נצח יהודה
נצח יהודהדובר צה"ל

את פרומי (44) אני פוגשת בקצה הרחבה הגדולה של הכותל המערבי. אני מזהה אותה לפי הסימנים שנתנה לי יום קודם לכן, כששוחחנו בטלפון.



חולצה שחורה ומעליה ז'קט חום, שביס לבן עם רקמת תחרה וספר תהילים גדול מונח על הברכיים. "עדיף שלא תתקשרי לנייד", היא ביקשה, "כשאני בכותל, אני משתדלת לנצל כל רגע לתפילה".

גררתי כיסא פלסטיק והתיישבתי סמוך למחיצה. רבע שעה עוברת ואני מבחינה בה צועדת לאחור, כשגבה אל היציאה. אני ממהרת להציג את עצמי ופרומי מעלה חיוך מנומס של היכרות. רואים שהיא במתח. אנחנו מתיישבות בצד, רחוק מעין ההמון ומתחילות לדבר. "הסיבה היחידה שהסכמתי להתראיין היא הצורך שלי למנוע את המקרה הבא", היא פותחת בקול שקט אך נחרץ. "את הבן שלי כבר לא אוכל להציל, אבל ילדים אחרים אולי".

"הילד חולם על טנקים"

הסיפור של פרומי נחשב לחריג בקרב הקהילה הסגורה של חסידות אמשינוב. המסלול התורני של הבחורים נמשך עד לחתונה, ועל צבא אין על מה לדבר. בעצם, אסור לדבר. "זה לא שאנחנו נטורי קרתא", היא ממהרת להסביר, "אבל צבא זו מסגרת חילונית שיש בה הפקרות ופריצות. אנחנו לא מגדלים ילדים על טהרת הקודש כדי שבגיל שמונה עשרה יילכו, חס ושלום, למקום שאין בו הלכה ושולחן ערוך". הצרות בביתה של פרומי החלו כשיוסי, בנה הבכור ("ארבע עשרה שעות בחדר לידה עם ייסורים נוראים"), חגג יום הולדת 17. "פתאום בעלי שם לב שהוא התחיל להיעלם מדי פעם בשעות הערב ולא לחזור לישיבה. התחלנו לקבל טלפונים מכל מיני רבנים שמלמדים אותו, והבנו שהוא חווה משבר מסוים ברוחניות".

בני הזוג מחליטים לקחת את בנם לשיחה, ומגלים כי ההיעדרויות התכופות מסדרי הלימוד בישיבה הן רק קצה הקרחון. "ישבנו איתו שנינו, עם עיניים אדומות. רצינו להבין מה קורה עם הילד שלנו, שנחשב לאחד הבחורים היותר טובים בישיבה, ופתאום הראש שלו עסוק במטוסים ובטנקים. ראיתי עליו שהמעמד הזה קשה לו. אם היה אפשר, הוא היה מצמיח כנפיים ועף דרך החלון. לצערי, לא היו לו תשובות בשבילנו". בין המילים הקשות, הבכי והכאב, מצליחה פרומי להבין כי התקוות שתלתה בבנה ("את יודעת, אני יידישע מאמע במלוא מובן המילה") רחוקות מאוד ממה שהיא שומעת ורואה. "הוא אמר לי חד וחלק: אמא, אני מתכוון להתגייס לצבא ושום דבר לא יעצור אותי. אפילו לא אתם".

