מרים פרץ
מרים פרץפלאש 90

הייתה זאת שעת לילה כשנתבשרה מרים פרץ כי נבחרה להדליק משואה בטקס יום העצמאות הממלכתי בהר הרצל.

נרגשת נחתה על הספה בניסיון לעכל את הבשורה. כעבור כמה רגעים התעשתה וניגשה רועדת אל תמונות שני בניה אוריאל ואלירז הי"ד, ואמרה בקול שבור מבכי: "בנים אהובים שלי, עכשיו הודיעו לי שאתם מדליקים משואה בטקס הממלכתי בהר הרצל מול כל עם ישראל. זו לא המשואה שלי, זו המשואה שלכם. זו הרוח שלכם. זו האש שבערה בכם וממשיכה לבעור הלאה בעוצמה. אני בסך הכול משתדלת להמשיך את הדרך שלכם".

דומעת פסעה אל תמונת בעלה אליעזר ז"ל שנפטר משברון לב על מות בנו הבכור, ולחשה: "אליעזר, תסתכל עליי. אני רוצה שתדע שכשאעמוד שם על ההר ואדליק משואה, אתה ושני הבנים אולי לא תהיו נוכחים בגוף אבל תעמדו שם לצדי גאים והאש שלכם תבער בכל הכוח". 

באותו לילה היא לא הצליחה לעצום עין. "לא ישנתי כל הלילה. הסתובבתי מצד לצד ולא נרדמתי. ידעתי שזה לא שלי, זה שלהם", היא מספרת. "בבוקר קמתי והלכתי אליהם. באתי לעמוד לפני המתים, לשתף אותם ולחבק אותם. הכול התערבב לי. השמחה וההתרגשות יחד עם הכאב והצער. אמרתי להם: 'אני אעמוד פה בהר הרצל, במקום שהפך כבר שנים לבית השני שלי, ובזמן הדלקת המשואה כל כולי אהיה איתכם, בכל לבי".

מרים פרץ בחזרה הגנרלית לטקס הדלקת המשואות
מרים פרץ בחזרה הגנרלית לטקס הדלקת המשואותפלאש 90

שיחות עם התמונות בסלון

על הכורסה בסלון ביתה היא יושבת ומדברת בשטף. אמונה צרופה ושמחת חיים צרובים בשכול ואבל. רגע אחד היא פורצת בבכי על בניה שאינם וברגע אחר היא מחייכת ומאירה. יש בה, במרים פרץ, מין שילוב בלתי נתפס של כאב ויגון יחד עם עמידה איתנה וזקיפות קומה.  

קיר סלונה עמוס בתמונות בניה אוריאל ואלירז הי"ד, קציני צה"ל שנפלו בעת שירותם הצבאי. בתמונות מהשמחות המשפחתיות או מההווי הצבאי ניבטים פניהם המחויכים. "יש לי שתי משפחות", היא אומרת בכאב. "משפחה אחת שם למעלה בשמיים ומשפחה אחת פה למטה. כששואלים משפחה שכולה כמה ילדים יש לה, זו שאלה קשה. אני חושבת לעצמי 'את מי אני צריכה לספור עכשיו, את החיים או את המתים?' אבל התשובה ברורה - זכיתי לשישה ילדים. נכון, שניים אינם איתי בגוף אבל הם ישנם ועוד איך, ברוח. הרוח שלהם לא נעקרה, היא כאן איתנו".       

לעתים בסוף היום היא מתיישבת על הכורסה מול התמונות הדוממות ומשוחחת עם יקיריה. "במשך שעות אני יכולה לשבת מולם. אני רואה את אוריאל מחייך אליי עם השיניים הצחורות שלו ואלירז מביט בי עם חיוך ענקי ונראה כל כך שמח. לפעמים אני אומרת לאלירז: 'תגיד, אתה מבין מה קורה פה? אתה קולט בכלל מה קרה? איך השארת אותנו כאן כל כך לבד ומתגעגעים?' והוא לא עונה לי וממשיך לחייך את החיוך המאיר שלו, כאילו אומר לי 'אמא, תהיי חזקה, יהיה בסדר'".

