עכשיו תורה
עכשיו תורה פנימה

תמר התענגה על השקט שעטף את הסלון. רגעים נדירים של עשייה ממוקדת. המגהץ החליק שוב ושוב על הקמט העקשן.

אם יש משהו שתמר שנאה לעשות – זה לגהץ. תלייה, קיפול, טאטוא, בישול, שטיפת כלים, אפייה - הכול בסדר. רק לא להיאבק עם קמטים אינסופיים שנוצרים בגב החולצה הלבנה שגוהצה. אבל אף אחד לא התעניין בדעתה או בהרגשתה כלפי המגהץ, מלבד רשימת המטלות הממוגנטת למקרר, ממתינה באדישות ל"וי" נוסף.

"אמא, חזרנו!" הדלת נפתחה בסערה והחיוכים של נועם, לבנת ואליה עברו דרכה במרוצה, מרוצים ומיוזעים. "אני צמא!" אליה מכריז עד לביתם של השכנים.

"אין כוסות? א-מ-א! איפה יש כוס? אני מתעלף עוד רגע!". "אמא, תראי, מצאנו פרחים מאחורי המכולת. מה זה יפים!"

לבנת נעמדת לידה, מונה את השלל: "שלושה צהובים גדולים, אחד אדום, אחד לבן מיוחד של כלה, והרבה צהובים קטנים פושטים".

"לבנתי מתוקה, תיזהרי, יש כאן מגהץ חם, תיזהרי. זה לא מקום לשים כאן את הפרחים! נו.. תיזהרי אמרתי". אבל המילים שלה חולפות ליד בעלת הפרחים הבודקת שכל עלי הכותרת נשארו שלמים ופורחים. "ואת יודעת אמא, רציתי גם לקטוף פרחים כחולים שהיו שם, אבל נועם לא הרשה לי. תגידי לו, אמא".

תמר הייתה שמחה להגיד משהו לו ידעה מה. "בטח שלא הרשיתי לה", הקול של נועם בוקע ממעמקי הספר קורותיו של דומפי, גיבור מלחמה, עמוד 254, "היא רצתה לקטוף פרחים מוגנים!". "לא נכון!" לבנת מתיישבת במחאה על הרצפה, "הם סתם צמחו שם לבד, והם של אף אחד". אליה חוזר לסלון ומבקש לשתות מיץ.

"אין מיץ עכשיו, תשתה מים", תמר מוצאת את עצמה עונה בקול חצי חסר סבלנות. "אז למה יש מיץ במקרר?" – "זה לחג, ותשאיר את זה לחג", היא עונה, ומתכופפת להרים את החולצות שהגיעו לרצפה.

דבר דבר, תמר מארגנת לעצמה את המחשבות והמילים בראש. היא מוציאה את תקע המגהץ מהחשמל, מה שבטוח. את סוף הערימה היא תעשה מאוחר יותר, כשאבי יחזור. 

השלישייה נאספת למטבח, כוסות מים לכולם, צלחות של פירה וסלט, ומקלחות. היא מבטיחה לילדים שאחרי שהם יתקלחו ויהיו לבושים הם יוכלו לעזור לה לקשט את הבית בפרחים. "והוא ייראה ממש כמו הר סיני?" ממש כמעט כמו, היא עונה. וההבטחה הזו מצליחה להכניס את לבנת לאמבטיה, ולעזור לאליה לגמור את הסלט.

היא מדיחה בינתיים את הערימה שהצטברה בכיור לקול מחאותיו של נועם שהוא רוצה לקרוא עוד פרק אחד לפני המקלחת, ושחוצמזה אבא הבטיח לו אתמול לקרוא לפני השינה ובסוף הוא לא קרא. תמר מביטה במסך הסלולרי שלה. אין אף שיחה שלא נענתה. למה אבי מתעכב כל כך? והיא עוד הבוקר הכניסה עוד כמה משימות לרשימה הממוגנטת. היתה בטוחה שקטיף הפרחים היזום יפנה לה מלאי של שקט. מילא, היא תוותר על הפחזניות הממולאות שהיא ראתה בעיתון, אבל היא לא תיכנס לחג בלי להספיק עוגת גבינה.

