אין מה להשוות בין ילדים

לפעמים, כהורים או כילדים, נדמה לנו שהחיים הם בריכה אולימפית שבה מסלולים-מסלולים.

ברגע שהילד הראשון נולד, הוא יכול לבחור באיזה מסלול הוא שוחה – ארוך או קצר, רחב או צר. אחרי שמסלול זה נתפס, מגיע הילד הבא, והוא חייב לבחור מסלול אחר.

למשל, אם הבכור הוא ילד מסודר - השני יהיה מבולגן, אם הראשון רגוע - השני חסר מנוחה, אם הראשון חברותי - השני סגור. ואז, לעתים, הילד השלישי יהיה דווקא דומה לראשון.

מכל מקום, החלוקות הללו אינן גזירה משמים. אנחנו ההורים נוטים לקבל את החלוקה הזו, את המסלולים שהילדים בוחרים, ולהיגרר אחריה באמירה "אלה התכונות שלהם, ככה הם נולדו".

אבל לא כל מה שילד קטן מראה לנו הוא אכן נכון, ויש בו הרבה יותר. אין כאן באמת מסלולים כמו בבריכה אולימפית, ויכולים בהחלט להיות כמה ילדים שכולם רגועים, חברותיים ומסודרים - וגם כמה ילדים שכולם שובבים. אנחנו צריכים לאפשר להם לבחור, ולא לתקוע אותם במסלול שבו הם שמו את עצמם ברגעים הראשונים. עלינו לא להתייחס למסכה המוטעית הזו, ולא לתת לילד לבחור במסלול רק כי המסלול השני כבר "תפוס".

אגב, כל הורה יכול לבדוק זאת עם אחיו ואחיותיו שלו - האם יש לך אחות שקרובה אלייך בגיל? והאם האופי שלכן אכן הפוך? האם אחים קרובים שאתם מכירים נוטים להיות שונים בתכונתם המרכזית?

ננסה לתת דוגמאות מעשיות ליישום הרעיון: כאשר אימא מבקשת עזרה, היא נוטה לפנות תמיד אל הילד המסוים שאכן נענה לבקשתה במהירות. אבל היא צריכה לאפשר גם לילד ששם את עצמו בתפקיד ה"לא משתף פעולה" לבצע את התפקיד. היא צריכה לפנות גם אליו. ייתכן מאוד שהיא תפסיד את עזרתו של הראשון, שיראה שלא רק הוא "ילד טוב של אמא", אבל כך נאפשר גם לאחיו ה"רע" להפוך לילד טוב, וזה מה שהוא הרי באמת.

גם בבחירת תחומי לימודים או חוגים, לפעמים הורים מפנים ילד לכיוון מסוים רק בגלל החשש שהוא ייכנס אל תוך התחום של אחיו, וזה חבל מאוד. בהחלט אפשר לראות כמה אחים שעוסקים באותו תחום, כאשר כל אחד מהם מממש את עצמו מבלי להקטין את המקום של אחיו.

גם כשאנו מתארים את הילדים לחברים או לבני משפחה, לא כדאי למסמר בגיל צעיר את תכונות האופי שלהם ולקבוע מראש "הוא יהיה כזה מבולגן, ממש פרופסור מפוזר" או "היא כל כך איטית ויסודית. אם לנעול נעליים לוקח לה חצי שעה, כמה זמן ייקח לה להכין שבת?".

גם בעמל ההורות היומיומי והשוחק, בין מקלחות לחיתולים ולשיעורי בית, עלינו לזכור שלכל ילד יש נשמה עם מהות מיוחדת.

אנחנו כהורים צריכים לאפשר לנשמה הזו לפרוץ, בלי הגבלה או צמצום דמיוניים ובלי לקבוע בפסקנות כבר בגיל שנתיים-שלוש מה הוא יהיה כשיהיה גדול, ובעיקר מה הוא לא יכול להיות.

נסיים במילותיו של הרב שלמה וולבה זצ"ל בספרו 'עלי שור': "כל אחד הוא בריאה חד פעמית. ויֵדע זאת כל אדם: אני עם כוחותיי ותכונותיי, פרצוף פניי וסגולות נפשי - יחידי בעולם. בין כל החיים עכשיו אין אף אחד כמוני, בדורות שעברו לא היה כמוני ועד סוף כל הדורות לא יהיה כמוני! ואם כך, הקב"ה בטח שלחני לעולם בשליחות מיוחדת ששום אחר לא יכול למלאותה, רק אני בחד פעמיותי".