אל גבעת הטקט

יורדת למטה. השכנות כבר במקומן הקבוע, ואני יושבת ביניהן. חשה במבטים הנשלחים, ואומרת לעצמי: "אל תדמייני. הכול בראש שלך. הן לא מסתכלות לאן שאת חושבת".

מתחילה לפטפט על הא ודא, ואז אחת מהן אומרת: "איזה יופי!" ונותנת לי דחיפה ידידותית. אני עושה עצמי לא מבינה וממשיכה כרגיל. "אז את בהיריון, הא?" ממשיכה אותה שכנה. עם ישראל ידועים כעקשנים, "עם קשה עורף", וכשמישהי רוצה לברר מה מצבך המשפחתי-אישי היא בהחלט תגייס לעזרתה אף את תכונת הקדמונים.

מתאדמת. נבוכה כולי. מה אומר ומה אגיד? ואיך אהדוף את הפלישה החודרנית הזו לחיי הפרטיים? כיצד אסביר שענייני טיפוח הבטן שלי הם ענייניי בלבד? ואיך אגרום לאותה שכנה ידידותית מדי להבין שאמירתה אינה שייכת, ועם זאת להישאר עמה ביחסים נעימים?

אני נכונה להדוף, בכל רגע אני ב"היכון" לקראת הכדור הבא שיימסר לכיווני. כבר לא יכולה לנהל שיחת רעות תמימה, כי עוד רגע זה יגלוש ל"שם".

שכנה אחרת קראה לי ל"שיחת מוטיבציה". נעמה, את לא עושה מספיק! היא נוזפת. "כואב לי לראות את כל השכנות יולדות כל שנה, ואת מאחור", ממשיכה השכנה בחושבה כי עליה לאמץ את דרכה של פנינה - לצערני, ואולי אז יגיע הנס המיוחל. היא שכחה שאחריתה של פנינה עגומה ולא ממש כדאי לה להיכנס לדמות הזו. שתבחר דמות תנ"כית אחרת, חיובית יותר. מה דעתה על רחל? סגולתה של זו בשתיקתה...

שמתי לב שהנושא הזה הוא כל כך 'טאבו', שגם כאשר החלטתי להיות ישירה, כנה ומשתפת ולספר מעט ממה שעובר עליי - איש אינו מצליח להכיל זאת. "אהלן, נעמה, לא ראיתי אותך זמן רב", קוראת לקראתי חברה טובה. "כן. הייתי בטיפול, בשמירה ובסוף הפלתי", אני משתפת בכנות. "אה", תגיב מִלכה או תרצה או חוגלה, "שמעת מה יהיה בערב הנשים הבא...?" היא תעביר את השיחה לפסים המוכרים לה, שבהם היא שוחה היטב.

החברה כל כך דואגת ואכפתית. לא, זה לא נאמר בציניות. אני באמת מאמינה שהכול מאהבה. רק שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אז - שואלים אותי - אז איך להגיב? מה לומר? מה לא לומר? איך לחבק?

האמת שאין תשובה מאוד ברורה. כי כל אחת ואופיה שלה. יש מי שתעדיף לרדת אל הגינה ולשהות שם, ואף שתעלה לביתה בלב מלא ייסורים וכאב, תעדיף זאת על פני ישיבה בדד בבית.

אישה כזו תחפוץ שיזמינוה, שיקרבוה, שיאמרו לה "בואי", שייזמו שיחות על דברים אחרים. זכורני פעם ביושבי בגינת ה"כולל", דנו בשאלת הימים הנוראים. אחת הנשים שישבה לידי הרימה את ראשה מעליי ואמרה לזו שישבה מצדי השני: "אז מה עם תורנויות הילדים?" ושתיהן פצחו בשיחה ערה, והכול מעל לראשי, מאחוריי ומצדדיי - ואני העומדת.

אישה החפצה בחיים חברתיים תעמיד עצמה גם במצבים לא קלים לשם כך, ועל החברה להעריך זאת ולחבק. לי יש צעצועי ילדים בבית, כי אני רוצה שחברותיי יגיעו אליי וייהנו. אז בואו. אל תחששו להזמין ולהיות מוזמנים. ברגישות ובנחישות...
לעומת זאת, יש כאלה שהזמנה לבוא לגינה תפגע בהן, תעליב: "מה, את לא יודעת שאני עוד בממתינות...? למה את מזמינה אותי? להגביר את כאבי?".

אז מה עושים? אם את חברת אמת, את יודעת מה טוב לחברתך. אינך יודעת? התייעצי עם חברה טובה שלה. תחשבי מה יעשה לה טוב באמת. ולעולם, לעולם אל תפתחי איתה את הנושא הזה. כמו שהיא לא שואלת אותך איך ילדייך באים לעולם - גם לך אסור לשאול אותה. בזה אני מוכנה שהטאבו יישאר.