פרומי לוקחת נשימה עמוקה ובוחנת אותי במבטה. "את אמא?" היא שואלת במפתיע ואני מאשרת. "אז שלא תדעי. אני מברכת אותך שלא תחווי את הכאב הזה לעולם. זו אחת התחושות הנוראות שהרגשתי בחיי. העולם שלי ושל בעלי התמוטט לנו על הראש, בלי שום הכנה. הבן הבכור שלנו, שניבאנו לו גדולות בעולם התורה והתפללתי עליו בהדלקת נרות שיזכה לטעום את המתיקות של התורה כל יום מחדש, הפנה עורף לכל מה שיקר לנו". פרומי עוצרת לרגע ואז מנמיכה את קולה: "מה שמדהים כאן הוא שיוסי נותר עם המטען הרוחני שהענקנו לו ואיתו הוא הלך לצבא. הוא לא גילח את הזקנקן שהתחיל לצמוח לו ונשאר עם כל התלבושת החסידית עד הגיוס ממש. את מבינה את זה? הוא לא הידרדר מבחינה רוחנית אלא החליט בקור רוח אופייני להתגייס לצבא, והיה מוכן לשלם מחיר אישי ומשפחתי על הצעד הזה. עכשיו לכי תשכנעי את הר"מים שלו, את הראש ישיבה ואת השכנים שיוסי שלי נשאר ברובו ילד צדיק. נכון, עם אידיאולוגיה שחותרת תחת יסוד מאוד מרכזי בחינוך שלנו, אבל היי, זה הבן שלי! רציתי לצעוק את זה לכל אישה שהביטה בי בשכונה במבט מרחם. רציתי, אבל בלעתי את הרוק והמשכתי הלאה".

ניסית לשכנע אותו לדחות את הגיוס?

"בוודאי, אבל דיברתי לקיר. ניסית פעם לשכנע ילד בן שמונה עשרה? זה אבוד מראש. הסברתי לו שזו תהיה מכה אנושה לשידוכים שלו ואין סיכוי בעולם שהוא יקבל בחורה טובה. כל הזמן דיברתי ללב שלו, אבל הוא אמר לי: אמא, אני אוהב אותך אבל החלום שלי זה להיות חייל בצבא". פרומי מוסיפה כי בחודשים האחרונים לפני הגיוס עוד ניסתה לקחת את בנה לרבנים ידועי שם, "כדי שישפיעו עליו לרדת מזה, אבל הוא רק ישב עם הראש בין הברכיים ושתק".

להתמודד כל יום מחדש

כשהגיע בדואר תאריך הגיוס הסופי, החליטו במשפחתה של פרומי כי "צריך לנסח כללים חדשים בבית. לראות מה עושים כדי ששאר הילדים לא ייפגעו". המטרה הייתה ברורה: להצניע מעיניה הבוחנות של הקהילה את החייל החדש במשפחה. "בחור מחסידות אמשינוב שהולך לצבא נחשב לפורק עול, ממש חילוני. וכשדבר כזה נודע בקהילה כמו שלנו, אז מתחילים להתייחס אלינו כמשפחה סוג ב'. הבנים הקטנים יותר היו נזרקים מהתלמוד תורה ולבת שלי היו עושים בעיות בשידוכים. ברגע אחד את מרגישה שנפתחות לך אלף חזיתות. עם הילד בצבא, עם הקהילה, בעבודה של בעלי. הייתי קורסת על הספה בסוף יום כזה, סחוטה נפשית ופיזית. התפקוד שלי כאמא לשאר הילדים בבית היה ממש גרוע, וגם השיחות עם בעלי עסקו רק ביוסי. פתאום לא דיברנו על שום דבר בעולם, רק עליו".  

כשנפרד בנה הבכור של פרומי מחיי האזרחות ("אני כמובן לא אוכל לומר לך לאיזה גדוד הוא התגייס, ובבקשה אל תלחצי עליי"), התחילה ההתמודדות האמיתית שלה עם נשות השכונה החסידיות. "אני מגיעה לבית הכנסת ומרגישה שמיליון עיניים ננעצות בי. כולם כבר ידעו שיוסי בצבא, למרות שהתאמצנו מאוד וביקשנו ממנו להגיע הביתה בשעות הערב, כשכולם עסוקים עם עצמם".

פרומי מישירה אליי מבט: "אנחנו קיבלנו את יוסי החדש, עם המון חום ואהבה. למרות שבלילות הייתי מרטיבה את הכר בדמעות ושואלת את השם: מה עשיתי לא בסדר? איפה טעיתי? אולי לא הקפדתי איתו על נטילת ידיים בבוקר? אולי לא אהבתי אותו מספיק? הייתי אכולת ייסורי מצפון, ביום ובלילה".              

פרומי מספרת שלא פעם שוחחה עם בנה על חוויותיו מהשירות הצבאי, ונדהמה לגלות כי "ישנו פער עצום בין איך שהדברים מוצגים לציבור לבין מה שקורה בשטח".  