מאז נפילת שני בניה מקדישה פרץ את זמנה ומרצה להנחלת המורשת היהודית והציונית. את יומה ממלאת פרץ בעשייה אינטנסיבית. היא מפקחת על החינוך הערכי במנהל חברה ונוער במחוז ירושלים של משרד החינוך. במסגרת תפקידה היא מרצה בפני בני נוער וחיילים ומשתפת אותם בסיפורה האישי. היא משוחחת עם הצעירים על ערכי אהבת הארץ, המורשת היהודית, חיים בעלי משמעות, נתינה לזולת והתמודדות בעת משבר. יומנה, הפתוח לרווחה על השולחן, לא היה מבייש אף מנכ"ל של חברה גדולה. בכתב צפוף מפורטות תוכניותיה לימים הקרובים. עשרות רבות של פגישות ומפגשים עם מבוגרים ובני הנוער, לא מותירים לה דקה פנויה לעצמה. היא רצה מבית ספר לבית ספר ומבסיס לבסיס ומשתפת את מאזיניה הרבים בהתמודדותה עם השכול. "אני מדברת על מה שעברתי, אבל אלו לא מפגשים של כאב. אני באה לומר 'בואו נסתכל על חצי הכוס המלאה, על הטוב שיש לנו. בואו ניקח את רגעי המשבר של חיינו ונצמח מהם'. אין אדם שלא חווה רגעי משבר כאלו ואחרים בחייו. אני לעולם לא אומר שהטרגדיה שלי היא הכי גדולה בעולם כי ברוך ה' זכיתי למשפחה, יש לי חברים ואני מוקפת אהבה. לכל אחד יש את החבילה שלו, ואין השוואה בין הכאב שלי לכאב של אחרים. כל אחד חווה כאב ומשבר בחייו ויש בנו כוחות להתמודד עם הקשיים האלו".

לאחרונה חגגה פרץ את יום הולדתה השישים. היא ילידת קזבלנקה שבמרוקו, ועלתה ארצה בגיל תשע עם הוריה יעקב ואיטו אוחיון ז"ל. משפחתה שוכנה במעברת חצרים בבאר שבע. לכבוד יום הולדתה בחרו ילדיה לקחתה לסיור שורשים בבית שבו גדלה בשיכון ד' בבאר שבע. "הביקור שם היה חוויה מדהימה. זו עדיין אותה שכונת מצוקה עם אנשים קשי יום. הביוב זורם בחוץ, לכלוך מפוזר ויש הזנחה גדולה, אבל נשארה גם אותה פשטות וטוב לב".

כיצד השפיעה עלייך חוויית הילדות בשכונת מצוקה?

"אני אתאר לך מקרה אחד שקרה בילדותי, שמתמצת את התשובה: מתחת לבלוק שבו גדלתי היה מקלט שבו התאספו מדי ערב כל העבריינים, קראנו להם בזמנו 'פושטקים'. אמא שלי, סבתא איטו, אישה פשוטה עם חוכמת חיים, הייתה יורדת כל יום למקלט ומביאה להם אוכל חם ומפנק. פעם אחד העבריינים היה בקריז ונזקק דחוף לכסף כדי לקנות מנת סם, ולאן הוא פרץ? לבית שלנו. פתאום, תוך כדי שהוא מחפש מזומנים, הוא נתקל באמא שלי פנים אל פנים. מיד הוא זיהה אותה והוא לא פגע בה, רק התחנן: 'תני לי כסף'. והיא במקום לצעוק או להזעיק ניידת משטרה, הושיבה אותו ליד השולחן והגישה לו בטבעיות צלחת דגים. את מבינה איפה גדלתי? מאיפה באתי? מעולם חף מציניות ומלא בטוב לב מזוקק. אלו היסודות שינקתי שם, הרבה אהבת אדם, תמימות גדולה, נתינה לזולת ויכולת לתקשר עם כל אחד".

גם את יסודות אמונתה בבורא עולם היא מייחסת להוריה. "אולי לא גדלתי בבית משכיל והוריי היו עולים פשוטים ממרוקו, אבל הם הטמיעו בי את האמונה התמימה והטוטאלית באלוקים. את אמא אני זוכרת עומדת כל בוקר ליד המזוזה, מניחה עליה את שתי כפות ידיה ואומרת 'אלוקים, תודה שקמתי הבוקר'. ואבא, בכל פעם שהיה לי מבחן באוניברסיטה, היה נעמד ליד ארון הקודש בבית הכנסת ומתפלל בכוונה רבה שאצליח. כך גדלתי".

