חיים בחסד

כיצד מרגיש תלמיד שהציל את חייו של ראש הישיבה שהוא לומד בה? בשביל מתניה צדיק (20), תלמיד ישיבת 'מעלה אליהו' בתל אביב, השאלה הזאת אינה היפותטית. ביום שישי שעבר התקיימה סעודת הודיה רבת משתתפים ומרגשת במיוחד בישיבה, לרגל הצלת חייו של ראש הישיבה, הרב חיים גנץ.

במהלך הסעודה סיפר הרב בפרוטרוט את סיפור הצלתו, כאשר במהלך טיול שערך עם תלמידי הישיבה ברמת הגולן ביום שלישי באותו שבוע, מעד הרב לתהום ונותר תלוי בין שמיים לארץ, כשרק אחיזתו בענף שבלט מהמצוק מונעת ממנו את המשך ההידרדרות מטה.

"מצאתי לידי שליח אלוקי"

"טיילנו ביום שלישי בנחל ג'ילבון, לכיוון בריכת הקצינים", שחזר הרב מול התלמידים, הרבנים והקרובים, "בשעה שתיים בערך, רגל ימין שלי מעדה לכיוון התהום, שהייתה בגובה 20 מטר. איבדתי שיווי משקל. אני זוכר את עצמי מתגלגל במהירות לכיוון התהום. לא יכולתי לראות שום דבר, רק שמיים וארץ, שמיים וארץ. באיזשהו שלב כן ראיתי שיחים. בלי שום הסבר, אין לי שום מילה רציונלית להגיד על העניין הזה, אחרי נפילה של ארבעה מטרים, מצאתי את עצמי אחרי שהקב"ה סידר אותי, תלוי על ענף של עץ או שיח, כשהידיים והרגליים שלי חובקות אותו, והגוף מתחתיו עם הראש לכיוון התהום. אין שום דרך רציונלית שאני יכול להבין איך מגלגול על הרצפה הגעתי למצב כזה. הקב"ה סידר אותי שם. הראש לכיוון התהום, ואני מבין שאם אני עוזב את היד והענף נשבר, אנחנו נפגשים בהזדמנות אחרת", הוא רומז לתסריט הגרוע, שנראה היה אז לא רחוק ממימוש.

הרב ממשיך ומספר על התלמידים שצפו עליו בחרדה מהשביל, רואים את רבם כשסכנת חיים מרחפת מעל ראשו ולא יכולים לעשות דבר: "אני מחזיק, וישי (אחד התלמידים, ח"ר) למעלה אומר לי: הרב, תחזיק חזק. אני מבין שאני צריך להתהפך, כי אני לא יודע כמה זמן יחזיק הענף, כמה זמן אוכל להחזיק ככה. תוך שנייה שמעתי את ישי מתקשר עם כוחות החילוץ וממש ממקם איפה אני נמצא, וזה חיזק אותי עוד יותר. למרות שבאופן רציונלי אני מבין שאם אדם צריך להגיע לחניון והוא לא נשר, אז לוקח לו זמן. אני מנסה להתהפך ורואה שזה לא כל כך בכוחי, והזמן לרעה כי אני מאבד כוחות בהיאחזות".
הרב חיים גנץ: מי שחכם באמת, לא ייתן לאירועים לעבור אלא ישמור אותם, ויתבוננו חסדי ה'. סביר להניח שהחוכמה הזו בעל כורחי תהיה לי, שאשמור את התמונה הזו. היה לי מספיק זמן – שעתיים, לראות את התמונה מול העיניים

במצב זה, של חוסר אונים מוחלט הן מצד התלמידים והן מצד הרב, התנער לפתע אחד התלמידים ובאומץ לא מוסבר החליט לרדת לכיוון התהום, כאשר אין לו במה להיאחז ואין בידיו ציוד טיפוס או כל כלי עזר אחר. "אני שומע את החבר'ה אומרים: בוא נרד, נעשה שרשרת אנושית", ממשיך הרב גנץ בסיפורו, "היה ברור לי שאין לאן לרדת. צעקתי להם שזה סכנת נפשות ושלא יֵרדו. אני לא יכול להעריך כמה זמן עבר, אבל מצאתי לידי את השליח האלוקי מתניה, שהקב"ה נתן לו עוז וגבורה להבין שזה מאוד מאוד פשוט. ומי שעמד מלמעלה מבין שמתניה עף לתהום, נאחז על זיז מימין וביד שמאל החזיק את השיח. אמרתי: מתניה, אני מפעיל את כל הכוח להתהפך, תעזור לי. מתניה הפעיל את כוחו ועזר לי להתהפך.

