כהורים, קשה לנו מאוד להתמודד עם התנהגויות קיצוניות, לא נעימות ולא חינוכיות של הילדים.
ילד שצועק, מתפרץ או מרביץ, ובפרט מול קהל - מביך אותנו.
הנטייה הראשונית היא לנזוף, לצעוק, לאיים ולהעניש.
בואו ננסה לרגע לבחון את ההתנהגות שלנו דווקא ברגעים הלא נוחים האלה. בדרך כלל הורים רוצים להעניש "למען ייראו ויראו". אבל כמעט תמיד עונש זה "לחנך" רק במירכאות, ואין בו חינוך אמיתי.
נבדוק מקרה שבו ילד שפך שוקו במטבח.
פעם אחת זה קרה כשכל הילדים גמרו לאכול ארוחת ערב. הם היו בדרך למקלחת, והבית כולו היה דקה לפני ספונג'ה.
בפעם השנייה זה קרה דקה אחרי המקלחת, הילדים היו נקיים ורחוצים ולבושים בפיג'מות, אימא גמרה לשטוף את המטבח ועוד רגע גם נכנסים אורחים בדלת.
התגובה לשוקו שנשפך על הרצפה תהיה שונה בשני המקרים, נכון?
כלומר, אם נבודד את התגובה שלנו נראה שהיא לא נובעת אך ורק מהעובדה שהילד שפך שוקו, אלא מאינספור נסיבות סביבתיות.
זה בסדר, זה לגיטימי, אבל צריך לזכור שפעמים רבות בניסיון לחנך את ילדינו אנחנו מגיבים מתוך רגשות רבים אחרים כמו כעס, אכזבה או נקמה.
אמנם עונש שמגיע ממקום לא נכון הוא אכן מועיל. אלא שהוא רק גורם לכך שהילד לא עושה את הדבר האסור לפני ההורה.
הוא מסתיר זאת מההורה, אבל יכול להתמיד באותה התנהגות בדיוק ואפילו להחריף אותה. העיקר שאבא ואימא לא יידעו.
הדוגמה ההפוכה ביותר לכך היא יוסף הצדיק. הוא הגיע למצרים והיו לו סיבות רבות לחטוא (האחים זרקו אותו לבור, הרבה שנים עברו, מי בכלל זוכר אותו?) ובכל זאת הוא זכר, בפרשת אשת פוטיפר, את "דמות דיוקנו של אביו".
חז"ל מספרים שהוא פשוט ראה את פרצופו של יעקב - ולא היה יכול לחטוא. יעקב לא היה שם, הוא לא אמר לו "אסור", אבל עצם היותו בנו של אביו, אישיות כל כך מרשימה וקדושה, השפיע עליו לעומק לאורך שנים רבות.
זה סוג ההורה שאנחנו רוצים להיות: שהילדים יזכרו את דמות הדיוקן שלנו ויבינו מאליהם את ההתנהגות המתאימה, ולא הורים שרצים אחריהם עם אסור ומותר.
כאן צריך לצרף לדיון שני מושגים:
תוצאה טבעית ותוצאה הגיונית.
תוצאה טבעית אינה קשורה להורה בכלל.
היא מתרחשת בטבע, אבל ההורה צריך לעשות את הדבר שהכי קשה לו לעשות: לקחת את כבוד מעלתו ולשים את עצמו בצד.
למשל, ילד שהתנדנד על כיסא ואימא אמרה לו כל הזמן "תיזהר, אתה תיפול". אם הוא באמת ייפול, היא מיד אומרת לו "אמרתי לך", ואז, במקום שהילד ילמד לבד ויסיק מסקנות לחיים, זה הופך להיות חלק מהמערכת הקטנה והמצומצמת בינו לבין אימא. זה לא מאפשר לו את הלמידה, זה סותם לו את האופציה ללמוד מתוך החיים.
אפילו בריב בין אחים, אם ילד חלילה פצע את אחיו, הוא מבין לבד כמה זה חמור. הוא הרי לא רצה בזה. אבל אם אימא צועקת עליו הוא יכול אפילו לומר "מה אכפת לי ממנו בכלל?", ואז ההורים עוד יותר נבהלים.
במצבים כאלה אנחנו צריכים לשים לב, לזוז הצִדה ולתת לילד להסיק לבדו את המסקנות.
התוצאה ההגיונית דווקא כן קשורה בהורים. אלה הם בעצם חוקי הבית והחיים. זה דומה לעונש, אבל זה שונה לגמרי בעומק.
למשל, אני מכבסת את מה שהילדים מניחים בסל הכביסה. מה שלא נמצא בסל - אני לא מכבסת.
אם לילד חסר בגד, אני לא אומרת לו "למה זה לא היה בסל?", אני אפילו מזדהה איתו: באמת חבל שאין לו בגד, אבל הוא צריך להניח את הבגד בסל.
אדם לא יבוא לחברת אגד ויגיד: "איחרתי בחמש דקות, למה האוטובוס לא חיכה לי?". אלה החוקים בבית שלנו.
אם ילד נוסע על אופניים והכלל שלנו הוא שזה נעשה רק עם קסדה, ומצאתי אותו בלי קסדה, אז זה לא עונש אלא תוצאה הגיונית שנועדה להפסיק את זה.
אתה עדיין לא יודע לרכב על אופניים ולכן אני לוקחת את האופניים. עד מתי? עד שתדע. אפשר להחזיר את האופניים, אבל זה ברור: אם זה קורה שוב, אני אקח אותם שוב עד להודעה חדשה.
אתה צריך עוד קצת לגדול. כל זה בלי דיבורים מיותרים ואזהרות. בהתנהגות הגיונית שמשקפת את ערכי המשפחה שלנו.
לסיום: עלינו להיות מודעים. ההבדל בין עונש לבין תוצאה הגיונית הוא עקרוני. הוא קטן, הוא למעשה במחשבה שלנו, אבל המסר שמועבר לילד שונה לגמרי. כשאני מענישה אני יוצרת איום על הילד, אולם כשאני גורמת לו לחוש את התוצאה ההגיונית של מעשיו אני עוזרת לו להבין את כללי העולם ולמצוא את דרכו בחיים.
זיווה מאיר מנחת הורים
פורסם לראשונה המגזין 'פנימה'
לרכישת מנוי לחצי כאן