רוצים משימה מאתגרת? נסו למצוא דירות שלושה חדרים סטנדרטיות חדשות למכירה. לא דירות לופט ולא דירות שלושה בשטח של חמישה. דירות שלושה חדרים בגודל של שלושה חדרים. מכיוון שבדקתי את השטח לפניכם, אני יכול לתת לכם רמז מה תהיינה התוצאות. אתם תמצאו כמה דירות כאלו, אבל מעט, ממש מעט.
בעבר, כשמרבית הדירות במדינה נבנו ביוזמה ממשלתית, נבנו כאן לא מעט דירות של שלושה חדרים. מי שעבר מפחון במעברה לדירת שלושה חדרים הודה על מזלו הטוב ולא התלונן. גם בעשורים שלאחר מכן דירת שלושה חדרים הייתה אופציית שיכון מוכרת ורבים וטובים גרו בדירות כאלו. אז למה היום כבר כמעט שאין דירות חדשות כאלו? האשמות הן בעיקר הרשויות המקומיות.
דיני התכנון והבנייה סבוכים, וגם לקורס מבוא תקצר כאן היריעה. לכן נסתפק כרגע בעובדה שהמסננת התכנונית הראשונה של כל תוכנית בניין עיר (תב"ע, בלשון העם) היא מועצת העיר, בשבתה כוועדה מקומית לתכנון ובנייה. בתפקידה זה קובעת העירייה, בין היתר, את גודלן של הדירות שייבנו בשטחה בעתיד. בוודאי שמעתם כבר בעבר שהעיריות מעוניינות בדירות גדולות, כי דירות כאלה קונים אנשים שיש להם כסף, והעירייה רוצה שיגורו אצלה אנשים שיכולים לשלם. נשמע הגיוני? יכול להיות. אבל האמת על האינטרס של העירייה היא הרבה יותר פשוטה והרבה פחות מרושעת.
אפיק ההכנסה העיקרי של העיריות הוא הארנונה. אפיק ההוצאה העיקרי של כל עירייה הוא התושבים שלה. עכשיו, דמיינו לעצמכם את משפחת ישראלי. אבא, אמא ושלושה ילדים (כן ירבו בע"ה). אם חמשת בני משפחת ישראלי יגורו בדירה בשטח של 125 מטרים (שטח של דירת חמישה חדרים סטנדרטית), הם ישלמו הרבה יותר ארנונה מאשר בדירה בשטח של 80 מטרים (שטח של דירת שלושה חדרים סטנדרטית). יחד עם זאת, בין אם הם יגורו בדירת שלושה חדרים או בדירת חמישה חדרים, השירותים שתצטרך העירייה לספק להם יהיו מאוד דומים. כמות האשפה לא תגדל, גני הילדים ובית הספר לא ישתנו, פרופיל צריכת התרבות יהיה דומה וכך גם בשירותים עירוניים נוספים. על מנת שאפשר יהיה לספק את כל השירותים הללו זקוקה העירייה ליותר ארנונה, ואותה משיגים עם דירות גדולות יותר.
למרות זאת, מחקרים שנעשו בישראל גילו כי גם אחרי שהדירות גדלו, כל משפחה חדשה שבאה לגור בעיר מסיבה לעיר גירעון. הארנונה שתשלם אותה משפחה, בממוצע כמובן, לא תכסה את מלוא השירותים שהעירייה מעניקה לה. אז מי מחזיק את העיריות? במקרה הטוב אזורי המסחר והתעשייה, שם הארנונה גבוהה יותר וכמות השירותים המוניציפליים קטנה (מתי בפעם האחרונה ראיתם גן ילדים באזור תעשייה?). במקרה הפחות טוב עושה את זה המדינה. הבעיה עם המדינה היא שהיא אמנם עושה את זה, אבל גרוע, ומענקי האיזון אינם מספיקים אף פעם כדי לסגור באמת את הפער בין השירותים הנדרשים לארנונה הנגבית.
