מתבגרים
מתבגריםפנימה

הוא לא נמצא בבית, הוא מסתובב בלי כיפה, הוא מעשן... הילד החליט לסטות מן הדרך ואתם בצומת דרכים: האם לכעוס ולאיים או לנסות לקרב אותו ולסלוח? חברות 'חוג הורים' של פנימה- תמר ניזרי, זיוה מאיר ושושנה הימן עונות על השאלה. 

ההבדל הוא במנגינה- תמר ניזרי

מדי ערב שבת עומדת אני מול הנרות הדולקים ומתפללת. "וזכני לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים אוהבי ה', יראי אלוקים"... אני מעבירה בעיני רוחי כל אחד מבניי ובנותיי ומדמיינת אותו עם בן או בת זוגו וילדיו, שמח, מאיר, וכמובן - דתי.

טבעי לרצות שילדינו ילכו בדרכינו. ומה קורה כשלא? מה קורה כאשר הילד מוריד את הכיפה? ועוד לפני כן - מה קורה כשהוא "שוכח" לשים ציצית או כשהיא כבר מזמן לא מברכת? מה קורה בתוכי?

למצוא איפה החשיבה שלי

פעם שמעתי סיפור אמיתי על אישה שבבוקר שבת אחד בעלה לא קם לתפילה. הוא פשוט המשיך לישון. מכירות? כשראתה שהדקות חולפות היא התחילה לחשוב: מה יהיה? הוא לא יקום. והילדים, גם הם ילמדו ממנו ולא יקומו לתפילה... מחשבותיה דהרו קדימה: יזרקו אותם מהישיבות... עוד כמה שניות ובעיני רוחה ילדיה שרועים בכיכר ציון, מסוממים. הצעקה שהעירה את בעלה המסכן מהשינה, העירה גם את כל מי שעדיין לא התעורר באותו בניין: "משה! קום כבר! הילדים!!!"

אז לפעמים זה לא סרט, והילד אכן מבלה את ימיו ובעיקר את לילותיו בכיכר. אבל השאלה מה קורה בתוכי עדיין רלוונטית. איפה החשיבה שלי נמצאת? לאן מופנות האנרגיות שלי? מה יש ביכולתי לעשות? שלושה סיפורים קצרים ייתנו דוגמאות לכך.

דתלשי"ם בבית היהודי

לפני כחמש שנים שהינו מספר חודשים בהודו בשליחות ב"בית היהודי". אירחנו והכרנו ישראלים רבים. בוקר אחד נכנסו שלושה חבר'ה, שני בחורים ובחורה. כאשר שאלתי את הבחורה לשמה, ענתה לי "שרה". דתלשי"ת, מסתבר. התיידדנו.
 
לקראת סוף השבוע הזמנתי את שרה לבוא לעזור בהכנות לשבת. בכל שישי בבוקר היינו פותחים שולחנות, וכל הסלון התמלא בחבר'ה מקלפים, חותכים, מגררים, כותשים, בוררים ולשים, לפעמים לראשונה בחייהם. זו הייתה חוויה מיוחדת שלרובם הייתה אחת המזכרות החזקות מהשהות בבית היהודי.

למשמע הזמנתי, שרה נרתעה. לעזור לשבת? לא בשבילי. תגובתה הפתיעה אותי, וכששאלתיה על כך היא סיפרה: "בבית שלי, לקראת שבת, היה לחץ אטומי. צעקות, מריבות, בכיות. אימא צעקה על אבא ואבא על אימא ואנחנו חטפנו. צעקות, מכות. יום שישי היה נוראי", ובנחרצות אמרה: "אני שונאת שבתות ושונאת את ההכנות לקראתן!".

על כל סיפור כזה יש לפחות עשרים סיפורים מנוגדים. עשרות חבר'ה ישראלים היו קמים במסירות נפש באחת עשרה בשבת בבוקר ובאים במיוחד לבית היהודי בשביל לטעום טעם חמין של שבת. בשבילם זה היה תענוג, להיזכר בבית, במשפחה, בחמימות, באהבה. טעם חמין של שבת.

אילו זיכרונות אנחנו מעניקות לילדינו מההכנות לשבת? מהניקיונות האחרונים לפסח? מה הם יזכרו משולחן שבת? השאלה הגדולה היא איך אנחנו חיות את החיים. מה המנגינה של החיים שלי? מה המנגינה של קיום המצוות שלי?

