, ושקט, והבית נקי, ויש אוכל במקרר, ואני יושבת עם משהו טעים ולא משמין ולומדת, כותבת או קוראת", אומרת לי חברה שנוסעת בכל שנה לשבוע חופשה עם הילדים וחוזרת מותשת.
אז יש את מי שממש מתחלחלות מכך שהן צריכות לחפש תעסוקה לילדים, יש מי שמודאגות כי הן עצמן בעבודה וצריכות "לשבור את הראש" כדי להשיג "סידור לקטנים" – ולגדולים לא כל שכן. ויש אמהות שדווקא יוצאות לחופשה אבל לא כל כך אוהבות אותה, קשה להן בלי העבודה, הן ממש מכורות - הוורקהוליות.
מי מכורה לעבודה? למשל:
מי שמרגישה שהעבודה עושה לה סדר כל יום, ושבלי העבודה היא מבזבזת את הבוקר ואת הצהריים וגם את הערב. בלי עבודה היא מרגישה חסרת אנרגיה והנעה להזיז את עצמה לכיוון המטבח, מרפסת השירות או החדרים המבולגנים. ביום שבו היא יוצאת לעבודה היא עושה הכול ברגע ותוך שעה הבית מוכן והיא יוצאת לעבודה.
מי שמקבלת פידבקים טובים מאוד מכך שהיא עובדת מחוץ לבית, ומרגישה שבבית "אף אחד לא מעריך" את המאמצים שלה.
מי שמוצאת את עצמה מביאה עבודה הביתה – כעצמאית וכשכירה, גם כשלא ממש חייבים. מכורה מסוג זה לוקחת על עצמה בהאצלת סמכויות הפוכה גם עבודה של אחרים ומבטיחה לסיים הכול בבית.
מי שמעדיפה תמיד קודם כול לגמור עם העבודה ורק אז להתחיל בעבודות הבית. כך ארוחת הצהריים אינה מוכנה בזמן, יש ערמות כביסה וכלים, ומשימות שגרתיות כמו תשלומים, קניות וסידורים נדחות לסוף רשימת המטלות.
וורקהולית היא קיצונית, משום שכולנו בדרך כלל אוהבות גם את העבודה בחוץ ולא רק לקפל כביסה, וזה בסדר ואנושי.
קשה לנוח
למעשה, וורקהוליות הן גם כאלה שמכורות לעבודות בבית. הן מתקשות לנוח. הן מחפשות היתר מדוע מותר להן לשטוף את הכלים בשבת ובאיזה מגב מותר בכל זאת לשטוף רצפה גם ביום טוב. לשבת סתם כך?! כל השבת?! להכין הכול מראש?! רק להגיש לשולחן ולהוריד?! נוצר להן חלל כזה שקשה למלא. נשים רבות הולכות לבית הכנסת ואחר כך מקיימות סעודות ארוכות ומנוחת צהריים – ומרגישות שכך השבת עוברת, אבל לוורקהוליות ממש קשה עם זה שיום שלם נחים. איך נחים? היא לא מכירה את הפעולה הזו.
כבר מילדות שמענו משפטים שמביעים חוסר שביעות רצון ממנוחה, כמו "מה את יושבת ככה בלי לעשות כלום?", וידענו שצריך להתנצל כדי לקבל רשות לשבת על הספה סתם כך או לבהות. בדרך כלל צריך להרגיש לא טוב או להיות חולה ממש כדי להרשות לעצמך לנוח. יש מאיתנו שסיגלו לעצמן מנוחה מותרת עם אכילה: הרי לאכול צריך בישיבה, אז אם אני רוצה לשבת עדיף לאכול בינתיים, ואז זה לא סתם לשבת אלא לשבת לאכול שזה בסדר.... רק שזה משמין.
התפיסות הבסיסיות שצריך לעבוד, ושיש דברים לעשות כל הזמן, ושהעבודה לא נגמרת לעולם מושרשות בנו לפעמים בצורה שמקשה עלינו להרפות, לקחת זמן של חופשה ולהוריד הילוך כדי להתאושש ולחזור רעננות. באופן אבסורדי אנחנו מתרגלות ליהנות מהעומס ולקבל אנרגיה חיובית מהרגשת התרוממות הרוח של הלחץ. לאחר זמן שאנו מתרגלות לעבוד בלחץ אנחנו מתמכרות אליו, וכשאין לחץ – אין הנאה. אתן מכירות את עקרות הבית שמנקות בעשר דקות מהפכה של שבועיים כשהאורחים בדלת? הן גם מזמינות אורחים לשבת כדי להניע את עצמן לבשל כשהן מרגישות מרוקנות מאנרגיה. הפתרונות הללו עובדים טוב בדרך כלל, אבל הם לא הדרך ללמוד להיות כאן ועכשיו בשביל הילדים שלנו שצריכים אותנו בחופשה.
