פנים אל מול פנים
פנים אל מול פניםפנימה יח"צ

"בבית חלומותיי אשר בראש גבעה, תנור גדול אבנה ואש תמיד תבער..." כשאנו מציירים את בית חלומותינו אנו חולמים על כל הטוב והיפה, ועל אש התמיד של האהבה שתבער בו. אך במהלך החיים מסתבר כי לעתים למציאות אין את כנפי הדמיון, ואנו נופלים ומתייאשים, מורידים ציפיות ומפסיקים לחלום. 

אך רק "מי שחלם לו ונשאר לו החלום" יש סיכוי שיזכה להגיע אליו, גם אם רק לפרקים. שכן החלום הוא האפשרות שלנו לנוע ולחתור קדימה, לא לטבוע בתוך השגרה ולא להיכנע לאילוצים ולנפילות, למציאות ולסטטיסטיקה. 

בפרשות השבוע של החודש מתואר בניין המשכן, בית חלומותינו (יובב"א), מקום השראת השכינה. ובתוכו, לפניי ולפנים, בתוך קודש הקודשים, מונח ארון הברית ועליו שני הכרובים הפורשים כנפיים למעלה ומביניהם עולה ובוקע קול ה'. "וְעָשִׂיתָ שְׁנַיִם כְּרֻבִים זָהָב מִקְשָׁה תַּעֲשֶׂה אתָֹם מִשְּנֵׁי קְצוֹת הַכַּפּרֶֹת: וַעֲשֵׂה כְּרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה וּכְרוּב אֶחָד מִקָּצָה מִזֶּה מִן הַכַּפּרֶֹת תַּעֲשׂוּ אֶת הַכְּרֻבִים עַל שְׁנֵי קְצוֹתָיו: וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פּרְֹשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה סכְֹכִים בְּכַנְפֵיהֶם עַל הַכַּפּרֶֹת וּפְנֵיהֶם אִישׁ אֶל אָחִיו אֶל הַכַּפּרֶֹת יִהְיוּ פְּנֵי הַכְּרֻבִים:" (שמות כה). 

שני כרובים אלה, העשויים על פי חז"ל בתבנית של זכר ונקבה, הם מקשה אחת ופותחים לפנינו צוהר נוסף להבנת הקשר של 'שניים שהם אחד'. כפילות זו באה לידי ביטוי גם בכפילות המבט: "1)  ופניהם איש אל אחיו 2) אל כפורת יהיו פני הכרובים". ומהמשכן אל מקדשנו האישי, אל הבית, אל החיבור הפלאי בין זכר ונקבה, בין איש ואישה, שאם זכו - שכינה ביניהם.

"ופניהם איש אל אחיו": קשר של 'פנים בפנים' הוא קשר שיש בו הישרת מבט שבאה מאהבה. יש בו הזמנה לצאת מגבולות עולמי, מגבולות העצמי, מההתמקדות בי, בצרכיי, בזכויותיי, במצוקותיי, בתפיסת עולמי לגבי מה צריך לעשות, מתי ובאיזה אופן. יש בו הזמנה לפקוח עיניים ולהביט במי שעומד כנגדי, לשמוע את קולו, להקשיב לדבריו, לפגוש את פניו, את פנימיותו. הזמנה לצאת מעצמי אל עבר האחר, להרחיב את עצמי ולהכיל בו את מי שלא אני. זהו קשר המחפש את האפשרות להיכנס פנימה דווקא דרך היציאה מעצמי. תנועה זו כלפי הזולת, מגלה את הכמיהה לבניין קשר פנימי ורגיש, קשר שיש בו קשב ודיבור מתוך רגישות לצרכיו ומצוקותיו של מי שעומד מולי, מתוך התעניינות כנה בפניו הייחודיות, בצלם הא-לוקים שבו.

"מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני". רק כשיש מי שמביט בפניי, בפנימיותי, ורק כשאני מביטה בפניו, בחתירה לפנימיותו, רק אז יכולה לבוא הידיעה המלאה בבחינת "והאדם ידע את חוה אשתו". ידיעה שאין בה חציצה, ידיעה שכולה אחדות ואהבה, ידיעה המגיעה לשיאה בחיבור פנים בפנים, גוף בגוף, נפש בנפש. יחד עם המבט ההדדי, זה כלפי זה, קיימת נקודת מבט נוספת: "אל הכפורת יהיו פני הכרובים". אל הכפורת המכסה את ארון הברית, אל החלומות המשותפים, אל החזון הגדול והרעיונות האצילים המונחים בבסיס הברית שבינינו. ברית המחברת אותנו
לעם ישראל, המחברת אותנו לאבינו שבשמים. אותה ברית של ייעודנו, "לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוּהֶ אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט". "וְהָיוּ הַכְּרֻבִים פּרְֹשֵׂי כְנָפַיִם לְמַעְלָה", ולפני ואחרי הכל לפרוש כ(נ)פיים למעלה בתפילה...

שנזכה שיהיה ביתנו משכן עדי עד לשכינה.

הכתבה מגיליון פנימה להצטרפות ולקבלת מנוי במבצע לחצו כאן