לפעמים נדמה לי שאני ראויה לאחוזים מכובדים מהכנסותיהם של בעלי האולמות, הצלמים, המאפרות וכל העוסקים במלאכת תפירת טקס החתונה על פי מידותיהם של הזוגות הצעירים.
לשמחתי אני פוגשת במרפאתי כלות רבות, ואנו מתכוננות בהתאם לתאריך החתונה. בנוסף לכך אני מנסה להוביל אותן דרך מסע להכרת הנשיות שבתוכן. בסיום הפגישה אני בדרך כלל מציעה שהחתונה תיגמר בשעה שפויה, כי היא הרי תצום ותרקוד שעות רבות בלהט ובדיבוק חברות, ותזיע בשמלת הכלה הארוכה והמסורבלת, לכן כדאי שתשמור על כוחותיה.
אבל איפה ההצעות שלי ואיפה המציאות בשטח. "דוקטור, שכחת? יש גם את הצילומים של אחרי, וצריך לאסוף את המתנות ולהיפרד מכל החבר'ה. אין סיכוי שנגיע הביתה לפני שלוש בבוקר", היא עונה לי, ומבט טיפה מזלזל בעיניה.
והנה, לפני זמן מה, התגלגלה לידי הזמנה שהאירה את עיניי: "אנו שמחים לבשרכם על נישואיהם הקרבים של בננו... החופה תתקיים בחוג המשפחה ביום... נשמח אם תכבדונו בנוכחותכם בעליית החתן לתורה שתתקיים בשבת קודש... בבית הכנסת... תחילת התפילה ב... קידושא רבא לאחר התפילה".
החלום של בעלי ושלי הוא שחופות יתקיימו בימי שישי בבוקר, בלי שעות מרובות של ריקודים שמתישים את החתן והכלה המיוזעים וגם את הוריהם ואת רבים מהמשתתפים. כך יתאפשר לשחרר את הזוג הצעיר לביתו בשעה סבירה, במקום לכבול אותו עמוק אל תוך הלילה, שלא לדבר על חתונות שבהן מתקיים מנהג ה"מצווה טאנץ" שנמשך עוד שעות (אשרינו שאנו לא חסידים...). כשהחתונה מתקיימת ביום שישי אפשר לקיים סעודת מצווה בליל שבת בחוג המשפחה, כאשר אצל רוב המשפחות בדורנו, ברוך ה', גם זה פורום לא מצומצם כל כך.
לפני 35 שנים, כשבעלי לקח אותי לו לאישה, היה זה חריג מאוד שמצד החתן יש עוד עשרה אחים ומצד הכלה עוד שבעה. התפריט בחתונה שלנו (עקב אילוצים, כמובן), כלל מיץ פטל, פירות ועוגות לקהל הרחב והנכבד. את שמלת הכלה היפהפייה והפשוטה שלי שאלתי מגמ"ח. היא עלתה חמש לירות וכובסה באמבטיה הביתית. לא הלכתי לסלון יופי, לא התאפרתי ולא מצאתי צורך לסדר את השיער. ההזמנות נכתבו בכתב ידו של בעלי, וצלם תושב היישוב צילם כמה עשרות תמונות (שחלקן נשרפו ואינן). ולא היה חסר מאומה בשמחה הגדולה של כל הנוכחים, גם אם הבטן קצת קרקרה.
אבל היום זה סיפור אחר. השמחות הופכות לאירוע שצריך הפקה. האולם מלא אנשים שהוזמנו כאורחים, אך נוטלים על עצמם תפקיד של צלמים שמרגישים צורך להנציח את הרגע ולגעת בנצח. ואז, במקום ליהנות מהחופה ומהמתרחש, מתעסקים בעריכת תסריט תיעודי. ועם כל זה, נראה שבימינו אנשים כלל לא מתייחסים לתמונות לאחר שחלף הרגע. העובדה שהתמונה מתקבלת אוטומטית, בלי המתנה, געגוע או עמל, ואין צורך לשלוח אותה לפיתוח ולחכות במתח כדי לראות איך היא יצאה, גורמת לה לאבד ממשמעותה. ואולי אפילו לא נביט בתמונות אלה לעולם.