תדר משותף עם ראש הממשלה

למרות המחיר הכבד ששילמה, פרץ מעידה על עצמה כאוהבת את מדינת ישראל "אהבה עזה", כלשונה. "אני מתרגשת מהארץ הזאת. משהו בוער בי באהבה לארץ הזאת, לאדמה הזאת".

אבל לא הכול כל כך נפלא כאן. יש גם עוולות, חוסר צדק ופשע. המציאות הזאת לא פוגמת באהבה שלך?

"יכולתי לקום כל בוקר ולקטר על המדינה הזאת, הצבא הזה, העם הזה, אבל אני רואה בה כל כך הרבה טוב. הכול תלוי במה את בוחרת להתבונן, עם אילו משקפיים את מחליטה לחיות. הרגלנו את עצמנו להתמקד ברע, אולי נתחיל להעלות על נס את הטוב, לראות את הטוב שישנו ולהעריך אותו. למה תמיד ללכת לשוליים, לקצוות? יש המון טוב בארץ הזאת. יש לנו מדינה משלנו, יש כלכלה, יש צבא מוסרי, יש מדענים בעלי שם, יש לנו נוער נהדר. במסגרת ההרצאות שלי אני נפגשת עם המון בני נוער וחיילים מלאי מוטיבציה ואני תמיד נפעמת מהעוצמות שלהם".

במסגרת חגיגות ה‑60 שערכו ילדי פרץ לאִמם, הם יזמו גם מפגש אישי עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. המפגש בין השניים היה לבבי ומרגש במיוחד. "זה היה מפגש של אנשים ממשפחת השכול, זה תדר אחר", היא מסבירה. "נכנסתי לחדר והתרגשתי נורא. ידעתי שהאדם שניצב מולי מקדיש את ימיו ולילותיו לעם ישראל. כל שנייה מהבוקר עד הלילה הוא לא נח לרגע רק כדי שאנחנו נוכל לבקר בחופשיות בקניון, לעבוד ולבלות. והנה אני רואה בחדר דגל ישראל מונף ואני חושבת לעצמי בהתפעלות 'יש לנו ראש ממשלה יהודי במדינה יהודית - זו עצמאות, זו חירות'. תוך כדי, אני שמה לב שליד הדגל מוצבת תמונתו של יוני נתניהו, אחיו. זה ריגש אותי מאוד. תחשבי כמה עוצמתי זה, שראש הממשלה שלנו יודע על בשרו מהו המחיר הנורא של הדגל הזה, מה המשמעות הכואבת כל כך של 'בדמייך חיי'. כנראה שזה הסיפור של העם שלנו וזה הסיפור שלי", היא נאנחת.

לבית הקברות היא עולה מפעם לפעם כאשר לבה מתמלא געגועים והמחנק בגרונה גובר. "כשאוריאל נפל, אליעזר ואני הקפדנו לעלות אליו בכל יום שישי ולאחל לו שבת שלום. זה היה לא קל אבל עשינו את זה. לאחר שגם אליעזר נפטר, העלייה הפכה להרבה יותר מסובכת בשבילי. פתאום התעוררה בי ההתלבטות למי אני צריכה לעלות קודם. האם לעלות קודם לבני אהובי או אולי לבעלי היקר? הרבה פעמים הייתי אומרת 'אוריאל, חכה מאמי, רק כמה דקות, קודם צריך לכבד את אבא'. בפעמים אחרות התחננתי 'אליעזר, אתה לימדת אותי שהילדים קודמים לכול, אז אני אגש לאוריאל, תבין אותי'. זה קרע אותי. ראיתי שאני מתעייפת מזה והחלטתי ללכת עם הלב. מתי שהלב זועק - אני שם".