מה זאת אומרת?

"בצבא יש אווירה מתירנית של ניבולי פה. בנות מפקדות על בנים ועוד כל מיני מרעין בישין".

מה עם הנח"ל החרדי? או מסגרת גיוס של ישיבות הסדר?

"גם שם יש סדקים ואין הקפדה גדולה על הדברים, למרות שבנות לא מורשות להיכנס לבסיסים של 'נצח יהודה' ששייכים לנח"ל החרדי. זה רק נתן לי אישור למה שכבר ידעתי מראש, שהצבא הוא בפירוש לא מקום לשומרי תורה ומצוות", היא קובעת ומסרבת להרחיב בנושא.

פרומי מהרהרת שוב ומנסה לנסח את הדברים אחרת. "תראי, יש בינינו לבין ציבור הכיפות הסרוגות הבדל מהותי עמוק ביחס הראוי לצבא. הם רואים בשירות צבאי ערך ואידיאל, ואפילו מחנכים לכך. תבואי לאם חרדית ותאמרי לה 'את רוצה לשלוח את הבן שלך לצבא?' והיא כמעט תתעלף, אבל לאישה דתית לאומית זו גאווה גדולה. אנחנו חושבים שבחור צעיר, בן שמונה עשרה, צריך ללמוד וללמוד וללמוד. מתי הוא ילמד אם לא בזמן המיוחד הזה, שלעולם לא יחזור? אני שומעת כל הזמן את הסיסמה הנבובה הזו שנקראת 'שוויון בנטל' ולא יודעת אם לצחוק או לבכות. הצבא לא ערוך לגייס עשרות אלפי בחורי ישיבה שמקפידים על אוכל כשר, תפילות במניין, שמירת העיניים ועוד אלף ואחת חומרות. אני שומעת מהבן שלי כל מיני סיפורים ולא מאמינה שזו אכן המציאות. צועקים מעל כל במה על חובת הגיוס לחרדים, אבל לאף אחד אין באמת מושג מה זה דורש".

פרומי מתרוממת לאִטה מהספסל הקר ומיטיבה את המטפחת על ראשה. היא רומזת לי בעדינות כי זמננו תם, אבל מבקשת להוסיף עוד "משפט קטן לסיום, שאני ממש מבקשת שתכתבי". "בחור חרדי צריך להישאר במסגרת תורנית מלאה. גם אם הוא לא כל כך לומד בה. האווירה בישיבה תשמור עליו מלעשות דברים אסורים ותגן עליו מפני הידרדרות נוספת. לומדי התורה הם הכוח האמיתי מאחורי ההצלחות המבצעיות של צה"ל. אני מתפללת לשלומו של כל חייל יהודי בשדה הקרב, אבל יודעת שבעוד הוא נלחם באופן פיזי באויבים שלנו, לומדי התורה יושבים בבית המדרש ונלחמים באותו אויב ממש, רק באמצעים אחרים. אם כל בחורי ישראל יהיו לוחמים בצבא, לא יישאר לנו שום כוח מוסרי לנצח אף אחד".

"גם הצבא הוא שליחות"

לכתבה הזו ביקשתי לראיין נשים נוספות מן המגזר החרדי שבניהן משרתים בצבא. רבות מן הנשים סירבו בטענה כי החשיפה תזיק להן ותגרום צער מיותר לבני משפחתן. גם ביילי (48), חסידת גור, שבנה משרת כבר עשרה חודשים כחייל קרבי, הייתה ברשימת המרואיינות שלי. הגעתי אליה דרך מכרה משותפת שהבטיחה כי "ביילי תסכים לדבר איתך אם לא תצלמי אותה או תקליטי את דבריה. רגע, אבל גם להיפגש זו תהיה בעיה מבחינתה. אז אולי תדברו בטלפון?". לאחר שקבעתי עם ביילי זמן לשוחח, היא התקשרה שוב. "התחרטתי", שמעתי אותה לוחשת אל תוך הפומית, "אני פשוט לא אוכל לעמוד בזה מבחינה נפשית". ניסיתי לשכנע אותה, להסביר שאני בצד שלה ורק רוצה לראות איך נראים הדברים דרך העיניים שלה אבל ביילי הייתה נחושה. "זה לא בגללך, אנחנו הרי בכלל לא מכירות. אני מקווה שאת לא מקפידה עליי", וניתקה.

