שושנה היימן- אל תפריעו לצמיחה
דומה שעריכת השוואות היא חלק מהטבע האנושי. אנו משווים את עצמנו לאחרים, אנו משווים את ילדינו זה לזה ולילדים אחרים, אנו משווים את בני ובנות זוגנו לאחרים וכן הלאה וכן הלאה. השוואת שיעור הדופק או רמת הסוכר בדם של מספר אנשים עשויה להועיל בקביעת הטווח שבו אנשים שומרים על בריאות טובה, ואפילו ייתכן שאפשר לומר שעל ידי השוואת היכולות של הילדים וקביעת טווח של "נורמליות" אנו יכולים לקבוע לאילו ילדים יש קשיים וכיצד לעזור להם. אבל השוואת עצמנו לאחרים, ובמיוחד השוואת ילדינו לילדים אחרים, עלולה להיות בעלת השפעות מזיקות. מדוע וכיצד אנו משווים את ילדינו? ומדוע זה כה מזיק?
אחת הסיבות השכיחות ביותר לכך שאנו עורכים השוואות בין ילדים היא כדי להמריץ אותם, לעורר בהם מוטיבציה.
"תראה כמה יפה אחותך כשהיא יושבת ועושה את שיעורי הבית שלה. למה אתה לא יכול להתארגן כמוה?", "אתה צריך ללמוד מאחיך. הוא תמיד עוזר כשמבקשים ממנו". כשאנו משווים אחים בדרך זו, אנו מעבירים את המסר שילד אחד שווה יותר בעינינו. הילד המועדף פחות, במקום לחוש מוטיבציה לחקות את אחיו, חש תרעומת כלפיו, בעוד המועדף עשוי לרחם על אחיו או על אחותו ולהרגיש שעליו לשמר את מעמדו. הנזק משולש: שלא בכוונה הכנסנו תנאי ביחסינו עם ילדינו, פגענו ביחסים ביניהם ונעלנו אותם עוד יותר בהתנהגויות שלהם.
דרך אחרת שבה אנו עורכים השוואות בין ילדים היא על ידי שאנו שופטים ומדרגים אותם. אנו מציבים סטנדרט להשוואה, ואז רואים איפה מקומו של הילד בסטנדרט הזה: "הילד הזה הוא האכלן הטוב שלי. הוא אוכל הכול. אבל האחרים כל כך בררנים!", "זה הילד האחראי שלי. אבל בתי... אף פעם אני לא יכולה לסמוך עליה בשום דבר", "הילד הזה הוא האסטרונאוט שלי. אני מוכרחה לנדנד לו על כל דבר". כשאנו שופטים ילדים ומדרגים אותם בדרך זו, איננו מבחינים בכך שהם מסוגלים לפתח יכולות שונות, שעשויות להתעצם כשאנו עוזרים להם, תומכים ומאמינים בהם.
עוד דרך להשוות ילדים היא על ידי הדבקת תוויות: "הבן שלי לא יכול לשבת בשקט כמו ילדים אחרים. הוא היפראקטיבי", "בתי היא היחידה שלא מוכנה לקבל כל מרות. היא כל כך מרדנית". תוויות כגון אלו, המתמקדות בהתנהגותו של הילד, יכולות להוביל הורים במורד הנתיב המוליך לחיפוש אחר אבחנה רפואית מסוג זה או אחר, ואפילו למתן תרופות לילד.
בכל אחד ממקרים אלה, אנו מתמקדים בעיקר בהתנהגותו של הילד או בביצועיו. אנו קובעים סטנדרט להתנהגות רצויה ואז מתחילים לנסות לעצב את ההתנהגות הזו או מגיעים למסקנה שזה טבוע בילד ואין כל תקווה לשינוי. זה מזכיר לי את עצי הפרי החדשים שנטענו לא מכבר. כולם בני אותו גיל, אבל כל אחד מהם מניב פירות בקצב שונה. עץ האבוקדו נושא פירות קטנים על כמה מענפיו, בעוד שעץ האגס עדיין אינו מניב פירות כלל. פרי מנגו אחד הופיע בעץ המנגו, בעוד שבעץ הקלמנטינה יש רמזים לפירות קטנים הפזורים על פני כל הענפים. לא משנה כמה אני משווה ביניהם, הם ממשיכים לצמוח בקצב שלהם.
כשאנו מנסים להתאים ילדים לסטנדרט מסוים ולהשוות ביניהם, אנו לא מצליחים לראות מי הם באמת ולְמה הם זקוקים על מנת לצמוח. אחד הדברים שילדים זקוקים לו ביותר לשם צמיחה הוא מנוחה, מאחר שכל צמיחה מתרחשת בעת מנוחה. פירושה של מנוחה אינו שינה או ישיבה בשקט, אלא דווקא מתן מנוחה לילד מההכרח למצוא את המקום הבטוח שלו, מנוחה ממרדף אחר השתייכות, מנוחה ממאמץ להיות מקובל, מנוחה מניסיון להשתוות לסטנדרט של מישהו, מנוחה מלנסות להיות מיוחד בעיני מישהו. בתרבות או במערכת שבה השוואת ילדים משמשת כמכשיר לדרבן, לדרג או לתייג אותם, לא קיים מצב של מנוחה וילדים אינם יכולים להיות יצירתיים, לגלות את העצמיות שלהם ולממש את מלוא הפוטנציאל האנושי שלהם.