שני שולחנות שבת שבשניהם עושים, על פניו, בדיוק את אותם דברים, ומאחד יצא ילד עם זיכרונות חמימים ומתוקים וממשנהו עם זיכרונות כואבים. מה ההבדל? במנגינה. באיך. לרוב המנגינה היא זו שתיזכר. אימא ששמחה עם חייה, ששמחה בעצמה גם בהכנות, גם בניקיונות, גם בשולחן השבת - היא הזיכרון הטוב ביותר לילדה, זיכרון ששווה יותר מאלף תוכחות.

להאמין בילד

הסיפור השני הוא על בחורה דתית, צנועה וחסודה מבית טוב, שבגיל צעיר עמדה להינשא. והנה, ימים ספורים לפני החתונה החליטה לבטל. חודשיים לאחר מכן ראיתיה במרכז העיר בחולצת בטן, בג'ינס צמוד ועם פירסינג בכל מקום אפשרי. 
בהזדמנות אחרת, כאשר שוחחתי עם אביה, הוא אמר: "ציפי? היא רק עושה סיבוב. היא תחזור". איזו אמונה, בבת ובקב"ה, ויכולת ראייה ארוכת טווח. לקח לה כמה שנים, והיא אכן  חזרה. זו הנקודה השנייה - לא להתייאש. להאמין בילד מתוך האמונה בטוב שבו.

את הסיפור השלישי שמעתי מהרב ארז משה דורון בשיעור שהעביר בטבריה בנושא חינוך ילדים. הוא סיפר על אישה, אימא, שגידלה לבד את בניה לפני כארבעים שנה, בתל אביב של אז. כל אחד  מילדיה גדל להיות דמות לחיקוי. האחד מנהל, השני ראש ישיבה, השלישי מחנך דגול וכן הלאה. כולם בעלי מידות טובות ויראת שמים.

שאלו את אותה אם: "ספרי לנו, מה סוד החינוך שלך? איך הצלחת לבד לגדל את כל בנייך לתפארת?" ענתה האימא: "לא עשיתי כלום. נאלצתי לעבוד מבוקר ועד ערב להביא אוכל לבניי. לא ידעתי מה מעשיהם בשעות אחר הצהריים הארוכות, אבא לא היה. רק דבר אחד עשיתי, לא הייתי נרדמת בלילות לפני שהכרית שלי הייתה ספוגה בדמעות. כמה התפללתי לקדוש ברוך הוא שיגדל את בניי. אמרתי לו: אני מביאה להם אוכל – בבקשה, תדאג לנשמה שלהם. תגדל אותם. כך עשיתי בכל לילה".

כוחה של תפילה

בספרים הקדושים כתוב שאילו היינו יודעים מה כוחה של תפילה, לא היינו חדלים מלהתפלל. לבקש על כל אחד ואחת מילדינו. בכל עת.

ולסיום - תהיי אימא. לא משגיחת הדת מטעם ריבונו של עולם. הילדים שלך צריכים אימא וזו את - אימא שלהם. כל רובד בחיים נבנה על גבי השני. כאשר צרכינו הבסיסיים מתמלאים - חמצן, מים, מזון ומגע - הדרך פתוחה הלאה, למלא את צרכינו הנפשיים. וכאשר ניתן לילד בסיס פיזי ונפשי בריא, הוא כבר יחפש מעצמו קרבת אלוקים.

אנחנו אמהות. בואו נהיה אמהות. נכין לילדינו אוכל טעים, מתובל באהבה ובתפילה. אין כמו האוכל של אימא. נרבה לחבק, לנשק. ננסה ככל יכולתנו להקשיב ולספר, ונדאג שיהיה קשר. נשאיר את התפקיד המעצבן של מש"ק הדת למישהו אחר. למה שנעמוד בין ילדינו ובין הקב"ה?

יהי רצון, שנזכה להתחדש בקשר שלנו עם הקב"ה ובקשר שלנו עם ילדינו, לשמוח בהם ולשמוח בנו, אמן.
תמר ניזרי, מאמנת אישית וזוגית


הכיפה הזרוקה הבלבול וההבהרה- שושנה הימן

כשמתבגר מוריד את הכיפה ההורים מתחילים לדאוג, שכן הורדת כיפה היא סמל לשאלות, אולי גם לדחיית ערכים ואמונות שיקרים להורים. מדוע נער יחוש אמביוולנטיות בנוגע לחבישת כיפה? מדוע שיעלה שאלות אודות התוקף של שמירת פרטי המצוות? מדוע שידחה את דרך החיים של הוריו ומוריו? מדוע נראה שלתופעה זו יש טבע אקראי ולא צפוי, ובהחלט זה קורה גם במשפחות הטובות ביותר?

