בוהה בחלל שבו צפות ללא מטרה רשימות מטלות ארוכות וסבוכות, מטרידות ודחופות. מנסה ללא הצלחה ללכוד אותן ולקרוא אחת מהן, גם אם לא לבצע. לרוב אין סיכוי שאזכה לבצע.
מטלות גשמיות ורוחניות, מטלות קטנות או גדולות, מטלות פרוצדורליות או מטלות אנושיות. חשבונות - לשלם, דואר רשום - ללכת לקחת, הפתק של הדואר הרשום - הרגע ראיתי אותו, החוג של הבנות - לתת צ׳קים, בנק -להזמין צ׳קים, להפקיד צ׳קים, חלב, לחם, מלפפונים, ביצים, מתנה לגננת, טלפון למורה, חצאית לתופרת, שואב אבק לתיקון, רופא שיניים - לקבוע תור, אורתופד - לקבוע תור, רופא עור - לבטל תור, טיטולים, נייר טואלט, אבקת אפייה, בר מצוה משפחת כהן - מתנה. נשמע לכן מוכר? זה מקטע קטן ומקרי. פחות או יותר מה שעובר במוחה של אישה יהודייה ממוצעת בחצי דקה שבה היא הולכת עם הילד על הידיים מהאוטו עד לגן. מהלך עשרים שניות בערך.
משימה בלתי אפשרית
וכיוון שהיום נהוג להיות מטופלת באיזושהי שיטה, בדרך כלל שיטה ששמה הוא שלוש אותיות באנגלית, המצאתי שיטה כזאת ואני מטופלת בה כבר חודשיים. ניסויים בבני אדם. הולך לא רע. יש לי גם קבוצה מדגמית קטנה ולא מייצגת שכוללת את גיסתי ועוד שלוש חברות. התגובות מעודדות. אז הנה אני מוכרת לכן אותה בזול. אם יצליח לכן, תודיעו לי כדי שאדע לחייך בסיפוק ולגזור קופון. השיטה נקראת o.i.m. ראשי תיבות של המילים:
one imposible mission, או בשמה המלא: one imposible mission a day.
משימה בלתי אפשרית אחת ביום. רק אחת, אחת ולא יותר, אבל שתהיה מהמורכבות האלה, המנג׳סות. או מהקשות האלה, הרוחניות, משימות שצריך אמונה כדי לעשות אותן. ביום הראשון רשמתי את הבן שלי לחוג קלרינט. משימה קשה שאני מתכננת לעשות כבר חודשים ולא מגיעה אליה. כמעט כל יום בחודשים האחרונים עברה במוחי מחשבה מנסרת ומייסרת אודות העובדה שבני המוכשר כל כך במוזיקה לא לומד לנגן על שום כלי.
זאת הייתה המשימה הבלתי אפשרית הראשונה שלי. היא כללה טלפון למורה, השאלת קלרינט עזוב מחברה וקביעת שיעור ראשון עוד לאותו היום. למחרת נפלתי ולא עשיתי כלום. הייתי בהיי מהצלחת לימודי הקלרינט.
למחרת התחלתי שוב מהתחלה. עשיתי סעודה רביעית, משימה שנכשלתי בה שבועות רבים. למחרת נסעתי עם אימא שלי לכותל. היא סחבה אותי האמת, אבל אני נסחבתי מתוך רצון והחלטה לעשות דבר אחד בלתי אפשרי ביום, O.I.M. - ועשיתי. חזרתי הביתה בצהריים אחרי שחרית בכותל וחצי יום כיף עם אימא שלי. לא דבר שבשגרה. משימה בלתי אפשרית בעליל.
כי הרשימה היא אויב. היא הניתוק שלנו מהרגע. היא מנהלת אותנו כמו מנהל קרקס גמד עם שוט ביד. הוא צועק עלייךלהכניס את הבטן, לחייך ולהראות לכולם כמה את מושלמת. צאי מזה, את לא מושלמת. רשימת המטלות גדולה עלייך,לא תצליחי לעמוד בכולה. היא תבלע אותך ברגע, היא תעשה אותך קטנה.
אז רק אחת ביום. בלי ייסורי מצפון. וגם אם זה אחת ביומיים או אחת בשבוע, גם טוב. העיקר בלי לחץ. הלחץ הוא החבר השבבניק של הייאוש. הם הולכים מחובקים בשכונה. או כמו שנכתב על הכריכה של מדריך הטרמפיסט לגלקסיה:
״ב ל י פ א נ י ק ה !״. לפעמים אני חושבת שהספר הזה נכתב על בעלי תשובה.