בוקר, שבוע חדש מתחיל. אנחנו בעיצומה של ההליכה היומית מהמושב צפונה, ואני מבקשת מהאיש לעבור לצדי השני כדי שיסתיר ממני במלוא קומתו את שמש אייר היוקדת אשר באה עתה מצד ימין.
הוא פורץ בצחוק וקורא לי "דיוגנס". כשאני מרימה גבה הוא מספר לי על הפילוסוף היווני הציניקן מתקופת הבית השני שנקרא דיוגנס, שסלד מכל הנאות העולם הזה והתגורר בתוך חבית. כשפעם בא אלכסנדר מוקדון לבקר אותו, ובהתפעלותו אמר לו אלכסנדר שהוא יכול לבקש מה שהוא רוצה, ביקש ממנו דיוגנס רק לזוז קצת, כי הוא מסתיר לו את השמש... שיעור לחיים, ממש, של הסתפקות במועט וחירות גופנית ורוחנית.
בדרכנו עברנו ליד חורשה ובה עצי זית עתיקים, ואני מביעה את התפעלותי מהוד הקדומים הניבט מהעצים הללו. מה המיוחד בעץ הזית? שואל האיש, ועונה באחת: הוא חי ומניב במשך מאות בשנים, ואין זקנותו מביישת את ילדותו.
ואכן, עץ זית זקן מרשים מאוד, אבל הוא מלא חריצים וקמטים ועקמומיות והסתעפויות, ממש לא מראה צעיר, בריא ורענן במיוחד. אך יש גם כיוון הסתכלות אחר: בניגוד לפירות שקוטפים ואוכלים אותם כמות שהם, כשמדובר בייצור של שמן צריך לבצע תהליך הרבה יותר ארוך ומורכב - מכים על הענפים עד שהזיתים נופלים מהעץ, אחר כך מועכים את הזיתים וכובשים אותם ומפרידים בין השמן ובין הפסולת, ורק אז מתקבל שמן זית נקי. מדובר במסע ארוך ומפותל. כך גם הקפלים וההסתעפויות של עץ הזית הזקן נותנים לו את החן המיוחד, ומספרים את סיפורו הישן הכולל גם ללא ספק ימים קשים ושחונים, והוא עדיין נותן פירות ביד נדיבה, ועוד עתידו לפניו. לא לחינם דימו הנביאים את עם ישראל לעץ זית: גם בעמנו השנים נתנו את אותותיהן. יש לו עבר ארוך ומורכב מאחוריו, אבל גם עתידו לפניו, והוא לא מפחד מדרך ארוכה. וגם בזקנותו הוא עדיין "זית רענן יפה פרי תואר".
ואני מוסיפה שגם קמטי הזקנה שמצטרפים אלינו מבטאים דבר דומה: אין מה להתבייש בעוד קמט שנוסף לַפנים, אפשר אפילו להתגאות בו. זכינו בו ביושר - עמלנו, בנינו את עצמנו, הקמנו משפחה, גידלנו דור. הגיל עושה את שלו, ובעזרת ה' עוד עתידנו לפנינו.
השדון הדמוגרפי
ובעניין הפירות ועתידנו, שמחתי להיוודע שהילודה בארץ, גם אצל זוגות שאינם שומרי מצוות, במגמת עלייה. זה עומד בניגוד למגמת הילודה שהולכת ודועכת באירופה. מחקר איטלקי הראה שרוב הנשים האיטלקיות יולדות את הילד הראשון שלהן, שהוא בדרך כלל היחיד, רק אחרי גיל 30. אחת הסיבות היא שינוי בהרגלים המשפחתיים באיטליה: עד לאחרונה היה מקובל שהסבתא עוזרת בגידול הנכדים הצעירים, ובכך משחררת את האֵם מכבלי האימהות ומאפשרת לה לעבוד ולהתפרנס. אלא שבימינו הסבתא, שהיא בת 50‑60, היא בעצמה בדרך כלל אישה עובדת בשיא הקריירה שלה, ולכן היא עסוקה מאוד ואין לה אפשרות וגם לא רצון להחליף את בתה בגידול הנכדים שלה. ואז האמא הצעירה אובדת עצות, ונאלצת להפסיק את העבודה שלה כדי להישאר עם הילד בבית, מציאות דחוקה מאוד מצדה. כך קורה שהיא מוותרת על ילדים בכלל, או לפחות על ילדים נוספים.
