פגשתם פעם מישהו שמשמח את עצמו? גרציה הייתה כזו. משמחת את עצמה. "ככה אני משמחת את עצמי", הייתה מפרטת באוזניי, "מציירת, או שרה, או סורגת, או..." ואז, בעודה מושחת את שפתיה הזקנות באודם, הייתה אומרת: "וגם להתאפר. ולהתלבש יפה".
גרציה ואני הכרנו בעקבות פרויקט התנדבות בית ספרי בשנות התיכון שלי. הייתי אז נערה גרומה בת שש עשרה, ילדה שולית בחברה, שקטה, עם עגמומיות מועטת נסוכה על פניה. גרציה קלטה את השדר שנשב ממני ולא הרפתה: "היום תלכי לשמח את עצמך!" לפעמים הייתה אומרת: "מה הפרצוף תשעה באב הזה?" ולפעמים: "מה עושה לך טוב, ילדה שלי, לצייר? לשיר? גרביים חדשים? היום תלכי ותעשי את זה!"
כשהייתי מגלגלת את הכיסא שהיא ישבה עליו בתנוחת מלכות החוצה מחדרה, היינו עוברות במסדרון ארוך של בית האבות. על הקירות היו תלויות תמונות רבות שגרציה ציירה, קולאז'ים וצבעי גואש. הרבה צבע. הרבה פרטים.
הטיול בחוץ היה מצעיר את גרציה עוד יותר, משיל מעליה את משא השנים. היינו פוסעות בשתיקה, כשגרציה כמו סופגת את השמש, ואת הציפורים, ואת הצמחים, ואת האנשים, והכלבים, וכל מה שחי ופועם ונוצץ מסביב.
בדרך חזרה, ממש כשנגלה לעינינו בניין בית האבות, הייתה גרציה אומרת בנימה של סלידה קלה: "למקום הזה! מלא זקנים שם! אינני יכולה!"
אז הייתי לוקחת אותה לסיבוב נוסף באוויר הצח, ולבסוף, כמשתתפת במשחק, הייתי חוזרת לשם ואומרת: "ועכשיו, לבית מלון סוג אל"ף אל"ף! לא תצטרכי לבשל, וגם לא לכבס!" גרציה הייתה "כאילו" נתקפת סקרנות: "נשמע מסקרן בית המלון הזה... מעניין להיכנס בדלת ולראות מה יש בפנים". כשהיינו נכנסות בדלת הגדולה הייתה גרציה מתפעלת התפעלות חמה מהתמונות: "איזה קולאז' יפה! מעניין, מעניין מי עשה אותו".
בחדר הייתה מתכווצת לאטה לממדיה הרגילים, בלי ההדר ששיווה לה הטבע שבחוץ. כשהרגישה שהיא "נופלת", הייתה מיד שואלת את עצמה בקול במין דו שיח עצמי שהייתי עדה לו ולעתים נבוכה מכך: "מה עכשיו?" הייתה שואלת. "אולי לצייר? לא, זה מעייף מדי. אולי לאכול? לשתות משהו? מה ישמח עכשיו את גרציה החמודה שלנו?"
לבסוף, כשתמה שעת ההתנדבות, והיה עליי לחזור ללימודים, הייתי נפרדת ממנה.
"להתראות", הייתה אומרת אז גרציה, "ותקשיבי לי, עכשיו, ואגיד לך משהו חכם לחיים: כולם אומרים שצריך לחייך ולשמוח. אבל, איך אפשר פתאום לחייך ולשמוח בלי סיבה? לכן, גרציה אומרת משהו אחר: לכי לשמח את עצמך, חמודה. רק כך".