"אני עוד לא מבין איך הגעתי, אבל עם ההתהפכות ירדתי לתחילת הגזע, למקום שבו הגזע יוצא בתשעים מעלות מהמתלול לכיוון הוואדי. יכולתי רק להישען על המתלול, לא לשבת עליו. נשענתי על המתלול וישבתי על תחילת הגזע עם שתי הרגליים משני צדיו. במובן הזה הייתי יציב, חוץ מההרגשה שאם השיח הזה לא יסחוב את המשקל, הוא ייעקר ממקומו. הסתכלתי למטה וניסיתי לחשוב מה אני צריך לעשות. לא הייתה לי שום מחשבה איך ליפול... הייתי אחוז בגזע הזה. מתניה היה על בלימה לגמרי, דאגתי לו שהוא באוויר לגמרי".

אחד התלמידים התקשר לכוחות ההצלה מיד עם נפילתו של הרב. הרב מתאר בהתפעלות את עבודתם המקצועית והמסורה של כוחות החילוץ שהגיעו אליו לאחר שעתיים של המתנה על השיח, יחד עם מתניה: "מדהים איך עשרות אנשים בני שישים, כמו נשרים, במהירות של טיל, עוזבים את מקום עבודתם עם פק"לים על הגב כמו ילדים בני 18, ורצים מסלולים במקצועיות ובמסירות בלתי רגילה. הם ירדו וחילצו אותנו בסוף. בשעה ארבע היה מולנו איש החילוץ שחיבר את מתניה ואותי לסנפלינג, ואז עלינו ויצאנו".

צדיק: "הייתי רק שליח"

קולו של הרב גנץ רעד לאחר שסיים לספר את סיפור ההצלה ועבר לשתף את הציבור בתחושותיו האישיות, בתובנות ובמסקנות שנולדו אצלו לאחר מה שכינה "לידה מחודשת".

"יישקני מנשיקות פיהו", פתח בציטוט משיר השירים, והסביר: "חד לי, מאוד מאוד חד לי, שהקב"ה דיבר איתי ישירות. מעמד הר סיני פרטי. משהו לא מהעולם הזה... הקב"ה דיבר איתי באמירה מאוד מאוד חדה... אין לי מה לתלות בשום משהו שאני חשבתי. ממש גלגל אותי לתהום, עצר אותי ושם אותי על ענף.

"חד לי שזה לא בשביל לחזור לשגרה. חד לי שזה לידה מחודשת שצריך להיוולד בה מחדש. והדבר הדומיננטי בהרגשות שלי, והלוואי שהייתי משתחרר מזה, זה הכובד של האחריות להיוולד מחדש. הקב"ה מאוד אוהב את מה שאנחנו עושים כאן. כל מי שנמצא כאן וכל מי ששותף במפעל גדול הזה של קידוש השם", כיוון הרב אל הישיבה ומוסדותיה בלב תל אביב, "ברור שהקב"ה מאוד אוהב את המפעל הגדול שנמצא כאן. הקב"ה מחבק אותו מצד אחד, והקב"ה גם תובע ממנו.
מתניה צדיק: ירדתי, וזה לא היה נראה לי מסוכן. פשוט הסתכלתי על המקום והיה נראה שזה בסדר לרדת. זו לא החלטה שהייתה כרוכה בקושי או במסירות נפש. הייתי ממוקד, זה לא עבר לי בראש. בשעת מעשה, אפילו לא ידעתי בפועל במה החזקתי שם

"הרב מרדכי אויערבך אמר לי כשהיה אצלי בבית: בסוף פרק ק"ו בתהילים, הפסוק האחרון הוא 'מי חכם וישמור אלה ויתבוננו חסדי ה''. צריך קודם כול להתפנות להכיר בחסדי ה', לשמוח בשמחה גדולה ולהודות... מי חכם וישמור אלה - מי שחכם באמת לא ייתן לאירועים לעבור אלא ישמור אותם, ויתבוננו חסדי ה'. סביר להניח שהחוכמה הזו בעל כורחי תהיה לי, שאשמור את התמונה הזו. היה לי מספיק זמן – שעתיים, לראות את התמונה מול העיניים".

מי שהאירוע טלטל אותם בעוצמה לא פחותה היו כמובן תלמידי הישיבה, שראו את רבם נתלה במשך דקות ארוכות בין שמיים לארץ, וניסו לטכס עצה להצלתו – ללא הצלחה. ישי עמנואל, אחד התלמידים שנכחו במקום, סיפר ש"זה לא היה נראה שככה זה עומד להסתיים", והזכיר את גדלותו של רבו שהתבטאה באותם רגעים קריטיים: "לא יודע לבטא במילים את ההרגשה הזאת, נטייה של אדם שתלוי בין שמיים וארץ היא לא לצעוק 'אל תסתכלו'... יש לנו המון מה ללמוד מזה".