ישנה יותר מתשובה אחת לכל אחת משאלות אלו. ההסבר הספציפי למתבגר מסוים תלוי בשאלה האם וכיצד הוא מתקדם בחציית הגשר מילדות לבגרות.

דינמיקה היקשרותית

כשהתמודדתי עם שאלות אלו בשנים המבלבלות בגידול ילדיי, מצאתי תשובות הגיוניות בתחום תאוריית ההיקשרות ומדעי ההתפתחות. ישנן דינמיקות רבות הקשורות זו בזו ומעורבות בתהליך של פיתוח תחושת עצמיות בוגרת. אולם במאמר קצר זה נתמקד בבסיסי ובנורמלי ביותר, ונקווה שזה לא יהיה פשטני מדי ולא יישמע שטחי. בקורס 'הלב הוא העניין' או 'הכוח להיות הורה' ניתן לקבל הבנה עמוקה יותר על התפתחותה של זהות ואמונה, כיצד התפתחות זו עלולה להיתקע ומה ניתן לעשות על מנת לשחרר היתקעות זו.

כפי שחלקכם כבר יודעים, הדרך שלי לניתוח רבים מהנושאים הקשורים בגידול ילדים היא הדינמיקה ההיקשרותית, מכיוון שדינמיקה זו היא בעלת השלכות עצומות על ילדינו. 

כשילדינו צעירים, האנרגיה ההיקשרותית היא מה שגורם להם להתנהג כמונו ולהיות נאמנים לנו. אבל כשילד מגיע לגיל בר מצווה ואביו אומר "ברוך שפרטני מעונשו שלזה", מבחינה נוירולוגית, מוחו של הילד עסוק באופן אינטנסיבי בהכנתו לתפקוד עצמאי. בפעם הראשונה בחייו, המתבגר יכול לתהות על מחשבותיו ולבחון את רעיונותיו; הוא מסוגל לשפוט את מעשיו. הוא יכול לחשוב באופן אידיאלי, וכתוצאה מכך כל דבר או כל אחד שלא עומד באידיאל המצופה נתון לביקורת נוקבת – כולל ההורים, המורים ובמיוחד הוא עצמו.

המתבגר אמור להיות מונע על ידי מנוע פנימי לחשוב ולהרגיש באופן עצמאי, להגדיר את גבולותיו, אמונותיו, העדפותיו, מטרותיו ושאיפותיו, כך שהוא יוכל להשתלב בחברה ובו זמנית לאחוז בערכיו, באמונותיו ובגבולותיו. תהליך זה יוצר חלל – תחושת נפרדות, שונות, בדידות – שאמור להתמלא במודעות הולכת וגוברת לעצמי הייחודי המתהווה.

על מנת שתהליך מופלא זה יתרחש, על המתבגר להיות בעל רצון נגדי חזק – כוח המתנגד לתחושת הלחץ הנובעת מההוראות, מהפקודות ומסדרי היום של אחרים. עד ש"סדר יומו" ברור לו, עליו להדוף הצידה את "סדרי היום" של אחרים, כגון ההורים והמורים. ככל שאמונותיו ברורות לו פחות, כך הוא יתנגד יותר למה שנדמה לו כלחץ הנובע מאמונותיהם של אחרים - וזה יכול ליצור את ההתנגדויות המעשיות המעוררות את דאגתם ובהלתם של הורים ומחנכים מסביבו.

למלא את החלל הפנימי

אם בגיל שש או שמונה הוא חבש כיפה וקיים מצוות נוספות כדי להידמות ולהיות נאמן לאביו, לאחיו הגדול, למורה שלו וכדומה, בגיל שש עשרה הוא אמור למצוא את סיבותיו ואמונותיו הוא בקיום המצוות. מתבגרים רבים רק חשים לחץ חיצוני, אבל ייתכן שאינם ממלאים את החלל הפנימי בהתמודדות עם רעיונותיהם ועם רגשותיהם המעורבים. 

שנות צמיחה אלו אינן הזמן להציף את המתבגר בהוראות ובמידע, אלא הן תקופה למשוך החוצה ולעודדו להביע את רעיונותיו, רגשותיו, דעותיו, ערכיו והתלבטויותיו האישיות. הורים ומורים יסייעו למתבגרים רבות בהצגת מרחב לכל אלה, מרחב אשר יצמצם את הרצון הנגדי ויסייע למתבגר להתמודד ולחקור את רגשותיו ורעיונותיו, כך שגם כשהגשר מילדות לבגרות הוא צר ורעוע, הוא יצליח לחצותו בהצלחה, עם הכיפה על הראש.
שושנה הימן, מנכ"ל לייף סנטר

דמות הדיוקן שלנו- זיווה מאיר 

אחד הלקחים הגדולים מספר בראשית הוא השמירה של יוסף הצדיק על הדרך שעליה התחנך. יוסף הרי גדל בביתו של יעקב אבינו, אבל אחרי יחס כואב מצד אחיו הושלך לבור, נמכר, התגלגל למצרים, ישב בכלא והתרחק מאוד מארץ ישראל ומביתו המקורי. היו לו את כל הסיבות, התירוצים וההצדקות כדי לנטוש גם את היהדות.