לאחר סבב טלפונים נוסף אצל חברות ובני משפחה הגעתי אל חיה (59), חסידת חב"ד שבנה מנדי (שם בדוי) משרת כחייל בשח"ר כחול. "היחס לצבא אצל חב"ד שונה משאר המגזרים", מסבירה חיה, "אמנם גם אנחנו רואים בלימוד תורה ערך עליון וחושבים שבחור צריך למלא כרסו ש"ס ופוסקים לפני החתונה ולא להתגייס לצבא, אבל אחרי החתונה האופציה הצבאית יותר מתקבלת על הדעת ואת יכולה לראות לא מעט בחורים חב"דיים שמשרתים ברבנות הצבאית או בנח"ל החרדי. הרבנים אמנם לא מעודדים את זה באופן רשמי, אבל זה לא סוד שחב"ד רואה בכל דבר שליחות וגם הצבא הוא מקום לגיטימי לקרב יהודים ליידישקייט". חיה מגלה כי בנה מגיע הביתה לבוש מדים "עם ציציות בחוץ", ומדגישה את התייחסותו החמה של הרבי מלובביץ' לצה"ל. "זה לא נותן אישור ל'תמים' (כינוי לבחור ישיבה חסידי, ש"ר) להתגייס", היא צוחקת, "אבל את כבר מבינה לבד שכשאומרים 'הציבור החרדי' מתכוונים לאינסוף תת-מגזרים שאין ביניהם שום תמימות דעים בנוגע ליחס הראוי שצריך לתת לצבא".

שח"ר כחול נחשב לאחד המיזמים המצליחים של צה"ל לשילוב חרדים במערך הטכני של חיל האוויר (כחול הוא צבעו של חיל האוויר). משנת 2007 הצטרפו לפרויקט יותר משש מאות חרדים אשר משרתים בין שנה וחצי לשנתיים. מרבית המתגייסים הם בחורי ישיבות נשואים וחלקם אף אבות לילדים. המיזם מבטיח לחיילים שירות בבסיסים שיש בהם בית כנסת ומתקיים בהם שיעור תורה יומי. בנוסף לכך ניתן לחיילים אוכל כשר למהדרין על ידי חברת 'המשביע', שהיא הזכיינית הבלעדית בתחום המזון. למרות התנגדות עקרונית לשירות בצה"ל בחלקים נרחבים מהציבור החרדי, פרויקט שח"ר זכה להסכמה שבשתיקה בקרב חלק מן ההנהגה החרדית, בגלל ההקפדה על תנאים המתאימים לאורח החיים החרדי. חיה שומעת את הסקירה שלי ומתלבטת איתי "איך להגיב עליהם נכון ובלי ציניות". "אני לא רוצה להיות זו שמקטרת על כל מיני זוטות, אבל חלק מהפרטים שציינת עכשיו לא ממש מדויקים".

מה לא מדויק?

"שח"ר כחול נחשב לבסיס פתוח, בשונה מבסיסים של הנח"ל החרדי שנחשבים סגורים יותר. אין בנות במעגל הראשון אבל מכיוון שמדובר בחיל האוויר, יש נוכחות נשית בשלבים המאוחרים יותר של הגיוס". כמו כן מגלה לי חיה כי בנה שירת בחיפה ושם "יש מפגש קרוב עם בנות", אבל ממהרת להבהיר כי רוב ההבטחות למתגייסים החרדיים מתקיימות במלואן. "יש להם זמנים מוגדרים לתפילות, בכל בסיס יש רב צבאי ואפילו בצומות נותנים להם לנוח. אבל עדיין...".

עדיין מה?

"לא יודעת, לבן שלי, המפגש הראשון עם התכנית היה הלם מוחלט".

