הרבנית ימימה מזרחי על חכמת הסביבון

כמה חשובים החלומות בחנוכה! פשוט לשבת ולחלום מול הנרות. בחנוכה מקבלים מה שמבקשים. אין לשער מה האור הגדול של החנוכייה עושה לנשמה. 

"עד שתכלה רגל" - ראשי תיבות "שער". חצי השעה הזו שבה הנרות דולקים פותחת לך שער, התחלה מחודשת לביתך ולחינוך ילדייך. ביהדות, נר הוא תמיד התחלה של משהו חדש: כשמישהו נפטר, לא עלינו, מדליקים נר. זו התחלה חדשה לנשמה שלו וגם למשפחה. כאשר שבת נכנסת זו התחלה חדשה, וכשהיא יוצאת זו התחלה חדשה. לפיכך מדליקים נר בכניסתה ובצאתה. כל יום בחנוכה הוא בריאה חדשה של חייך. 

איזה כוח יש לתפילות, וכבר שמענו על סיפורי נסים רבים בזכות תפילות מול החנוכייה. לכן, בכל פעם שאת עוברת ליד הנרות הדולקים, תבקשי. כך אומר הרבי מרוז'ין. הרי זה שער פתוח והשלהבות המאירות ממיסות פתח בשמים.

רק תני תנופה של אמונה. אל תאמרי "הבחור הזה לא ירצה אותי", "לא הצליח הטיפול – מילא, נחיה רק עם ילד אחד", "נמאס לי לצאת לראיונות עבודה, אני מפסיקה בזאת ושוקעת". אל תתייאשי מראש! הרב חיים שמואלביץ קורא לזה "חכמת הסביבון": רק לתת את התנופה, וה' כבר יסובב בעבורך את הכול. היִי סביבון סוב-סוב-סוב. 
הרבי מרוז'ין אומר דבר מדהים: את אותה הפעולה שצדיקי הדור אינם יכולים לפעול בתפילת נעילה ביום כיפור, יכול כל יהודי פשוט לבקש ולפעול בדמעות שישפוך מול הנרות ביום "זאת חנוכה"! זאת אומרת, מי שזוכה לעמוד חנוקה מדמעות מול נרות החנוכה, דומעת עד אשר השלהבות ייטשטשו וכבר לא תוכל לראות כמה דולק, מי שבוכה ברגע הזה - חותמת את חייה לטובה.

יש לך הזדמנות אדירה לשנות דברים נעולים. לחתום הכול מחדש. מה שגדולי דור לא יכולים לעשות בנעילה, את יכולה ב"זאת חנוכה". על אדם להשתדל להשקיע ביום הזה זמן וכוחות לבקש על רוחניות, אהבה, יראת ה' וחיזוק באמונה. כך כותב הרבי מרוז'ין. את חייבת לבקש, לתפוס את עצמך, לשוב ולשנות את עצמך כך שהכול יתהפך לך לטובה. 

ויתנהג במשך כל היום באופן מרומם

חנוכה הוא חג של אור ושל הארת פנים, וכסלו הוא חודש של נסים מופלאים ושמחה גדולה. ואני – איך אזכה להיות שמחה? ובכלל, מהי שמחה? שמחה תמיד כרוכה בהגדרת תפקידים. להגדיר את התפקיד שלי ולדעת: אלה תחומי תפקידי, ומה שאני עושה - אני עושה בשמחה!

איזו גדוּלה אנו מנחילים לילדינו כשהם רואים אותנו עושים את תפקידנו בשמחה! והתפקיד המרכזי שלנו, שמתגלם בחנוכה בפרט, הוא הנחלת כוח התפילה והאמונה בכוח התפילה לילדינו.

מרים בת בילגה הייתה בת למשפחת כוהנים ידועה בתקופת היוונים. היא התחתנה עם מתייוון. כאשר נכנסו היוונים לבית המקדש, היא נכנסה ובעטה בסנדלה במזבח ואמרה: לוקוס לוקוס (זאב זאב), עד מתי אתה אוכל ממונם של ישראל ולא עומד להם בשעת צרתם? 

באותו יום קנסו את כוהני משפחתה של מרים ונידו אותם מכל תפקיד כהונה במקדש. אבל מה הם אשמים שאחת הבנות שלהם מתנהגת כך? אומרים חז"ל: שותא דינוקא בשוקא, או דאבוה או דאִמֵיה. כלומר, כשילד פולט שטויות, הוא שמע את זה מאביו ומאמו. 

מה אומרת האישה הזו? היא צועקת צעקה מעומק הלב. היא זועקת מעמקי לבה בראותה את החורבן ואת העושק, את טימוא כדי השמן ואת חילול הקודש. מהו המזבח? התפילה. "טוב ה', די. כמה זמן אתה רוצה ממני על תפילות והשתדלויות? לוקח ממני את הזמן, לוקח מישראל את הכסף, ואין אתה עומד להם בשעת צרתם?". 

היא לא אשמה, אומרים חז"ל. הדבר האחד והיחיד שיכולים הורים להנחיל לילדיהם הוא אמונה בכוח התפילה - או חלילה זלזול בכוח התפילה. למרים בת בילגה לא הייתה אמונה בתפילה. "למה אתם מתפללים, תראו איך אתם חיים!" - זה מאביה ומאמהּ. אם על משהו אנחנו מצוות בחנוכה, הרי הוא שהילדים יראו אותך חנוקה מדמעות מול החנוכייה. 

יהי רצון שנזכה לחלום, 
להתפלל ולחזות בהתגשמות 
כל חלומותינו לטובה.