נדמה שאין ספר על זוגיות שלא מקדיש מקום מכובד לנושא הכבוד.
כבוד הבעל, כבוד האישה.
אבל פעמים רבות מתברר שהבנת חשיבות העניין בתוספת טכניקות של כבוד לא מצליחות להביא אותנו לכבוד עמוק, אמיתי ומתמשך בין בני הזוג.
כל אדם צריך כבוד. כל אדם זקוק להערכה ולאישור שהוא חשוב ומיוחד. אבל רבנו מגלה שיש שני סוגי כבוד. כבוד פנימי, שנובע מהקשר שיש לאדם עם הבורא (שנקרא בלשון רבנו "כבוד אלוקים"), וכבוד חיצוני שהוא כבוד כוחני שאדם דורש ותובע ממי שמקיף אותו.
כבוד כזה הוא מסוכן וקטלני, ובמקום להביא לאדם תועלת וחיזוק הוא מעורר עליו דין וקטרוג, גם בשמים וגם בארץ, בלב בני האדם, אפילו אלו שמהם הוא חפץ להתכבד (וזהו הנקרא "כבוד מלכים").
"כי מי שרודף אחר הכבוד אינו זוכה לכבוד אלוקים אלא לכבוד של מלכים, והכול חוקרים אחריו ושואלים: מי הוא זה ואיזהו שחולקים לו הכבוד הזה? וחולקים עליו, שאומרים שאינו ראוי לכבוד הזה" (ליקוטי מוהר"ן ו').
זהו ההבדל הגדול בין לקבל כבוד ולקחת כבוד. לקבל כבוד פירושו לאפשר לבני אדם לתת לי כבוד, ואילו לקחת כבוד פירושו לתבוע אותו בכוחנות, מתוך הרגשה שהוא מגיע לי.
כבוד כוחני וחיצוני עלול להמיט על האדם לא רק דין וקטרוג, אלא עלול לגרום אפילו למוות, כמו שרבנו כותב: "צריך להתיירא ולפחוד מן הכבוד, כי כבוד הוא סכנה גדולה, סכנת נפשות" (ליקוטי מוהר"ן קל"א), "כי על ידי הכבוד יוכל לגרום לו מיתה, חס ושלום".
וכתב רבי נתן בעניין הכבוד: "למשל הכת (מהכתות המובאות בסיפורי מעשה מבעל תפילה) שאמרו שעיקר התכלית הוא כבוד. והיה להם הוכחות וסברות רבות על זה, זה הטעות נמשך מנפילת הכבוד דקדושה. כי יש כבוד דקדושה, שהוא כבוד השם יתברך וכבוד תורתו הקדושה וצדיקיו האמיתיים, שכל העולמות נבראו בשביל זה הכבוד" (ליקוטי הלכות תפילה ד' אות ג').
איך זוכים לזה? מבאר רבי נתן "שאי אפשר לזכות לזה, כי אם כשממעטין בכבוד עצמו לגמרי ובורחים מן הכבוד לגמרי באמת ויודעין פחיתותו ושפלותו והוא נבזה בעיניו נמאס ואת יראי ה' יכבד - אז דייקא יזכה להגיע אל התכלית האמיתי לעתיד להיכלל בכבוד ה' באמת. בבחינת 'כבוד ה' יאספך', בחינת 'כי מכבדַי אכבד', שאין אדם זוכה לזה כי אם כפי מה שמבטל כבודו באמת לגמרי ומשתדל ומתייגע כל ימיו להרבות כבוד המקום, שהוא כבוד התורה והצדיקים האמיתיים, ואינו חושש על כבוד עצמו כלל".
כשאדם יודע שהכבוד מגיע לה' יתברך ולצדיקים, כשאדם עסוק בלחלוק כבוד לזולתו ובוודאי לבני ביתו – אז הוא זוכה לכבוד אלוקי. "כי מכבדַי אכבד".
אבל כשהוא הופך את היוצרות ורודף אחר כבוד עצמו – הוא מאבד הכול. "כי יש בני אדם שלהוטים ביותר אחר הכבוד ורודפים אחר הכבוד מאוד ואובדים עולמם הנצחי וגם העולם הזה בשביל כבוד מעט שרוצים להשיגו. זה רוצה להתכבד על ידי עשירותו, שיהיה לו שם וכבוד בין נגידים וקצינים וחורי ארץ, וזה רוצה להתכבד ולהתייקר על ידי תורתו ועבודתו וחותר כל ימיו שיהיה נתקבל לרב ומנהיג בעיר גדולה".