הוא לא ידע אפילו אם מישהו מחכה לו שם בבית, או חושב עליו, או מתחרט על מכירתו. שנים רבות חלפו מאז ישב בשולחן השבת של יעקב אבינו. והנה, בניסיון מול אשת פוטיפר, אומרים לנו חז"ל שדבר אחד מנע אותו מלחטוא: דמות דיוקנו של יעקב אבינו נגלתה לו. הוא מרגיש קשר אמיתי ועמוק לדרך של יעקב אבינו, ופשוט לא יכול לנטוש אותה. 

ליצור מחויבות אמיתית
זו אולי השאיפה של כל הורה ומחנך - ליצור מחויבות אמיתית של הדורות הבאים להמשיך את הדרך. והמבחן האמיתי הוא ברגעי משבר וקושי, או כשהילדים בוגרים ורחוקים, ולא כשאבא ואמא לידינו ואומרים לנו מה לעשות.

אבל איך עושים זאת? האם יעקב אבינו אמר ליוסף עשרים פעמים בכל בוקר ליטול ידיים, עד שיוסף הסכים? האם העיר לו שוב ושוב להכין שיעורי בית? האם הזכיר לו לומר קריאת שמע שעל המיטה, נזף בו כשלא קם לתפילה, אמר לו לשבת כבר לברך ברכת המזון? התשובה היא כמובן שלילית. "חינוך" כזה הוא לא משהו שנשמר עמוק בלב, אלא משהו שרוצים לברוח ממנו, להשליך אותו ברגע שאפשר, ובטח לא לנצור אותו אחרי שנים רבות במצרים. 

האמת הפשוטה והמחייבת ביותר ביחס לחינוך ילדים, היא שכל הדיבורים לא מועילים אם אין לצדם מעשים. ויותר מכך – דיבורים יכולים להיות אפילו מרחיקים וממאיסים. גם אם ניתן פרסים וצ'ופרים, הערך שאנו רוצים לקדם לא יעבור לילד אם אנחנו בעצמנו לא נאמין בו. 

לצד כל "מבצעי הברכות" ו"פרסי הלימוד" שמוסדות החינוך עושים, וטוב שהם עושים, הורים שבאמת מברכים ברכת המזון או לומדים תורה מעבירים את המסרים האלה באופן הרבה יותר אמיתי. הילד יקבל רק את מה שזורם בעורקים שלנו, את מה שאנחנו מעבירים לו מבפנים (שלא לומר "מבפנוכו"). לא כל הבלה-בלה החינוכי שלנו מדבר, אלא דווקא הקולות שלא נשמעים. אז נכון שאנחנו לא יעקב אבינו, ונכון שהילד שלנו אינו יוסף הצדיק, אבל אנחנו יכולים להשתדל שגם דמות הדיוקן שלנו תהיה משמעותית וחיובית. 

לחנך את עצמנו

מצד שני, חייבים לזכור: אנחנו יכולים להיות אנשי אמת, אנשים צדיקים, ובכל זאת הילדים יכולים לגרור אותנו למערכות יחסים קשות, מורכבות ובעייתיות. לעתים נוצרות מערכות יחסים לא "טהורות": יש רצונות של ילד לגרור את ההורים לקשר שפוגע באגו שלהם, בתדמית שלהם, בעקרונות ובערכים שלהם ועוד. ומנגד – יש גם הורים שרוצים ילדים שיהיו "חלון ראווה" ונלחצים מול החברה והסביבה. מודעות לנושא הזה תעזור מאוד לטיהור מערכות היחסים ול"פתיחת הסתימות" בצנרת המשפחתית. כדאי גם להתייעץ ולהיעזר באנשי מקצוע במקרים כאלה.

זה הכלל הכי פשוט וגם הכי קשה בחינוך ילדים: כדי לחנך ילדים, אנחנו בעצם צריכים לחנך את עצמנו.

זיוה מאיר, מנחת הורים

פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'

לרכישת מנוי לחצי כאן