זיווה מאיר- אין מקומות שמורים
לפעמים, כהורים או כילדים, נדמה לנו שהחיים הם בריכה אולימפית שבה מסלולים-מסלולים. ברגע שהילד הראשון נולד, הוא יכול לבחור באיזה מסלול הוא שוחה – ארוך או קצר, רחב או צר. אחרי שמסלול זה נתפס, מגיע הילד הבא, והוא חייב לבחור מסלול אחר. למשל, אם הבכור הוא ילד מסודר - השני יהיה מבולגן, אם הראשון רגוע - השני חסר מנוחה, אם הראשון חברותי - השני סגור. ואז, לעתים, הילד השלישי יהיה דווקא דומה לראשון.
מכל מקום, החלוקות הללו אינן גזירה משמים. אנחנו ההורים נוטים לקבל את החלוקה הזו, את המסלולים שהילדים בוחרים, ולהיגרר אחריה באמירה "אלה התכונות שלהם, ככה הם נולדו". אבל לא כל מה שילד קטן מראה לנו הוא אכן נכון, ויש בו הרבה יותר. אין כאן באמת מסלולים כמו בבריכה אולימפית, ויכולים בהחלט להיות כמה ילדים שכולם רגועים, חברותיים ומסודרים - וגם כמה ילדים שכולם שובבים. אנחנו צריכים לאפשר להם לבחור, ולא לתקוע אותם במסלול שבו הם שמו את עצמם ברגעים הראשונים. עלינו לא להתייחס למסכה המוטעית הזו, ולא לתת לילד לבחור במסלול רק כי המסלול השני כבר "תפוס".
אגב, כל הורה יכול לבדוק זאת עם אחיו ואחיותיו שלו - האם יש לך אחות שקרובה אלייך בגיל? והאם האופי שלכן אכן הפוך? האם אחים קרובים שאתם מכירים נוטים להיות שונים בתכונתם המרכזית?
ננסה לתת דוגמאות מעשיות ליישום הרעיון: כאשר אימא מבקשת עזרה, היא נוטה לפנות תמיד אל הילד המסוים שאכן נענה לבקשתה במהירות. אבל היא צריכה לאפשר גם לילד ששם את עצמו בתפקיד ה"לא משתף פעולה" לבצע את התפקיד. היא צריכה לפנות גם אליו. ייתכן מאוד שהיא תפסיד את עזרתו של הראשון, שיראה שלא רק הוא "ילד טוב של אמא", אבל כך נאפשר גם לאחיו ה"רע" להפוך לילד טוב, וזה מה שהוא הרי באמת.
גם בבחירת תחומי לימודים או חוגים, לפעמים הורים מפנים ילד לכיוון מסוים רק בגלל החשש שהוא ייכנס אל תוך התחום של אחיו, וזה חבל מאוד. בהחלט אפשר לראות כמה אחים שעוסקים באותו תחום, כאשר כל אחד מהם מממש את עצמו מבלי להקטין את המקום של אחיו.
גם כשאנו מתארים את הילדים לחברים או לבני משפחה, לא כדאי למסמר בגיל צעיר את תכונות האופי שלהם ולקבוע מראש "הוא יהיה כזה מבולגן, ממש פרופסור מפוזר" או "היא כל כך איטית ויסודית. אם לנעול נעליים לוקח לה חצי שעה, כמה זמן ייקח לה להכין שבת?".
גם בעמל ההורות היומיומי והשוחק, בין מקלחות לחיתולים ולשיעורי בית, עלינו לזכור שלכל ילד יש נשמה עם מהות מיוחדת. אנחנו כהורים צריכים לאפשר לנשמה הזו לפרוץ, בלי הגבלה או צמצום דמיוניים ובלי לקבוע בפסקנות כבר בגיל שנתיים-שלוש מה הוא יהיה כשיהיה גדול, ובעיקר מה הוא לא יכול להיות.
נסיים במילותיו של הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור': "כל אחד הוא בריאה חד פעמית. ויֵדע זאת כל אדם: אני עם כוחותיי ותכונותיי, פרצוף פניי וסגולות נפשי - יחידי בעולם. בין כל החיים עכשיו אין אף אחד כמוני, בדורות שעברו לא היה כמוני ועד סוף כל הדורות לא יהיה כמוני! ואם כך, הקב"ה בטח שלחני לעולם בשליחות מיוחדת ששום אחר לא יכול למלאותה, רק אני בחד פעמיותי".