אלופי הרגולציה
כאשר עבדכם הנאמן היה חייל בצבא ההגנה לישראל, נהוג היה לדבר על "חוק הבמבה". החוק הזה קובע בערך כך: יום לאחר שחייל בצה"ל ייחנק למוות כתוצאה מאכילת במבה תצא פקודה חדשה. אפשרות אחת היא שהפקודה תאסור על אכילת במבה בבסיסי צה"ל, אפשרות שנייה היא שהפקודה תקבע כי לפני כל פתיחת שקית במבה בבסיס צבאי יש לערוך מסדר הוראות בטיחות.
לשמחתנו, תוקפו של חוק הבמבה במובנו הצר מעולם לא נבחן, אולם ההתנהלות הכללית במדינה בהחלט תואמת את רוחו. התגובה הישראלית לכל בעיה היא הקמת ועדה, אשר בסופה יחוקק חוק או תתפרסם תקנה חדשה. החוק או התקנה יטילו איסור או מגבלה, יקבעו פרמטרים וימנו מפקח חדש או קיים לדאוג לביצוע. חוק מצטרף לחוק, תקנה לתקנה, ולכל המפלצת הגדולה הזו שנוצרה קוראים בלועזית רגולציה, ובעברית אסדרה.
על מנת להבין עד כמה מדובר בתחום רחב, נציג כמה דוגמאות. רוצים לפתוח קיוסק חדש? גשו למחלקת רישוי עסקים ברשות המקומית. שם תקבלו רשימת מטלות לא קצרה המהווה תנאי בל יעבור לקבלת רישיון. הפעלתם את העסק ללא רישיון? אתם עבריינים. אם תחפצו לפתוח קייטנה לילדים בקיץ, משהו לא גדול, 10‑15 ילדים, תזדקקו גם כן לרישיון עסק. בין הטפסים הנדרשים: אישור יועץ בטיחות על בטיחות המבנה, אישור משרד הבריאות על האוכל, אישור משרד החינוך על התוכנית החינוכית (זו לא בדיחה), ועוד ועוד. רוצים לייבא ארצה מכולה עם צעצועים? גם אם בידכם אישורים תקפים על התאמתם לתקן אירופי למשל, תצטרכו לממן בדיקה של התאמתם לתקן הישראלי.
לכל הוראה כזו יש היגיון פנימי אמיתי. חלק ניכר מהן נכתבו בדם או בדמים, כספים רבים שאנשים הפסידו. אולם למרות זאת, מפלצת הרגולציה שנוצרה בישראל הפכה למשקולת כבדה המקשה על צמיחת המשק. אם יזם שרוצה להקים מפעל צריך להוציא סכומי עתק על התמודדות עם דרישות רגולטוריות, כל תמונת הכדאיות של הקמת המפעל עלולה להשתנות. האישה שלא תפתח קייטנה קטנה בקיץ עקב הדרישות, לא תוכל לממן בשנה שלאחר מכן את הלימודים האקדמיים של הילד שלה. השכנות שלה ייאלצו לשלם הרבה יותר לקייטנה ממוסדת, וכך יישאר להן פחות כסף למימון בילויי הקיץ של הילדים.
לאחרונה מתברר כי ישראל היא אלופת הרגולציה בעולם המערבי. חוקים, תקנות, הוראות ומאות רגולטורים פעילים מייצרים המון עבודה ומעט מאוד צמיחה. ראש הממשלה נתניהו הגדיר את הבעיה בנאום שנשא בוועידת התעשיינים השבוע כ"קרטל של רגולטורים".
ברור שבלי רגולציה אי אפשר. השאלה היא האם יש התאמה בין מידת הפיקוח ובין חומרת הבעיה שהוא אמור למנוע. הנטייה הישראלית לפתור בעיות רגולציה על ידי הוספת עוד רגולציה גם היא בעוכריו של המשק הישראלי. כעת מנסים במשרד ראש הממשלה להילחם בתופעה. נדמה שהמסמך הארוך והמסובך בן 76 העמודים שחובר לצורך כך, לא מעיד על סיכויי הצלחה גבוהים מדי.