וכך כתב בנושא הזה הרב אייל ורד, ידידנו מנצרים, תיבנה ותיכונן: "היום יש מצלמה בכל מקום, בכל טלפון נייד. כשאתה עובר את מפתן ביתך, אתה מסומן במצלמות אבטחה שמוצבות בכל פינה, וחמור מכך - ייתכן שאפילו תזכה להיות מתועד במצלמת גוגל המורכבת על משקפי אחד העוברים ושבים...".
חלומות בשחור לבן
אך יש תיעוד מסוג אחר: סיפורי חיים של קשישים, רגע קט לפני שיהיה מאוחר מדי. האגודה להתנדבות בעם, בהנהלתו של שראל שפייר, הקימה פרויקט שפועל בתוך בתי אבות להנצחת סיפורי חיים ולתיעוד רגעי היסטוריה מרגשים. בנוסף לכך דואגת האגודה לתמיכה נפשית וארגונית לאותם קשישים, לביקורים תכופים של בנות שירות להפגת הבדידות, ולפעילויות שונות ומגוונות לשירות הקשיש.
ויש להנציח בחלום. בעבר לא היו חלומות ורודים כי חלמו בשחור-לבן, אך אנשים בדורנו שחווים מדיה צבעונית חולמים בכל צבעי הקשת.
וגם עיוורים חולמים. עיוור שאיבד ראייה בבגרותו רואה בחלומו תמונות ויזואליות, אבל גם עיוור שלא ראה מעולם חולם חלומות הקשורים לחוש השמיעה, הריח והמישוש. בחלום נראה אולי פרצופים שראינו במשך היום אך לא נזכור, כי ראינו מאות אנשים ותמונות ורבים מהם לא נחרתו בזיכרוננו כלל. לעתים נשלב בחלום משהו מהסביבה הטבעית שאנו חשים בו בשעת השינה, כמו שעון מצפצף או רעש רקע אחר, ואז נחלום על אזעקה, אמבולנס או צליל מאיים, לפי הנסיבות. גם עובר ברחם אמו חולם חלומות ומתנועע בהתאם לחלום.
ואם נחזור לחתונה – לא רק לצורכי החתונה של ילדינו אנו דואגים. אנו אף נותנים להם להמשיך להרגיש את אהבתנו דרך הכיס, גם כשהם בני שלושים ומעלה. מתברר שקיים ערוץ חמצן סודי שמחזיק את הזוגות הצעירים ממעמד הביניים. מחקר מענין שנשלח אליי לאחרונה הצביע על כך שרוב מוחלט של הישראלים מקבלים סיוע כספי מהוריהם גם כשהם כבר הורים בעצמם. בכל חודש או כמה פעמים בשנה, בצ'ק או במזומן, בתשלום למוסך או לגן, בהשתתפות בשכר הדירה או בקניית רכב. משפחות צעירות לא מצליחות לגמור את החודש בלי העזרה הזאת, והורים רבים נאלצים להצטמצם ברמת החיים שלהם כדי לעזור לילדיהם. מדובר בסוד גלוי, שבלעדיו להרבה בעלי משפחות צעירים היה קשה הרבה יותר להחזיק מעמד.
סקר מקיף שנערך בעבור מוסף 'כלכליסט' חשף את ממדי התופעה, והצביע על כלכלה אינטימית ושקטה הרוחשת לצד הכלכלה הרשמית. ממצאי הסקר עונים לשאלה איך רוב מעמד הביניים מחזיק מעמד, והתשובה היא שפעמים רבות את הפערים סוגרים ההורים. משום שזהו אינו מצב נורמלי, רבים מבני העשרים-שלושים (בעיקר במגזר החילוני) משהים במודע את החתונה ואת הבאת הילדים לעולם, כך שהמצב הזה מביא גם לצמצום הילודה. ומה עם הפתגם הידוע "תנו לאדם דג והוא יאכל היום. למדו אותו לדוג, והוא יאכל בכל יום"?