לעתים קשה לכבד את הזולת, ובפרט את בן הזוג, שמומיו וחסרונותיו גלויים לפנינו. אבל רבי נתן מלמד אותנו שכבוד הזולת איננו תלוי במידת ההערכה שלי למעשיו. ברור שאכבד את מי שמעשיו מוערכים בעיניי.
אבל איך מכבדים את מי שחסרונותיו מורידים את ערכו בעיניי? רבי נתן מגלה לנו סוד גדול: כבוד אמיתי פירושו להאמין שהרצון של השני טהור גם אם מעשיו אינם עולים יפה.
כבוד כזה הוא פנימי ומרומם את מי שמקבל אותו, כי הוא לא נגמר רק בהתנהגות מכבדת ובגינוני כבוד, אלא יש בו כבוד לחלק הכי פנימי ומהותי שבאדם, לעצם נשמתו - הרצון.
וכעין זה אמרו: "רצונו של אדם זהו כבודו" (ירושלמי פאה פרק א'). גם אם זולתי איננו נוהג כמותי, אני מכבד אותו מתוך אמונה שגם אם הוא טועה - כוונתו טהורה. כי באמת הצדיקים והכשרים כל אחד ואחד כוונתו רצויה לשם שמים. ואף על פי כן בוודאי דעתם חלוקה זה מזה כי אי אפשר שיהיו דעותיהם שוות לגמרי, כי אין שני בני אדם דומים זה לזה.
וכשם שמשונים בני אדם בצורותיהם כך משונים בדעותיהם, ועל כן בהכרח שיהיו שינויים ביניהם בדעותיהם ודרכיהם והנהגותיהם.
ומיום בריאת העולם לא היו עדיין שני צדיקים וכשרים אמיתיים שווים לגמרי בכל תנועותיהם, אף על פי ששניהם הולכים בדרך אחד ויונקים מרב אחד, אף על פי כן יש חילוקים רבים בדרכיהם והנהגותיהם, כי אי אפשר שיהיו כולם שווין, כי כל אחד עובד את ה' כפי מידתו וכפי שורש נשמתו.
וזה עיקר שעשועיו יתברך שיש לו צדיקים וכשרים הרבה בעולם שכל אחד ואחד עושה לו נחת רוח ותענוג ושעשוע מיוחד מה שאין בחברו, שזהו בחינת 'ישראל אשר בך אתפאר', שהם כלולים מגוונין סגיאין. כי אין הקדוש ברוך הוא עושה שני דברים שווין, רק כל אחד יש לו דרך ונתיב כפי שורשו ברצון העליון".
אם זה כל כך פשוט, למה כל כך קשה לנו להאמין בזה? מסביר רבי נתן:
"אבל הבעל דבר הוא מתגרה ומתקנא בחבורת הצדיקים והכשרים ומכניס בהם מחלוקת".
ולא רק בחבורת הצדיקים והכשרים, אלא גם - ובעיקר - בין איש לאשתו:
"סיפר לי אחד שהיה משיח עמו זכרונו לברכה, מעניין בני הנעורים ששכיח מאוד שנעשה קלקול ביניהם ובין נשותיהם ונפרדים זה מזה איזה זמן, ולפעמים נעשה מזה פירוד לגמרי חס ושלום, אמר שזה מעשה בעל דבר שמניח את עצמו על זה מאוד לקלקל השלום של בני הנעורים כדי שייתפסו במצודתו חס ושלום על ידי זה, כי הוא אורב על זה מאוד לתפסם בנעוריהם על ידי קלקול השלום בית חס ושלום, שגורם בערמומיותו לקלקל השלום שביניהם והאריך בשיחה זאת" (שיחות הר"ן רס"ג).
צריך לדבר בכנות, ואז מתגלה מחשבתו וכוונתו הטובה של כל אחד. "יש ביניהם מחלוקת גדול מחמת שכל אחד אינו יודע שחברו רוצה גם כן בזה, ואינם מתוועדים יחד לדבר אחד עם חברו לגלות דעתו ופנימיות רצונו", אבל אם היו מתוועדים ומדברים מהלב - הייתה מתבטלת המחלוקת!
פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'
לרכישת מנוי לחצי כאן