אחד היתרונות הבולטים של פרויקט שח"ר כחול הוא התשמ"ש (תשלומי משפחה) אשר מעניק לזוג נשוי עם ילד זכאות להחזר שכר דירה במהלך שירותו של הבעל בצבא. "שנה אחרי שהתחתן, נולדו למנדי ולאשתו תאומות והעול הכלכלי היה פשוט בלתי נסבל. אצלנו הבנות לומדות בסמינר למורות וכבר בשנה השנייה או השלישית הן מתחתנות, כך שתואר ראשון עדיין אין להן ובינתיים ברוך ה' הן כבר אמהות לילד או שניים. הבעל גם הוא רק יצא מהישיבה והקושי להתפרנס הוא אדיר". חיה מספרת כי נוכח יוקר המחייה, הצבא נתפס כאופציה לא רעה בכלל לזוג נשוי עם ילדים. "ברור שאין שם משכורות עתק, אבל כשהבעל גם ככה נעדר מהבית והאישה צריכה לפרנס ולעבוד קשה, זו הקלה משמעותית במלחמת הקיום שלהם".

לקראת סוף שיחתנו, חיה הופכת מהורהרת. "חשוב לי שהכתבה שלך תוצג באור חיובי ושלא ייגרם על ידי שום חילול השם. אני עדה באופן אישי למאמצים שצה"ל עושה כדי לקרב את הציבור החרדי לשירות בצבא. יש מגמה חיובית של אברכים שתורמים תרומה מכרעת לאופי של המקום שהם משרתים בו, כמו הקפדה מקסימלית על כשרות, לשון נקייה ועוד. זה מה שהקדוש ברוך הוא מבקש מאיתנו, 'והיה מחנך קדוש'. חבל לי מאוד שהשיח ברחוב הוא אלים ומציע ענישה אבסורדית, עד כדי כליאה לבחורי ישיבה שיסרבו להתגייס. לכלוא אותם? לדעתי זה איום סרק, אבל יש בו המון כאב וחוסר הבנה של התרומה האדירה של לומדי התורה. אני בטוחה שהבן שלי ועוד מאות אברכים כמוהו, כולל בחורי ישיבות ההסדר, שמקדשים את הקב"ה בכל פסיעה שלהם בצבא, ולו הקטנה ביותר, הם התשובה האמיתית לאיך צריך להיראות צבא יהודי בארץ ישראל".  

"הבן לא מצליח להתעורר לקידוש"

לפני כחמש שנים הגיע בחור צעיר אל היכל ישיבת פוניבז', וביקש לדבר עם המשגיח. "אחי לומד כאן בישיבה ואני רוצה שתשמור עליו", הוא ביקש מהרב המופתע, שלא הבין את הבקשה המוזרה וחיכה להסברים. "אני משרת בצבא ולא רוצה שאחי ייפגע מהבחירה שלי, אז באתי לבקש ממך שתדאג לו. שלא יתנכלו אליו". שימי (25) היה באותן שנים תלמיד ישיבה מן המניין וחילופי הדברים בין אחיו החייל ("אח שאני מאחל לכל משפחה בישראל") למשגיח בישיבה שבה למד לא הגיעו לאוזניו. "אני לא יודע עד היום מדוע המשגיח העלים ממני את העובדה שאחי בא אליו", הוא אומר, "גם אחי לא סיפר לי מיד. רק אחרי כמה חודשים, ברגע של גילוי לב בינינו, נודעו לי כל פרטי המעשה".

שימי הוא קרוב רחוק שלי, אך מעולם לא שמעתי את סיפורו המלא. אני מבקשת ממנו רשות לכתוב את הדברים ל'בשבע', והוא מתפלא: "זה לא אמור להיות עיתון שמעודד גיוס לצבא? זה שייך לציונות הדתית, לא?". אני עונה לו שהכתבה הזו קצת יותר מורכבת, ואנחנו מבקשים להשמיע בה את הצד של משפחות החיילים החרדים. שימי מתרצה ומתאר ילדות נפלאה ב"עיר התורה והחסידות" בני ברק. "המון רעש ולכלוך אבל גם המון אנשים מקסימים וערבות הדדית מיוחדת".

