האם מישהי מאיתנו לא יודעת שזה לא טוב להשוות, לא לנו ולא לילדים שלנו?
כולנו יודעות זאת, אבל העיניים שלנו הולכות לשם. אל החיצוני והשונה.
"תראה איך אחותך הקטנה אוכלת בלי להתלכלך", "למה רק הילד שלי כל הזמן נופל?", "איך הילדים של השכנים נראים תמיד כל כך מסודרים...", "תראי את החדר של אחותך ואת החדר שלך!".
זה חזק. המציאות פשוט צועקת. אי אפשר להתעלם מההבדלים, מהשוני.
לעתים ההשוואה היא לכיוון החיובי, כביכול, אל טפיחת השכם העצמית: "אתה הילד הכי מסודר בבית הזה", "איך הילדים שלי רגועים לעומת הילדים של אחי. הילדים שלי בחיים לא יתנהגו בצורה כזו", "אצלנו כולם נחטפו בזה אחר זה, לא נשארו בבית עד גיל שלושים".
מאוד מפתה להשוות, לתת ציון. אנחנו עסוקים בתוצאות, בחיצוניות, במדידות ובהשוואות. זו המציאות וזה הטבע שלנו. אי אפשר להתעלם, אין מה להכחיש. אנחנו עושות את זה לעצמנו, מודדות ומשוות: כמה אני אימא טובה, אישה טובה, עקרת בית מוצלחת, מטופחת, רזה, צדיקה וכו' - כמעט בלי משים. וכמו לעצמנו, כך לילדינו.
השאלה הגדולה והמתבקשת היא למה אני עושה את זה לעצמי, או במילים אחרות: מה אני מרוויחה מההשוואות הבלתי פוסקות הללו, שאם לא כן הייתי פוסקת מלהשוות. שאלה טובה.
והתשובה בגדול היא כי זה קל ונוח. הרווחים שלנו מההשוואות, שכמובן כולם מדומים, מאוד מפתים וקשה לוותר עליהם. במיוחד כשיש "תוצאות" שבאות ללא מאמץ, אני צריכה רק להשוות.
ההשוואה השלילית היא התמקדות במה שאין לי, וכך אני מגיעה להתמסכנות. מכירות? למה רק הילדים שלי כך? למה אני כזאת? ובעלי? וחמותי? והילד של השכנה ישן כל הלילה? "איך רק אתה נשאר עד הצהריים במיטה?! תראה את האחים שלך, מזמן התארגנו!".
השוואה שלילית מתמקדת בשלילי, במה שאין, במה לא. היא גורמת לייאוש, למסכנות, להרמת ידיים ולהסרת אחריות.
איך זה באמת שכולם קמים ורק אני לא? כנראה אני דפוק. פעם אחת אמרה לי אישה בתהליך אימון: "מה אני אעשה שהילדים שלי כאלה היפראקטיביים? כנראה זה התיקון שלי". מסתבר שאפשר להתמסכן לכאורה גם בקודש.
ומדוע אני קוראת להתמסכנות "רווח", הרי זה נראה הפסד גמור מכל הבחינות?
אלא שהרבה יותר קל לנו להאשים את הטבע, את הגֵנים, את הילד או את הבעל במצב, מאשר להגיד: רגע, יש לי כאן בחירה.
אם לא על ההתנהגות של הילד שלי אז לפחות על עצמי. אני יכולה להשתנות, אני יכולה לקחת אחריות על מצב הרוח שלי, על תגובותיי, על הרגלי הסדר בבית וכדומה. ההתמסכנות היא ביצה. מסריחה אמנם, אבל חמימה ומוכרת ולא דורשת ממני דבר מלבד להמשיך ולדשדש בה.
הדרך השנייה היא דרך ההשוואה החיובית לכאורה, שדרכה מגיעים לגאווה. "תראו את הילדים שלי, כאלה מלאי חיים, שמחים ואנרגטיים. שלה כאלה בטטות...". על ידי ההשוואה אני כביכול מקדמת את עצמי למקום טוב יותר - ובלי מאמץ. עכשיו אני מרגישה וואו, אני אימא טובה לעומתה. אני משהו. עובדה, תראו את הילדים.
כל אחת מאיתנו רוצה ללכת עם התחושות האלה - שהיא מיוחדת, חשובה, נצרכת כאן בעולם הזה - ובצדק.
אפשר להגיע ולטעום מתחושות אלה בדרך של התבוננות והתפתחות אישית, דבר שללא ספק דורש מאמץ. אולם יש דרך נוספת, מהירה וקלה - השוואות. כאשר אני משווה את ילדתי המוצלחת לילדה של אחי זה עושה לי את זה, ובלי מאמץ.
נכון. אז כולנו יודעות את הסוד שלא טוב להשוות, אך השאלה היא האם אנחנו מוכנות לקחת אחריות.
האם אנחנו מוכנות להפשיל שרוולים ולצאת מהביצה ששמה "קל ונוח"? רבי נחמן שואל זאת בפשטות מדהימה בדמותו של התם ב'מעשה מחכם ותם': "זה מעשה שלו וזה מעשה שלי, ועוד מה לנו לדבר מאחרים?".
מה הטעם להשוות? אז מה אם הילד הזה ככה והשני בדיוק ההפך? הרגע שבו אני עוברת לנתיב ההשוואות הוא רגע מסוכן, תמרור אזהרה: עצור! הדרך לביצה!
זה ה"סור מרע" - בלי השוואות. ומה הוא ה"עשה טוב"? צריך לשנות את המינוח. במקום להשוות אשאל את עצמי מה אני רוצה והאם זה בתחום ההשפעה שלי.
מפריע לי שהילד בלגניסט? אז מה אני רוצה? והאם אני יכולה לעשות בשביל זה משהו? יש מצבים שאין לי דרך להשפיע על המציאות ונותר לי רק... להשפיע על עצמי. לקבל את העובדה שזה המצב ולהשלים איתו. ואולי, אפילו, לחייך אליו. לא קל, לא נוח, לא מהיר. אך הרווח אמיתי.
ולסיום, רוצה להרגיש שאת אימא מיוחדת? תתחזקי במיוחדות שלך! תעשי דברים שידהימו אותך, ואז תוכלי להגיד על עצמך בפה מלא, בלי שום קשר לילדים של גיסתך: וואללה, איזו אימא מדהימה אני! אני באמת משהו מיוחד. ובזה, אני בטוחה, בלי כל השוואה, את צודקת.
תמר ניזרי, מאמנת אישית וזוגית.
פורסם לראשונה במגזין 'פנימה' לרכישת מנוי לחצי כאן