הוא כל כך שקט, עד שהוא מצליח לצלול דרך צינורות הדם הכי דקים עד לעומקים. ושם, בלי שאף אחד יבין איך זה קורה, הוא מתחיל, כמו גידול סרטני, לשלוח זרועות, גרורות, שלוחות.
מהר מאוד הוא בונה מעצמה פנימית מכוערת ועכורה. מבחוץ עדיין קשה לאתר את קיומו. אבל משהו בפנים קמל. העיניים נעשות שקופות והקול שברירי. הצבעים מיטשטשים וחדות התמונה של הנפש האלוקית נשברת והולכת.
ויש כאב שמגיע באחת.
עוד לפני שהבנת מנין נחת הוא פשוט בוקע את הכל ומתפשט בבת אחת בכל הגוף. משתק את כל המערכות. מדמים כל מחשבה. ואז, רגע אחד בלבד לפני שגם הוא צונח פנימה ומתחיל לנטוף ארס, אפשר ללכוד אותו ביד. ללכוד ולהביט בו.
ואז, ברגע שהוא מבחין שניתן לו שם, ברגע שהוא חש שאתה יודע שאינו אלא שליח, הוא נרגע.
הוא שורף, אבל לא את מהותך. הוא מתפשט לכל מקום, אבל בגלל שהוא נראה לעין הוא לא מכווץ שום איבר. להיפך, כולם נפתחים לקראתו, כולם מחבקים אותו. שרוף אותנו, גואל. טהר את כל מה שלא באמת שייך לנו. אחינו אתה.
ואז, אם אתה לא פוחד. אתה יכול לקלף.
מה שאתה באמת והכאב אינם אויבים. לעולם יהיו משרתים לאותו אדון. החומר המיותר, הנצבר ללא צורך, בדפנות, בעיקולים הנסתרים, רק הוא חוסם את הראות הפנימית, רק הוא מפריע לחדוות השמים להופיע. ורק אותו שורף הכאב. למען זה נברא
פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'