         **  **  **  ***

שעתיים טרום החג. לבנת בודקת אם הצהוב הגדול יותר יפה על קיר הסלון או על קיר הכניסה. "לא עם , ילדים," תמר מנסה לשלוט במתרחש, "לא סלוטייפ על הקירות! זה מקלף את הצבע. נו, אמרתי לא".

אליה ונועם עושים תחרות מי תולה את העלים יותר גבוה על דלת הכניסה. למגינת לבה של תמר התחרות נמדדה בקפיצות ובצעקה נלווית. האזהרה שלה שהשכנים עוד מעט יעלו לדרוש שקט הועילה לשתי דקות, בדיוק כשתהל התעוררה בבכי משנתה. ריח עוגת גבינה עלה מהתנור, מתקתק ומבטיח. תמר הביטה במחוגים שהתחרו בה, אם אבי יחזור בדקות הקרובות אולי היא עוד תספיק את הפחזניות. 

כשהדקות חולפות לחצי שעה נוספת היא מרימה אליו צלצול. אחרי הביפ החמישי אבי מתנצל ומבטיח להשתדל להגיע בקרוב. תמר מנסה לסדר את הלו"ז - מקלחות לאליה, נועם ותהל, אבי ישגיח על כולם והיא תספיק את הפחזניות, תתקלח, תספיק לגהץ את שתי החולצות שנשארו מהבוקר, ו-גביניות! זהו, היא רצתה להספיק להכין גביניות לליל הלימוד.

מיד כשאסנת עדכנה אותה על ליל הלימוד היא חשבה שכיבוד ביתי יוכל להוסיף הרבה לאווירה, חוץ מזה שלאוכל יש סגולה נדירה להשאיר נשים ערות. ולה עוד יש את המתכון המנצח לגביניות של סבתא רונה. יופי, אפילו ששכחה מהתכנון אתמול בקניות, יש לה מספיק עודפי גבינה במקרר.

תמר דמיינה לעצמה את החיוך המופתע, המתפעל, של אסנת. את הפרגונים, את הטוב והשמח שזה יעשה באוויר. שתהיה בריאה אסנת, איזו יוזמה נחמדה לעשות גם לנשים ליל לימוד. זה בא לה כל כך בזמן, בתוך תקופה משוגעת וחסרת נשימה - בבית, בעבודה, עם עצמה.

לעצור, ללילה אחד, לנשום אוויר קריר של חצות. להתעטף בעוד שכבה ולהתקלף מעוד מסֵכה. לעקוב אחרי אותיות מרובעות, שחורות, שניתנו למשה מסיני והכול מקופל בהן. עולם ומלואו, עבר ועתיד, פרט וכלל, חייה שלה. 
הפרסום סיפר שהרבנית מיכל תדבר, אסנת תעביר עוד שיעור, אחר כך לימוד משותף בחברותות, סיום ספר תהילים והלילה ייחתם בסדנה עם נעמי. 

"אבא!! תראה איך הבית שלנו מקושט כמו הר סיני!" תמר מבינה שהיא לא שמעה את הדפיקה העדינה של אבי על דלת הכניסה. טוב שהוא חזר עכשיו - חושבת תמר לעצמה ושולפת את הנפה ממקומה - יהיה לה זמן להספיק הכול, אולי אפילו קצת לנוח. בכל זאת, לא כדאי לבנות רק על הגביניות שישאירו אותה ערה.

החיוך המתפעל של אבי - בשעה שהוא סוקר את הסירים על הכיריים, את עוגת הגבינה הריחנית ואת התבניות המארחות סוגי פשטידות וקישים - הוכיח לתמר שהיא לא עבדה סתם.

"ואחרי כל זה את מכינה עוד משהו?" אבי תמה למראה הנפה ואריזת הקמח הנשלפת שוב מהמקרר. "גביניות של שבועות, אבי, אני חייבת להכין לשיעור". הפנים של אבי שואלות כבר במקומו איזה שיעור. "נו, ליל הלימוד של הנשים, לא סיפרתי לך? הייתי בטוחה שכן, אסנת ארגנה משהו מאוד יפה, באמת יוזמה נחמדה, אני לא מבינה איך אף אחד לא ארגן דבר כזה במשך השנים האחרונות".