לאחר נפילת אלירז העלייה הפכה אפילו לקשה יותר. "איך מתאבלים על שני בנים? אני יושבת ליד הקבר של אוריאל ומרגישה שאלירז קורא לי, יושבת ליד אלירז ורוצה לגשת לאוריאל. אין מנוחה לנפש. כבר כשאני בכניסה לחלקה רגליי כושלות. בהתחלה הקפדתי להיכנס לאלירז קודם. הייתי אומרת 'אוריאלי, אלירז חדש פה, הוא לא רגיל, הוא צריך את אמא. אתה כבר ותיק, עוד רגע אני אצלך'. אבל כל פעם ההחלטה למי לבוא קודם, ובנוסף לכך המעבר בין הקברים, מרחק של בסך הכול ארבעה מטרים, הפכה לקריעת ים סוף הפרטית שלי. אני טובעת שם. לפעמים במעבר הזה רציתי שהאדמה תפתח את פיה ותבלע אותי. נס לא קרה לי", היא נאנחת. "זה בלתי אפשרי. קורה לי את הדבר הכי נורא שיכול להיות לאמא: אני בעצם לא באמת עם אף אחד מהבנים שלי, והלב שלי בוכה: 'ריבונו של עולם, ומה איתי? לא חשבת עליי?'. אבל אז אני קמה, נוטלת ידיים וצועדת החוצה וכשאני יוצאת - אני יוצאת לחיים. אני מסוגלת אפילו ללכת משם לקניות בקניון, לסידורים או לבקר חברה".

איך את מצליחה לעשות את המעבר החד והלא פשוט הזה?

"זה לא שמתנתקים מהכאב, הוא נמצא בפנים בכל שנייה ושנייה וזה לא מרפה לרגע. זו פשוט החלטה מודעת שלי. הכי קל היה להישאר שם איתם, לשכב על הקברים, להתפרק לרסיסים ולא לעזוב אותם. זה מה שהלב של אמא רוצה, אבל אני מושכת את עצמי בכוח, נאבקת עם עצמי וקמה. אני מבינה שעכשיו מה שמוטל עליי לעשות זה לחיות".

זה מחייב כוחות נפש עצומים. זה משהו שטבוע בך או שסיגלת את זה עם הזמן?

"מדובר בתהליכים פנימיים שאדם עובר עם עצמו. אין דומה החודש הראשון באבל לשנה הראשונה. הזמן לא מרפא, הכאב רק פושט צורה ולובש צורה אחרת. אם בהתחלה הבכי הוא גדול, עכשיו יש יותר שתיקות ויש אמירות שלא נאמרו בהתחלה. בשלבים הראשונים של האבל אתה מתגעגע ורוצה את הגשמי: את החיבוק שלו, את המגע, את הריח. הייתי עומדת ומחכה במשך שעות ליד הדלת שאוריאל יחזור, חיכיתי בשולחן השבת, בבית הכנסת. אבל עם הזמן מחלחלת ההכרה שזו רק אשליה והוא כבר לא יחזור. משם מתחיל תהליך מסוג אחר של זיכרון הרוח, של התכונות, של האמונות שלו. ככל שהזמן חולף הם מתרחקים מאיתנו בפיזי אבל מתקרבים ברוח".

הריחוק הפיזי מקל על הכאב?

"לצערי, ממש לא. הגעגוע הוא יותר קשה ומורכב כי את מתחילה תהליך שנקרא השלמה, מפנימה שזה סופי בהחלט. אחרי אלירז התהליך היה אצלי מהיר יותר, כי כבר הייתי למודת ניסיון וידעתי בדיוק מה צפוי להיות. בפרפראזה על הפסוק, אני אומרת: 'ויהי אחר הדברים האלה והאלוקים ניסה את מרים'. ידעתי מה אני הולכת לעבור. מתוך המקום הזה ידעתי שכדאי שאני אתמקד ברוח של אלירז, בדרכו. היה לי צער גדול כשחשבתי על שלומית כלתי ועל הילדים שצריכים לעבור את כל זה מההתחלה. על עצמי לא ריחמתי".

ריקוד עם אלוקים

כשאני מנסה לברר מהו הזיכרון החזק ביותר החקוק בלבה מאלירז בנה היא משתתקת לרגע, נושמת עמוקות ומשיבה: "תמונה ראשונה, הוא מגיע הביתה מהצבא עם המדים והנשק. הוא יורד במדרגות בשירה וריקודים ואיך שהוא נכנס הביתה הוא מחבק אותי ומרים אותי על הידיים בחום וקורא: 'א‑מ‑א'. באותם רגעים אין מאושרת ממני. תמונה שנייה קשורה למותו של אוריאל. אלירז היה בניווט בסיירת גולני כשהודיעו לו על נפילתו של אחיו. למחרת בעשר בבוקר הוא נכנס הביתה, אבל זו כבר לא הייתה אותה כניסה אופיינית לו. הוא נכנס בדממה שהייתה חדה כתער. הוא חיבק אותנו בלי לומר דבר, ואז בצער גדול הוא אמר: 'אחי. אחי שלי'. את זה אני שומעת ולבי נקרע".

