תחילת חטאו של המין האנושי באכילת "עץ הדעת טוב ורע", והוא הנקרא בלשון המקובלים "קליפת נוגה" או "היכלי התמורות". "דעת טוב ורע" פירושו תערובת של טוב ורע האחוזים זה בזה, זוהי גם משמעות השם "קליפת נוגה" - שהרי נוגה אינו אור ואינו חושך כי אם אור מעורב בחושך.
עיקר עבודתם הרוחנית של בני האדם, אם כן, ותיקון שורש חטאיהם הוא תיקון "דעת טוב ורע" ושבירת "קליפת נוגה".
תיקון זה פירושו שהאדם ילמד לזהות את הטוב בכל מצב, בכל מחשבה ובכל פעולה, ולהפרידו מן הרע. לשים את החושך במקומו ולקראו בשם, ואת האור להציב במקום הראוי לו ולקראו בשם. לחזור אל הבהירות ולברוח מן הטשטוש והספק שמאפיין כל כך את דורנו, "האומרים לרע טוב ולטוב רע, שמים חושך לאור ואור לחושך, שמים מר למתוק ומתוק למר" (ישעיהו ה, כ).
הדרך למתן תורה
שלמות הכנעת "קליפת" הטשטוש - במתן תורה. שכן כל עניינה של התורה ולומדיה לחתור אל הבהירות, הדיוק, האמת, עד לפרטים הכי קטנים בעולם ובחיים. שלא יישאר שום פרט הנתון ל"השראתה" של "נוגה". שהקווים והגבולות בכל התחומים יהיו ברורים לחלוטין, טוב ורע, אמת ושקר.
אולם ראשיתה של ה"מלחמה" ב"נוגה" עוד בטרם מתן תורה, וה"לוחם" הגדול שלה - יעקב אבינו!
מולו, נציגה המושלם של "קליפה" זו - עומד לבן הארמי. "על פניו" ועל פי דברי חלקלקותו, נראה לבן איש הגון וישר, לבן כשמו. אולם כשנתבונן מעט בעומק מעשיו וכוונותיו, יהפוך לבן לנבל וארמי לרמאי, שאין כדוגמתו בעולם. וכמו שאומר לו יעקב עצמו משהוא רודף אחריו: "זה לי עשרים שנה בביתך, עבדתיך ארבע עשרה שנה בשתי בנֹתיך ושש שנים בצאנך ותחלף את משכורתי עשרת מונים" (בראשית לא, מא), וכלשון רבי נתן בליקוטי הלכות "לבן נאחז ביותר בבחינת היכלי התמורות שמשם עיקר הרמאות להחליף" (אורח חיים ברכות השחר ג, לא).
אבל למלחמה עם נבל ונכליו בא הסוף. ובהיפרד השניים איש מעל חברו, הם מקימים מצבה לזיכרון הדבר. "ויאמר יעקב לאחיו לקטו אבנים ויקחו אבנים ויעשו גל ויאכלו שם על הגל. ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גַלעֵד... עד הגל הזה ועדה המצבה, אם אני לא אעבֹר אליך את הגל הזה ואם אתה לא תעבור אלי את הגל הזה ואת המצבה הזאת לרעה" (בראשית לא, מו-נב). לבן עוד נמצא בעולם, אבל כעת יש "קווים אדומים" שאסור לו לעבור. יעקב אינו תחת חסותו עוד, וכוחו הגדול נשבר.
אבל מדוע טורחת התורה לציין "ויקרא לו לבן יגר שהדותא ויעקב קרא לו גלעֵד"?
ידוע שכשם שבמציאות יש דברים שהקדושה מתגלה ומתגלמת בהם ויש דברים המייצגים את הטומאה, כך גם בשפות האנושיות.
לשון הקודש - כמשמעה קודש היא, ואת הקדושה היא מגלמת. שאר לשונות בני האדם מייצגות את הכוחות הטבעיים והנמוכים הפועלים בהוגי אותן לשונות. ואילו ארמית, השפה המדוברת של בני ישראל בתקופת התנ"ך ובמידה רבה גם לאחר מכן, נקראת "לשון תרגום". "לשון תרגום", מבארים חכמי הסוד, קשורה ל"קליפת נוגה". יש בה חושך ויש בה אור וברבים מכתבי הקודש (הגמרא וחלק מן המדרשים) נעשה שימוש רב ביותר בשפה הארמית.