הם ארבעה אחים שלמדו כולם במוסדות תורניים בעיר. "לא היינו שייכים באופן רשמי לאף זרם ואולי זו הייתה חלק מהבעיה שלנו. לא הגדרנו את עצמנו מספיק כדי לדעת מה הכיוון התורני שלנו". שימי מספר כי ההחלטה ללכת לפוניבז' הייתה ברורה לו מגיל צעיר ושאיפתו העיקרית הייתה תמיד "להיות בן תורה". כשאחיו הגדול התגייס לצבא, אביו כינס את המשפחה כולה וביקש לשמוע מה הן התחושות של ילדיו. "למרות שנחשבנו בית ליברלי יחסית, היינו מאוד מופתעים מהצעד של אחי הגדול. הוא תמיד היה בחור שהעז יותר מאיתנו, בכל דבר. אבל במשפחה שלנו הצבא נתפס כצעד אחד יותר מדי, לכן לא ידענו איך לעכל את הידיעה הזו".

הוא נפלט מהישיבה ולכן הלך לצבא?

"לא הייתי משתמש במילה 'נפלט'. בואי נגיד שהוא לא התאים למסגרת מבחינה התנהגותית. הוא היה נער היפראקטיבי כזה, שלא ממש ישב ולמד, אז מבחינתו הצבא היה מקום מעולה לחבר'ה כמוהו, אבל מבחינה רוחנית הוא היה ירא שמיים לא פחות ממני".

שימי מספר שאחיו היה חוזר הביתה אחת לחודש כשהוא ממורמר ועייף. "ברור שכל חייל חווה משבר מסוים כשהוא נכנס לצבא, אבל אצל חייל חרדי זה קשה יותר. הוא צריך לדאוג להתפלל לפני כולם כדי שלא יפתחו עליו עיניים אם הוא מאחר למסדר, להבין מה למען השם המפקד הצעיר הזה רוצה ממנו ואיך מחזיקים ראש בשבת, כשחצי מהפעולות הן בגדר חילול שבת ממש".

שימי מגלה כי באותן שבתות שאחיו נכח בבית "היה לו קשה לקום בזמן לתפילות", דבר שגרם עוגמת נפש רבה להוריו. "בהתחלה היינו מנסים להעיר אותו, אחר כך כבר התייאשנו. אבא שלי היה מתחיל לקדש והדמעות פשוט חנקו אותו. זה היה רגע שנחרת בזיכרוני חזק מאוד. רגע עצוב מבחינתי".

שימי מוסיף כי על רקע שירותו הצבאי של אחיו החלה אמו "ללמוד על הצבא אצל כל החברות והשכנות. היא רצתה לדעת מה באמת עובר עליו ולא הרפתה ממנו. ראיתי שהוא מתאמץ להסביר לה על אופי התפקיד שלו. על הקושי לשלב את המצוות היומיומיות עם פעילות צבאית אינטנסיבית, שלפעמים רק אני הייתי מודע לה, כדי לא להדאיג את ההורים". לטענתו, ההלם הראשון של אחיו מהצבא נבע בכלל מהשפה ומהסלנג הצבאי שהיו זרים לאוזניו. "הדו-שיח בין החיילים היה קשה לו מאוד. הוא אמר לי 'אני יוצא מהאוהל רק בגלל הדיבורים האלה'. אחר כך הוא התרגל, לצערי. כמו הרבה חבר'ה מהגדוד". בסופו של השירות הצבאי, החליט אחיו של שימי כי הוא נרשם לישיבה לחוזרים בתשובה. "הוא היה שם פחות מחצי שנה. היה לו רצון לרענן את הידע ההלכתי שלו, לחזור קצת לתורה. זה לא שהוא הצטער על השירות, אבל היה לו חשוב ללמוד קצת תורה לפני החתונה".

לדעתך הוא היה עושה הכול שוב?

שימי שותק לרגע ואז עונה בטון החלטי: "יכול להיות שהוא היה מתגייס, אבל עם גישה ביקורתית יותר לכל המסלול הזה שנקרא הנח"ל החרדי. וכמובן עם הכנה אמיתית של כל המערכות. גם הרוחנית וגם הפיזית".