יש בך כעס כלפי אלוקים?

"בוודאי. יש לי דו שיח מתמיד איתו. הקשר איתו הוא כמו ריקוד טנגו. אני רוקדת איתו. פעם הוא לצדי, פעם הוא מושך אליי, פעם אני בורחת, פעם אני נשענת עליו, פעם הוא זורק אותי, אבל אני תמיד מדברת איתו. ברגעים קשים אני מטיחה: 'מה קרה? התבלבלת?'. לפעמים אני שואלת: 'מה אתה רוצה לבדוק? עד כמה אני מסוגלת? אתה בוחן את מרים פרץ מתי היא תישבר?', אני בדיאלוג מתמיד איתו. מצד שני, ברור לי שבעולם הזה אין לי ולא יהיו לי תשובות ואני מקבלת עליי את הדין", היא אומרת ומרימה את ידיה לצדדים בהכנעה. "לומר את האמת, בהתחלה שאלתי 'למה, ריבונו של עולם?', אבל די מהר הבנתי שזה לא מוביל אותי לשום מקום ורק גורם לי לשקוע, והתחלתי לשאול 'לשם מה?' או 'למה אני?'. מה הייסורים האלו באים לומר לי, מרים פרץ, מה המשמעות שלהם בשבילי. אני במסע ואני לומדת לאהוב את אלוקים גם מהמקום הזה של המכות וגם לגלות אותו בפנים האחרות שלו, ומסתבר שהוא עושה איתי חסדים עצומים".

עושה איתך חסדים?

"כן, אם הייתי עכשיו שמה על מאזניים את החסדים שהוא עושה איתי, הם היו עולים על הכאב", היא משיבה בנחרצות. "הנה אני מדברת, אני אוכלת, אני עומדת על הרגליים, אני רואה את הנכדים שלי גדלים, זה לא חסד? אולי המכות שחטפתי בחיי מאזנות אותי, מכניסות לפרופורציות. אולי למדתי להעריך גם את הדברים הקטנים והמובנים מאליהם. כשניהלתי בית ספר באו אליי זוג הורים והתלוננו: 'אל תשאלי אילו צרות יש לנו עם הילד. הוא לא אוהב ללמוד מתמטיקה'. הסתכלתי עליהם בעיניים פקוחות לרווחה ואמרתי: 'זו צרה? הילד שלכם חי, הוא איתכם, תגידו תודה'. אחרי שאת חווה משבר - את תופסת את החיים בצורה אחרת, במבט יותר מעמיק. לא שאין לי רגעי שבר ונפילות, אבל כנראה שמי שחווה תהומות של חושך יודע להעריך גם רסיסים של אור", היא מנסה להסביר.

כדוגמה לדבריה היא מספרת על אירוע שהתרחש חודשים אחדים לאחר שאלירז נהרג, בעת תפילת נעילה של יום הכיפורים. "היינו בבית הכנסת וניגשה אליי נכדתי שיר-ציון, שהייתה אז בת שלוש, ומול ארון הקודש הפתוח, כשיש דממה בבית הכנסת, היא שאלה בקול רם והעיניים שלה זועקות: 'סבתא, איפה אבא שלי?'. המילים נעתקו מפי, לא ידעתי מה לענות לקטנה. הסתכלתי כלפי מעלה וקראתי בלבי לריבונו של עולם: 'תן תשובה לתינוקות שלא חטאו. מה חטאו הילדים של אלירז? תן להם תשובה. תן תשובה לגילי בת-עמי בת החודש וחצי, שלא תכיר לעולם את אבא שלה'. הייתי מאוד נסערת, ואז אנחנו חוזרים הביתה ופתאום שיר-ציון נופלת מכל המדרגות, ממש מתגלגלת מלמעלה עד למטה. באותו רגע הלב שלי מפסיק לפעום. חולפות כמה שניות והיא נעמדת על הרגליים כאילו כלום. האם זו לא תשובה? זה חסד. זה מימוש המשפט 'כי הרבית טובות אליי'".

את, ששכלת שניים מבנייך ואת בעלך, מסוגלת לומר בפה מלא "כי הרבית טובות אליי"?  