"רצינו לרדת בשרשרת אנושית", שִחזר ישי את האירוע מנקודת מבטם של התלמידים, "הייתי מקדימה בשרשרת, והיה לי ברור שמה שעומד לקרות זה שפשוט ניפול יחד כולנו, כי היינו רחוק מהרב. מישהו ימשוך אותי, מישהו ימשוך אותו, מישהו ימשוך אותו, ואני אמשוך את הרב. בעצם הרב הציל אותנו, ובשם כולנו תודה רבה למתניה".

מתניה צדיק, התלמיד שנחלץ להצלת הרב, סיפר בפשטות על מעשיו: "ראיתי שהרב למטה. בהתחלה הורדתי חולצה בניסיון לקשור איזה חבל, אבל ראיתי שזה לא מעשי. היה נראה לי שאפשר קצת, ירדתי ואין לי מושג איך נעצרתי. אני זוכר שהתאמצתי קצת להרים את הרב. מבחינתי, כמו שהרב נתלה על העץ, ככה אני הגעתי למטה והייתי שם".

בשיחה עם 'בשבע' מתקשה צדיק להיזכר בתחושת פחד שאחזה בו מול התהום שלקראתה דילג, וזה – הוא אומר – היה כנראה חלק מהנס עצמו. "ירדתי, וזה לא היה נראה לי מסוכן. פשוט הסתכלתי על המקום והיה נראה שזה בסדר לרדת. זו לא החלטה שהייתה כרוכה בקושי או במסירות נפש. הייתי ממוקד, זה לא עבר לי בראש. בשעת מעשה, אפילו לא ידעתי בפועל במה החזקתי שם".

איך התחושה שלך, כתלמיד, להציל את חייו של ראש הישיבה שלך?

"הייתי רק שותף שם", אומר צדיק בצניעות, "זה לא אני עשיתי, אלא אולי זה היה על ידי. ב"ה, מגלגלין זכות על ידי זכאי. התחושה של להציל את ראש הישיבה מביאה אותי בעיקר לאחריות – בלימוד, ביראת שמיים.

"עיקר הנס היה זה שהרב נתלה על העץ. אני הייתי רק שליח, אבל גם עצם המחשבה וההחלטה שהייתה לי לרדת למטה, בלי חשיבה מדוקדקת – זה גם נס, כי אולי אחרת לא הייתי עושה את זה".

תלמיד אחר בישיבה, נפתלי שיינפלד, הביע בסעודה ההודיה את המסר שצמח אצלו בעקבות האירוע: "אני חושב על עצמי, שכנראה שאנחנו לא מספיק אומרים לרב כמה אנחנו אוהבים אותו. כנראה הרב לא מספיק יודע כמה הוא אהוב עלינו וכמה הוא חשוב לנו. אי אפשר לתאר אפילו שבריר של שנייה שהמציאות הזו כמו שהיא עכשיו, לא הייתה".

גם הרב מאיר הילביץ', ר"מ בישיבה, ביקש לתאר את גודל הנס לא רק ביחס לראש הישיבה עצמו, אלא כלפי בית המדרש כולו: "הראש של כולנו היה בין שמיים וארץ. ואנחנו יודעים בהלכות אבלות איך בית מדרש ח"ו מתנהל כשהראש איננו, וממילא אנחנו מבינים מזה באיזה מציאות היה בית המדרש שלנו, בית החיים שלנו, וממילא מבינים מזה באיזה שמחה נמצא בית המדרש שלנו".

במהלך הסעודה נשא הרב גנץ את תפילת 'נשמת כל חי' בפני הנוכחים, שהצטרפו אליו בשירה מהדהדת במשך דקות ארוכות. הרב מרדכי אויערבך, רב קהילת 'אביר יעקב' בתל אביב, השתתף גם הוא בסעודה ובירך את הרב והתלמידים, "שכן שלומה של הישיבה, רבניה ותלמידיה, מאיר גם לעיר כולה".

"ייתן ה' כוח לראש הישיבה ולכל המסתופפים בצִלו, במיוחד הבחורים שהיו איתו לעזר", אמר הרב אויערבך, "לראות כבוד ה' יתברך בעיר הזאת, שהפינה הזאת מאירה לכולנו. זו מסיבת הודיה של העיר... זה הסוד של כל הקיום של העיר הזאת".