הילדים צריכים אותנו בחופשה
חופשה עם הילדים היא דבר מתיש, הם באמת צריכים אותנו רק לעצמם בלי שום דבר אחר. לא רק בלי טלפונים ועבודה, אלא גם בלי כלים וכביסות. את יוצאת איתם לגינה וממש רק מסתכלת עליהם. הם מטיילים ואת משוחחת איתם. הם בים ואת מקשיבה, לא קוראת. איזה אתגר למי שהתרגלה לעבוד ולעבוד ולעבוד! גם חופשה זוגית היא אתגר לוורקהולית שמתקשה להיפרד מן העבודה האינסופית.
אני רוצה להציג בפניכן סיפור של וורקהולית שמודעות לעובדה הזו הניעה אותה לשנות את המיתוס של "חייבים לעבוד" והיא הצליחה לצאת לחופשה וגם ליהנות ממנה. "הבנתי שאני ממש מכורה לעבודה, קשה לי לנוח והרעיון של חופשה זוגית או משפחתית בסגנון 'בטן גב' ממש לא נעים לי. אני מרגישה על קוצים, מסדרת את המזוודות אלף פעם, מכינה שוב ושוב את התיק לבריכה וסובלת כשאנחנו במלון ולא צריך להכין אוכל. האבסורד הוא שככל שאני עובדת יותר בעלי הרגיש שצריך לתת לי חופשה רגועה יותר, והמצב רק החמיר. כשהפכתי להיות מודעת לכך, החלטתי להיות גלויה: אמרתי למשפחתי שקשה לי לנוח, ושנבחר חופשה שהיא לא ממש מנוחה. יצאתי עם בעלי לשלושה ימים שבהם צעדנו כל יום בערך שמונה שעות. זה אוורר לי את הראש והייתי מנותקת מטלפונים ושוחחנו שיחות מדהימות ועמוקות. הפעם נהניתי מהחופשה".
מצאי גם את, המכורה לעבודה, את הדרך שלך לקבל חופשה וליהנות ממנה בדרכך שלך.
למי יש פוביית חופשה?
לא רק לך. "את יודעת מה זה חופש בשבילי? אני מרגישה משוחררת אם אני יודעת שהילדים שלי בטוחים, וכיף להם, ושקט, והבית נקי, ויש אוכל במקרר, ואני יושבת עם משהו טעים ולא משמין ולומדת, כותבת או קוראת", אומרת לי חברה שנוסעת בכל שנה לשבוע חופשה עם הילדים וחוזרת מותשת.
אז יש את מי שממש מתחלחלות מכך שהן צריכות לחפש תעסוקה לילדים, יש מי שמודאגות כי הן עצמן בעבודה וצריכות "לשבור את הראש" כדי להשיג "סידור לקטנים" – ולגדולים לא כל שכן. ויש אמהות שדווקא יוצאות לחופשה אבל לא כל כך אוהבות אותה, קשה להן בלי העבודה, הן ממש מכורות - הוורקהוליות.
מי מכורה לעבודה? למשל:
מי שמרגישה שהעבודה עושה לה סדר כל יום, ושבלי העבודה היא מבזבזת את הבוקר ואת הצהריים וגם את הערב. בלי עבודה היא מרגישה חסרת אנרגיה והנעה להזיז את עצמה לכיוון המטבח, מרפסת השירות או החדרים המבולגנים. ביום שבו היא יוצאת לעבודה היא עושה הכול ברגע ותוך שעה הבית מוכן והיא יוצאת לעבודה.
מי שמקבלת פידבקים טובים מאוד מכך שהיא עובדת מחוץ לבית, ומרגישה שבבית "אף אחד לא מעריך" את המאמצים שלה.
מי שמוצאת את עצמה מביאה עבודה הביתה – כעצמאית וכשכירה, גם כשלא ממש חייבים. מכורה מסוג זה לוקחת על עצמה בהאצלת סמכויות הפוכה גם עבודה של אחרים ומבטיחה לסיים הכול בבית.
מי שמעדיפה תמיד קודם כול לגמור עם העבודה ורק אז להתחיל בעבודות הבית. כך ארוחת הצהריים אינה מוכנה בזמן, יש ערמות כביסה וכלים, ומשימות שגרתיות כמו תשלומים, קניות וסידורים נדחות לסוף רשימת המטלות.
וורקהולית היא קיצונית, משום שכולנו בדרך כלל אוהבות גם את העבודה בחוץ ולא רק לקפל כביסה, וזה בסדר ואנושי.
