לרגל 60 שנה ל"יד ושם" רואה בימים אלה אור האלבום "ונתתי להם יד ושם" הסוקר בקצרה, עשור אחר עשור, את כברת הדרך הארוכה שעשה הרעיון להנציח את זכרם של קרבנות השואה ולהקים את רשות הזיכרון לשואה ולגבורה.
בראיון ליומן ערוץ 7 מספרת החוקרת בלה גוטרמן, כותבת האלבום, על העבודה שהחלה עם חזונו של אדם ששמו אינו מוכר בציבור, מרדכי שנהבי מקיבוץ משמר העמק, שהניע את הפעולה להקמתו של מפעל הנצחה בארץ ישראל לקרבנות השואה.
ביוזמתו זו הקדים שנהבי את הממסד הציוני בארץ ובעולם. את הצעתו הוא העלה כבר באוגוסט 1942, בשעה שגרמניה הנאצית הוציאה אל הפועל את הפתרון הסופי של השאלה היהודית ומאות אלפי יהודים הובלו בטרנספורטים מזרחה אל מחנות ההשמדה. שנהבי הקיבוצניק הוא למעשה האיש שהגה ודחף להקמת רשות "יד ושם", המציינת השנה מלאת 60 שנה לקבלת "חוק יד ושם" בכנסת ישראל. אולם "מפעל יד ושם" מציין למעשה 71 שנים של עשייה להנצחת זיכרון השואה.
האלבום סוקר בקצרה את כברת הדרך הארוכה מאז נהגה הרעיון ועד להיות מוסד 'יש ושם' כיום קמפוס התורם גישה מחקרית מאגרי מידע עצומים ודרכי הוראה להבנת המורכבות של נושא השואה ומשתף בכך תלמידים ומורים מהארץ וממדינות רבות בעולם, הרואים בו מרכז שיביא לדורות הבאים סולם ערכי מוסר קוסמופוליטיים ויחנכם לשאוף ולפעול לקיומו של עולם מתוקן ונקי משנאה ודעות קדומות.
גוטרמן שניהלה בעבר את מכון המחקר הבינלאומי של 'יד ושם' והייתה העורכת הראשית של ההוצאה לאור של המכון, מתארת בדבריה את העבודה לאיסוף המסמכים והתיעוד סביב המוסד ובמקביל את העבודה הנמשכת גם בימים אלה לאיתור ושימור חומר, מסמכים ופריטים השמורים עד היום בבתי ניצולים. בין השאר מדובר במכתבים, יומנים ועוד שכל אחד ואחד מהם פותח לחוקרי התקופה צוהר נוסף ונרחב יותר ללימוד התקופה ואירועיה.
בין הסוגיות שלא נלמדו בעבר והיום נלמדות יותר ויותר מזכירה גוטרמן את סוגיית היחס אל היודנראטים והקאפו. בראשית ימיה של המדינה נהוג היה להאשימם בשיתוף פעולה עם הנאצים אך "עם השנים אנחנו למדים את המורכבות, את הסוגים השונים של הקפואים שהיו. ב'יד ושם' ניסו להראות את הסוגיות מכל הזוויות השונות", היא אומרת. מחקרים שיצאו לאור באחרונה קבעו כי רבים מהיודנראטים פעלו במסגרת בלתי אפשרית ובתנאים בלתי אפשריים ועשו כפי הבנתם להציל יהודים. עם זאת היו בקבוצה זו גם כאלה שראו לנגד עיניהם רק את טובת עצמם.
עוד מציינת גוטרמן כי מעבר לתקופת השואה יש מקום, ואכן כך נעשה, ללמוד ולהעמיק חקר גם אודות התקופה שקדמה לשואה על מנת להכיר את הקהילות היהודיות שנספו, ובמקביל ללמוד על התקופה שלאחר השואה, תקופה בה חזרו הניצולים אל האדמה רווית הדם, המשיכו להיות נרדפים בפוגרומים וכשרצו להימלט לארץ ישראל מצאו את שעריה נעולים, עובדה שחייבה התארגנות מיוחדת. בהמשך, מוסיפה גוטרמן, יש ללמוד גם על השתתפותם של הניצולים במלחמת העצמאות שבה ביקשו לבנות ולהיבנות. בדבריה ציינה את הקוטביות ההיסטורית שאירעה בקרב העם היהודי באותם ימים: מצד אחד – הסבל בגטאות, במחנות וביערות וההשמדה במסגרת הפתרון הסופי, ואילו אחרי שנה-שנתיים בלבד הם תורמים למאבק הלאומי על הקמת מדינת ישראל. למעשה, אומרת גוטרמן, "מדובר בסיפור בלתי נגמר, איך מנציחים את זכר הקורבנות ואת הערכים ההומניטאריים לדורות הבאים".
לנוכח השאיפה להרחבת החקר בתחומים נלווים לאירועי השואה נשאלה גוטרמן מדוע אם כן מוצנע לחלוטין ב'יד ושם' הפרק האפל של מעורבות המופתי המוסלמי, חאג אמין אל חוסייני, בשואה. ב'יד ושם' ניתן אמנם לראות את התצלום המפורסם ובו נראה המופתי בפגישתו עם אדולף היטלר, אך אין איזכורים נרחבים באשר להתגייסותו למפעל הנאצי, להקמת גדודי הערבים בהנהגתו לקראת כיבוש ארץ ישראל והשמדת היהודים, לשידורי ההסתה ששידר ברדיו מברלין בערבית נגד העם היהודי ופעולות נוספות.
גוטרמן משיבה וקובעת כי מוזיאון אינו יכול לטפל בכל דבר ובכל נקודה ויש מקרים שבהם עליו להציג את הדברים בתמציתיות. לדבריה כמוזיאון העוסק במה שהתרחש בשואת אירופה ובמאורעות שפקדו את יהודי צפון אפריקה והעיסוק בדמותו של המופתי לא נראה היה כראוי להרחבה. עוד היא מוסיפה ומציינת כי "יד ושם הוא מוזיאון העוסק בהנצחת זיכרון השואה באירופה והוא מציג כל מיני נושאים שיש להם נגיעה סביבתית לזה בצורה מאוד מרחיבה ביחס לאפשרויות שאפשר היה להכניס במוזיאון אחד. בכל פעם יש נציגי ארגונים שטוענים שצמצמנו מדי את מקומם וכל אחד היה רוצה להרחיב. במקרה הזה עצם העובדה שיש התייחסות היא התייחסות רלוונטית למהלך היסטורי מסוים".
בדבריה היא שוללת את האפשרות ששיקולי פוליטקלי-קורקט הם שהובילו להצנעת חלקו של המופתי במכונת ההשמדה הנאצית.