"אני בריאה ושלמה? זו טובה. אני נהנית מהילדים שלי ומהנכדים שלי? זו טובה. בעוד חודש הבן שלי אליסף מתחתן, האם זו לא טובה ענקית?", היא שואלת. "אני מסוגלת לראות את הטובות שהוא ממטיר עליי, אבל יחד עם זאת, אני גם מתחננת לפניו: 'אל תתקרב אליי יותר, לא לילדים שלי ולא לנכדים שלי. מספיק. אל תשלח ידך אל הנער'. אני זועקת אליו שיפסיק עם המכות, ואני מאמינה שיש זעקות של כאב שנשמעות שם למעלה ליד כיסא הכבוד. אני כבר לא תמימה, אחרי מה שעברנו אני יודעת שאף אחד לא חסין", היא מדגישה. "אחרי שאוריאל נפל אמרתי 'די. שילמתי את המחיר'. ואז הגיע מותו של אליעזר ואמרתי 'זהו. זה באמת מספיק' ואלירז נפל. היום אני מרגישה עירום ועריה, עפר ואפר, אני מכירה בכוחי הדל. בני האדם חושבים שהם מנהלים את העולם. הם מתכננים את הכול, בונים תוכניות, אבל היום אני מרגישה את האפסות שלי מול הכוח הגדול הזה. מה אני ומה חיי".

הקטנות הזו לא עלולה לרפות ידיים?

"זה מבחן אמוני מאוד גדול שלא נגמר לעולם. אבל דווקא מהמקום הזה, מההבנה הזאת של מוגבלות כוחי, אני מתייחסת לכל דקה שניתנה לי כאל מתנה יקרה מפז, אז למה שאני אבזבז את המתנה הזאת? אני אקום ואעשה איתה משהו הכי טוב שאפשר. הרי זה ברור לגמרי ששני הבנים שלי ואליעזר אינם, ואני חיה. זאת המציאות שנכפתה עליי. עכשיו עומדת בפניי השאלה איך אני ממשיכה מכאן ואילו חיים אחיה. זו שאלה שמהדהדת לי כל הזמן בראש וכל יום אני מתמודדת איתה מחדש".

רק עוד פגישה אחת

פרץ קמה מעפר ומדי יום היא בוחרת בחיים ובתקווה, אך חלום אחד מקנן בלבה, לופת ואינו מרפה לרגע. "אני מייחלת לפגישה עם הילדים שלי. אני כמהה לשמוע את אוריאל ואלירז קוראים לי אמא. אני כל כך זקוקה לזה. רק פגישה אחת, קצרה. מה לא הייתי עושה בשביל זה. וואו, אני כבר יכולה לדמיין איך תיראה הפגישה הזאת. אני רואה אותם מתקרבים אליי והנה, הם רצים לקראתי וצועקים בהתרגשות 'אמא' ואנחנו מתחבקים ומתנשקים שוב ושוב. זה יקרה יום אחד, זה ברור", היא אומרת בקול סדוק.

למרות שהפכה לסמל בציבוריות הישראלית, פרץ מדגישה כי זו מציאות שנכפתה עליה בעל כורחה. "מי אני ומה אני?", היא מטילה ספק בתואר שדבק בה. "שאלו את מדליקות המשואות: מה אתן מייצגות. עניתי שאני לא מייצגת שום דבר. אוי, כמה שהייתי רוצה להישאר אנונימית. הלוואי שהייתי ממשיכה בחיי הרגילים, בניהול בית ספר, בגידול הילדים והנכדים בשקט ובשלווה, אבל כנראה שהקב"ה חשב אחרת ובניי נפלו על הארץ הטובה הזאת. עכשיו מתוך המציאות הזאת החלו חיים אחרים. ילדיי נפלו צעירים. אוריאל היה רק בן 22, אלירז בן 32 וגם אליעזר היה בסך הכול בן 56. לי אלוקים העניק חיים, אין לי מושג למה. אבל אם אני חיה - אני צריכה לעשות משהו עם החיים האלה, לפעול באמצעות הכוחות שהוא נתן לי. אין אדם שאין לו כוחות", היא מדגישה.

כשאני יוצאת מפתח ביתה, אני מהרהרת בלבי שאין מתאימה ממרים פרץ לעלות בעוד ימים ספורים להר הרצל, לטקס המציין את החיבור שבין יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ובין יום העצמאות. ושם, בעת דמדומי ערב, בין יגון ואנחה ובין תקומה וצמיחה, היא תעמוד זקופת קומה, תישיר מבט ותשיא משואה לתפארת מדינת ישראל.