"אז ביקשו שתכיני להן כיבוד?" הגבות של אבי עדיין שואלות. "דווקא רציתי להכין מעצמי. בטח יהיו דברים קנויים כאלו, אבל אין כמו כיבוד ביתי, והגביניות האלה של סבתא רונה - יצא לך פעם לטעום בכלל? אין דברים כאלה". 

"אני מבין שאת מתכננת ללכת", והקול של אבי מחושב, נינוח, שקול. "לא חשבתי להכין להם כיבוד ולשלוח בדואר", תמר מוצאת את עצמה עונה ולא יודעת למה נשזרת בקול שלה נימה צינית. למה היא מרגישה חוטים דקים של כעס מטפסים בתוכה? אבי לא אמר שום דבר מכעיס. נכון, אבל היא מכירה את עצמה, ובדקויות שבה - היא יודעת שמשהו עכשיו הרגיז אותה. בשקט אחר כך עם עצמה היא תצטרך לנתח מה הייתה נקודת המוקש. 

"אני מבין. באיזו שעה זה?". "אחת עשרה", תמר עונה קצרות, ממשיכה להעביר רסיסי קמח דרך הנפה, מלקה את עצמה שהיא ככה קרירה ואנטיפטית לאבי על משהו שהיא עצמה לא יודעת מהו. "אחת עשרה"... אבי מהדהד את מילותיה, "את זוכרת שאני לומד..."

--- הוא לומד. כל הלילה הוא לומד. היא בבית. שומרת על הילדים. הכינה גביניות. תשלח להן בדואר, לנשים שיבואו ללמוד ולהתמלא, להעמיק באותיות הקודש. היא נשארת בבית. הוא לומד. תמר מטיחה את אגרופיה בבצק. לשה היטב. "את... רוצה ללכת...?" אבי מנסה לסדוק את חומת השתיקה שתמר התעטפה בה חתומת פנים. "לא, לא נורא, זה לא כל כך מעניין אותי. אתה יכול ללמוד". ומבעד למילותיה השקופות מצוירות אכזבה והחמצה. 

       ** ** ** **

"אתה בטוח?" תמר בחנה את הגבות של אבי, בודקת אם יש בהן אילוץ. "בטוח בטוח", אבי מחייך ומתיישב על הספה, "אפשר ללמוד תורה בכל מקום". תמר מביטה בו במבט של תודה. היא יודעת מה זה בשבילו כל שעה של לימוד. היא נכנסת לחדר, מחפשת אחר השָל הלבן שלה. כשהיא סוקרת את עצמה מול הראי, עם המטפחת והשל הלבנים, היא מרגישה כמעט כמו רות. בת מלכות.

השיעור של הרבנית מיכל הסתיים, מותיר אחריו שקט וגלים רכים של אור, מהסוג הזה שמתגלה פתאום כשתובנה מהותית מתבהרת, מתיישבת בלב. אחרי עוד כמה דקות החדר התמלא בהמולת מילים, אדי תה, החלפת חוויות מהבלינצ'סים, ומי נוהג מה. תמר השתחלה בין המילים וההמולה, התעטפה בשָל הלבן ויצאה אל הלילה הקר. היא שמעה את השיעור של הרבנית מיכל, וזה היה בשבילה הרבה. 

תמר החישה את צעדיה, רוצה כבר לשלוח את אבי אל דפי הספרים. כשהוא הציע לה ללכת לחלק מערב הלימוד לנשים היא כבר עמדה לענות שלא צריך, ומצדה הוא יכול ללכת ללמוד מסוף הארוחה ועד הבוקר. כבר התיישבה בלבה המילה "קרבן" לצד המילה "תמיד". אבל מבט נוסף באבי שלה גרם לה לשאול את עצמה למה לה להיות קדושה מעונה.

הוא מציע, הוא באמת רוצה לאפשר לה ללכת ללמוד. הוא ישמור על הילדים בינתיים. והיא הלכה, לשעה. עכשיו הרגליים שלה רוצות לרוץ הביתה, לאפשר לו להגיע מוקדם ככל האפשר אל הסטנדר שלו, והיא תישאר בבית עם הילדים. עכשיו תורה.

פורסם לראשונה במגזין פנימה

לרכישת מנוי לחצי כאן