באיטליה, כמו במדינות אחרות באירופה, הפריון הנמוך (1.3 ילדים למשפחה בממוצע) גורם למצב שבו היחס בין הצעירים לזקנים הוא שלילי, כך שקיים חשש שקרנות הפנסיה יקרסו בגלל תוחלת החיים העולה, ולא יהיו מספיק צעירים כדי לפרנס את ההורים הזקנים. מציאות זו צפויה לגרור אחריה משבר כלכלי עצום כבר בדור הבא, בעוד כעשרים שנה! הפתרון הוא פתיחת השערים למהגרים צעירים, וזה מה שנעשה. אבל בעקבות כך נוצרות בעיות קשות אחרות - מצב זה משנה לגמרי את האופי החברתי, הדתי והפוליטי של המדינות הללו, ואי אפשר לדעת מה ילד יום.
אבל ישנה גם מציאות אחרת באירופה. בפינלנד, למשל, אחרי תקופה ארוכה של ירידה בילודה, ניכרת עלייה בעקומת הפריון, בגלל שהשלטונות הגיעו למסקנה נכונה וחכמה, שהשיטה העיקרית לעודד פריון היא לגרום לכך שהאישה לא תיפגע כלכלית ומקצועית בעקבות הלידה. לכן הוחל שם בתהליך חקיקתי המאפשר חופשות לידה ארוכות, עד שנה ויותר, במימון שלם או חלקי של המדינה. בנוסף לכך, המדינה דואגת למעונות יום מטופחים ומסובסדים, דבר שמקל מאוד על האם העובדת, ובעקבות כך הפריון צומח באחוזים רבים.
גם ברוב הארצות המוסלמיות הפוריות יורדת באופן דרסטי. במחקר שנעשה באיראן התברר שהילודה ירדה בתוך 20 שנה ב‑80 אחוזים. לכל משפחה איראנית יש היום בממוצע 1.9 ילדים, כאשר רק לפני דור אחד היו לכל משפחה יותר משבעה ילדים בממוצע. מסתבר, שהאיראנים מעדיפים לשמור על רמת חייהם מאשר על ערכי האסלאם והמדינה.
כך קורה גם בטורקיה, ובמידה קצת פחות בולטת בכל הארצות המוסלמיות האחרות, כולל אצל ערביי ישראל. בערב הסעודית ירדה הילודה הממוצעת ל‑2.2 ילדים למשפחה, על הגבול של הצטמצמות האוכלוסייה - שהוא 2.1 ילדים למשפחה. אצל הפלשתינים הילודה נמצאת עכשיו סביב 2.7, הרבה פחות מאי פעם, והתהליך עדיין ממשיך לכיוון זה. השֵד הדמוגרפי הנורא שכה הזהירו מפניו הוא כבר בקושי שדון קטן.
מול אלה הילודה היהודית בארץ עולה כל הזמן. בציבור הדתי מחוץ ליו"ש הממוצע הוא חמישה ילדים למשפחה, וביו"ש הממוצע הוא שישה למשפחה, וכך גם בציבור החרדי. גם בציבור החילוני כבר לא נדיר לראות משפחות של ארבעה וחמישה ילדים. ואף העולים החדשים מרוסיה, שהגיעו עם ממוצע של ילד אחד למשפחה בערך, מיישרים קו עם המקובל בארץ ויש להם שניים-שלושה ילדים למשפחה, והתהליך רק מתגבר.
הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הודיעה לאחרונה שבשנת 2013, בפעם הראשונה מאז השואה ולמרות ההתבוללות החמורה בגלויות השונות, היהודים בעולם נמצאים בתהליך של עלייה דמוגרפית. על פי ההערכות בשנת תש"ץ (2030), בעוד 16 שנים, יהיו בארץ יותר מעשרה מיליון יהודים!
חול המועד פסח. אנחנו נוסעים בכביש העולה ירושלימה ומתרגשים עד דמעות, האיש ואנוכי, לראות את מאות הטרקטורים והמחפרים שעובדים במקביל כדי להרחיב את הדרך לירושלים, בנוסף לרכבת שההכנות שלה נמצאות כבר בישורת האחרונה. ברור לנו שכל זה אינו בא אלא כדי להכין את הדרך למיליוני עולי הרגל שיעלו לירושלים בקרוב. ומי שרואה כל זאת ואיננו שיכור מהתרגשות, הוא פשוט עיוור.