קשה לנוח
למעשה, וורקהוליות הן גם כאלה שמכורות לעבודות בבית. הן מתקשות לנוח. הן מחפשות היתר מדוע מותר להן לשטוף את הכלים בשבת ובאיזה מגב מותר בכל זאת לשטוף רצפה גם ביום טוב. לשבת סתם כך?! כל השבת?! להכין הכול מראש?! רק להגיש לשולחן ולהוריד?! נוצר להן חלל כזה שקשה למלא. נשים רבות הולכות לבית הכנסת ואחר כך מקיימות סעודות ארוכות ומנוחת צהריים – ומרגישות שכך השבת עוברת, אבל לוורקהוליות ממש קשה עם זה שיום שלם נחים. איך נחים? היא לא מכירה את הפעולה הזו.
כבר מילדות שמענו משפטים שמביעים חוסר שביעות רצון ממנוחה, כמו "מה את יושבת ככה בלי לעשות כלום?", וידענו שצריך להתנצל כדי לקבל רשות לשבת על הספה סתם כך או לבהות. בדרך כלל צריך להרגיש לא טוב או להיות חולה ממש כדי להרשות לעצמך לנוח. יש מאיתנו שסיגלו לעצמן מנוחה מותרת עם אכילה: הרי לאכול צריך בישיבה, אז אם אני רוצה לשבת עדיף לאכול בינתיים, ואז זה לא סתם לשבת אלא לשבת לאכול שזה בסדר.... רק שזה משמין.
התפיסות הבסיסיות שצריך לעבוד, ושיש דברים לעשות כל הזמן, ושהעבודה לא נגמרת לעולם מושרשות בנו לפעמים בצורה שמקשה עלינו להרפות, לקחת זמן של חופשה ולהוריד הילוך כדי להתאושש ולחזור רעננות. באופן אבסורדי אנחנו מתרגלות ליהנות מהעומס ולקבל אנרגיה חיובית מהרגשת התרוממות הרוח של הלחץ. לאחר זמן שאנו מתרגלות לעבוד בלחץ אנחנו מתמכרות אליו, וכשאין לחץ – אין הנאה. אתן מכירות את עקרות הבית שמנקות בעשר דקות מהפכה של שבועיים כשהאורחים בדלת? הן גם מזמינות אורחים לשבת כדי להניע את עצמן לבשל כשהן מרגישות מרוקנות מאנרגיה. הפתרונות הללו עובדים טוב בדרך כלל, אבל הם לא הדרך ללמוד להיות כאן ועכשיו בשביל הילדים שלנו שצריכים אותנו בחופשה.
הילדים צריכים אותנו בחופשה
חופשה עם הילדים היא דבר מתיש, הם באמת צריכים אותנו רק לעצמם בלי שום דבר אחר. לא רק בלי טלפונים ועבודה, אלא גם בלי כלים וכביסות. את יוצאת איתם לגינה וממש רק מסתכלת עליהם. הם מטיילים ואת משוחחת איתם. הם בים ואת מקשיבה, לא קוראת. איזה אתגר למי שהתרגלה לעבוד ולעבוד ולעבוד! גם חופשה זוגית היא אתגר לוורקהולית שמתקשה להיפרד מן העבודה האינסופית.
אני רוצה להציג בפניכן סיפור של וורקהולית שמודעות לעובדה הזו הניעה אותה לשנות את המיתוס של "חייבים לעבוד" והיא הצליחה לצאת לחופשה וגם ליהנות ממנה. "הבנתי שאני ממש מכורה לעבודה, קשה לי לנוח והרעיון של חופשה זוגית או משפחתית בסגנון 'בטן גב' ממש לא נעים לי. אני מרגישה על קוצים, מסדרת את המזוודות אלף פעם, מכינה שוב ושוב את התיק לבריכה וסובלת כשאנחנו במלון ולא צריך להכין אוכל. האבסורד הוא שככל שאני עובדת יותר בעלי הרגיש שצריך לתת לי חופשה רגועה יותר, והמצב רק החמיר. כשהפכתי להיות מודעת לכך, החלטתי להיות גלויה: אמרתי למשפחתי שקשה לי לנוח, ושנבחר חופשה שהיא לא ממש מנוחה. יצאתי עם בעלי לשלושה ימים שבהם צעדנו כל יום בערך שמונה שעות. זה אוורר לי את הראש והייתי מנותקת מטלפונים ושוחחנו שיחות מדהימות ועמוקות. הפעם נהניתי מהחופשה".
מצאי גם את, המכורה לעבודה, את הדרך שלך לקבל חופשה וליהנות ממנה בדרכך שלך.