התורה - כולה קודש, ובהשתמשנו ב"שפת נוגה" בעסק התורה אנו "מבררים" את הטוב שבה ומשליכים את הרע. אמנם, "לבן הארמי מתגבר לינוק מהקדושה על ידי לשון תרגום" (ליקוטי הלכות יורה דעה, בשר בחלב א, ב). הוא, בטרם ניתנה תורה, ממשיך במלחמתו ביעקב, ולו באמצעות השפה הוא טורח לציין שזו לא הסתיימה.
"ויקרא לו לבן יגר שהדותא" לרמז שעדיין כוח קליפת נוגה קיים, גם בגבולות שהוצבו בין לבן ליעקב, בין הטוב לבין הרע. "ויעקב קרא לו גל עד", רצה לרמז שכוח הקדושה גם הוא תקיף, לבטל ולכלות הרע שבנוגה ולהעלות הטוב שבו אל הקדושה.
איך כל זה נוגע לכוחו של רשב"י וקדושת ספרו, ושמחת ל"ג בעומר לכבודם?
רבי שמעון בר יוחאי "נטע" בספרו את עץ תקוות הגאולה, ובכוחו תסתיים הגלות. אין זו כי אם הכרזת מלחמה, ואולי המלחמה האחרונה והמכרעת, נגד "קליפת נוגה", נגד ענן הטשטוש והמבוכה.
אכן, ספרו של רשב"י חודר ללב ליבה של ה"קליפה" בהיותו כתוב כולו בארמית - ודווקא את קודש הקודשים של סודות התורה העלו על הכתב בשפה זו, שקדושה זו תכניע לגמרי את הרע שבנוגה. ובמפורש אמר רבי נחמן ש"רשב"י קידש כל כך את לשון התרגום עד שאפילו שאר דבר הנכתבים בלשון תרגום יש להם כוח לעורר להשם יתברך".
גם הנושאים שבהם עוסק הזוהר - מהות הנשמה ומאורעותיה, העולמות העליונים והקשר ביניהם, והקשר המופלא בין פסוקי התורה לבין רזיה - מסירים מלב לומדם, ואפילו הקורא בהם, כאמור, את אותות הספק והמבוכה של "נוגה", בהיותם מאירים באור אחר, עמוק ובהיר יותר, את פשר כל המאורעות, עד שבכוח הזה יקוים "והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע" (דניאל יא, ג) שפירש רשב"י: המשכילים - אלו העוסקים בספר הזוהר.
ועל כן "הכנעת קליפת לבן הארמי הוא בשבועות ומתחיל בל"ג בעומר" (ליקוטי הלכות אורח חיים, הלכות תפילין ו, לז).
כי בשבועות, מתן תורה, מתן הבהירות והיציאה מן הספק, ובל"ג בעומר, שמחת סודות התורה שגילה רשב"י, ושמחת מלחמתו ב"קליפת לבן". ועל כן מבאר האריז"ל של"ג בעומר הוא עניין "עד הגל הזה", אותיות ל"ג כאותיות גל, דהיינו שרשב"י נלחם עתה את מלחמתו של יעקב, והוא, בגבול ובגל שבין הטוב לבין הרע, "ממתיק" את "דינם" של ימי העומר והאבלות על תלמידי רבי עקיבא, ופותח "בגדול" את השער אל אור בהירות הגאולה.
וכבר רמז הבעל שם טוב הקדוש עניינו של רשב"י לגאולה בפסוק "ובני ישראל יוצאים ביד רמה" (שמות יד, ח) המדבר על גאולת מצרים, וכתב התרגום (בארמית) "ובני ישראל נפקו בריש גלי" - "בריש" ראשי תיבות רבי שמעון בר יוחאי!
פורסם לראשונה במגזין 'פנימה'
לרכישת מנוי לחצי כאן