קשה כשההורים בבית.
מעל לכל הקשיים המעשיים עומד הקושי הרגשי: כולנו יודעים שמשהו בכל אחד מאיתנו נשאר ילד קטן שרוצה להתפנק ולהשתובב. זה דווקא נחמד, להיות מחובר לצד הילדותי שבנו.
אבל באותה מידה יש בנו חלק שלא ממש התבגר ועדיין חרד מביקורת של ההורים ומנסה להשתחרר ממרותם (אם זה טבעי להיות "קצת ילד", זה הרי טבעי לא פחות להיות "קצת מתבגר"...).
כולנו מכירים את התמונה המוזרה לכאורה, שאדם בוגר ומכובד חרד מביקורת של הוריו כאילו הוא עדיין בתקופה הרחוקה ההיא, כשהיה נער בבית הוריו. מספרים על הרב קוק שביקש מאביו שלא יבוא לדרשתו משום שהוא מטיל עליו אימה...
לא פעם, כשההורים הקשישים גרים איתנו בבית, משהו בנו מרגיש כאילו חזר לאחור ושב להיות נער שחי בביתם שלהם. "אני לא מרגיש שאני יכול להיות עצמי, להיות טבעי, במצב הזה", אומר לעצמו האדם הבוגר שהכניס את הוריו לביתו.
ומה עוד שלא פעם ההורים עצמם לא מצליחים לתפוס שהילד של פעם הפך לאדם בוגר שיש לו דרך חיים משלו, וכמעט תמיד דרכו שונה משלהם במעט או בהרבה. יש להם מה לומר, והם אכן אומרים, על דרכו בגידול ילדיו ("הילדים שלך לא מחונכים!"), על שמירת המצוות שלו ("לא כך גידלנו אותך! איך נהיית כזה קיצוני?", ולפעמים להפך: "איך התחלת 'לחפף' בהלכה?" ואפילו "איך השתכנזת?" או "איך הסתפרדת?"). במצב כזה, לא קל לזוג הבוגר-הצעיר לנהל את חייו כרצונו ולגדל את ילדיו לאור ערכיו הוא.
מה עושים? והרי התחושה המוסרית קובעת שכפיות טובה היא מתועבת, והרי הורינו באמת הביאונו עד הלום, גם אם לא תמיד נוח לנו לזכור זאת. אם ההורים זקוקים לנו, האם אנו יכולים להתכחש לחובנו כלפיהם? ובכל זאת, איך חיים ביחד?
קודם כול, עלינו להבדיל בין מציאות לדמיון, או יותר נכון, בין המציאות העכשווית לזיכרונות העבר. ההורים שהאיש הבוגר מכניסים לביתם כבר אינם ההורים של פעם. הכול השתנה: הסמכות, האחריות, המעמד, השלב בחיים. גם אם ההורה מעיר את הערותיו, ואפילו אם הוא עושה זאת בחוסר עדינות, אין זו באמת חזרה לעבר. צריך ללמוד להבחין בין ההווה לעבר.
ויותר חשוב, אפשר לבנות את היחסים כך שההורה יקבל תפקיד אמיתי וממשי, מותאם באמת למציאות העכשווית.
והרי כל אדם מבוגר הוא אוצר בלום של זיכרונות והיסטוריה חיה שאי אפשר לקרוא עליה בשום מקום, וברמה האישית הוא אוצר של חכמת חיים שאפשר לשאוב ממנה מלוא חופניים. זמנים של הקשבה להורה ושמיעת סיפוריו, ניגוניו וחכמת החיים שצבר הם ברכה לכול, לו וליתר בני הבית (כמובן, אם הוא במצב בריאותי שבו דבר כזה אפשרי).
אני מכיר בתים שהיו בהם חיכוכים בלתי פוסקים עם ההורים הקשישים, עד שהמשפחה למדה לתת להם מקום אמיתי בתוכה, לתועלת כל הצדדים.
חשוב לזכור שאדם קשיש נמצא בשלב הסיכום של חייו, והוא מוקף צעירים - גם ילדים ומתבגרים - שמשימת חייהם דהיום היא לקבל אומץ ואמון בעצם האפשרות לחיות חיים מלאים ומספקים. כמה תועלת יכול הצעיר להפיק מדוגמה חיה של סב שהצליח לחיות חיים כאלה, ומזדקן כשהוא מוקף אהבה מצאצאיו! כמה טוב יכול להפיק מכך אביו (הצעיר יחסית) של המתבגר, המוטרד לפעמים ממאבקים מתישים עם ילדיו שלו, ורואה כיצד בערוב היום מתיישרים ההדורים והיחסים חוזרים לאהבה גלויה והערכה הדדית. זה לא קל, אבל המאמץ עשוי לתת פרות שאין להם תחליף.
פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'