גוטמן. תלמד חביבי.
גוטמן. תלמד חביבי.צילום: פלאש 90

מדינת בוסניה והרצגובינה היא מדינה במרכז אירופה, יפה עם נופי בראשית מדהימים ושלווה אינסופית. אבל זה רק דמיון ורק כלפי חוץ.

בוסניה מפולגת ומבותרת: ארבעת מיליון התושבים הנוצרים המוסלמים והקתולים לא מצליחים למצוא את המכנה המשותף ביניהם. מזכיר לכם מדינה אחרת? אולי את עצמנו?

עד כדי כך הם מפולגים, שיש להם שלושה נשיאים, אחד לכל קהילה. 14 בתי נבחרים, 200 שרים ובירוקרטיה מטורפת והזויה.

לאחר התפרקותה של יוגוסלביה ב-1991, הכריזה בוסניה על עצמאותה. מיד אחרי ההכרזה פרצה מלחמת האזרחים הנוראית בבוסניה שנמשכה כארבע שנים, עד 1995. המוסלמים והנוצרים במדינה נלחמו ראש בראש זו בזו, במלחמה קשה שגבתה את חייהם של אזרחים רבים ופשעי מלחמה רבים וחמורים.

עם תום המלחמה השתרר במדינה שקט יחסי אבל מתוח מאוד, מידי פעם הופר השקט על ידי פיגועים והתנקשויות מצידם של שני הצדדים. בעקבות המלחמה, רבע מתושבי המדינה הבוסנית לא יודעים קרוא וכתוב. אם זה לא מספיק, אז גם הממשלה מושחתת שם מאוד, ואף אחד לא מטפל בנושא החינוך והפשיעה במדינה מחשש לפגיעה בחייו.

בתוך כל זה, ישנה נקודת אור אחת ויחידה, כזאת שמאירה למרחקים ולרבים. נקודת אור שמאחדת את המדינה השסועה ביותר באירופה - נבחרת הכדורגל של בוסניה.

נבחרת בוסניה סוחבת אחריה לכל משחקי החוץ שלה אלפי אוהדים פנאטים. משחקי הבית של הנבחרת המתקיימים באצטדיון שבעיר הבירה סרייבו, הם בכלל קרנבל אחד גדול עבור אלפי האוהדים הבוסנים.

לא תמיד הנבחרת הייתה מקור העניין במדינה השבעה ממלחמות, הרעב והעוני העסיק את תושבי בוסניה הרבה יותר מענף ספורט. זה לא רק הרעב והעוני, גם חוסר הספורטיביות והפשע הרב הביאו לכך שהנבחרת לא עניינה אף אוהד אחד במדינה. הצדדים השונים כל כך שנאו ושונאים אחד את השני עד שהליגה המקומית שוחקה בשתי ליגות נפרדות עד שנת 2002.

דבר נוסף שעמד לרועץ עבור הנבחרת הייתה התנהלותה על ידי שלושה ראשי התאחדות שונים. מעשה זה נגדע באחת ע"י פיפ"א שאיימה על בוסניה בסנקציות כנגדה במידה שלא יפסיקו שם את ההתנהלות השערוייתית. ואז הגיע צ'ירו בזלאביץ והכל השתנה.

צי'רו בלאזביץ היה בכלל קרואטי אבל דבק במטרה אחת: לפני הכל, הכדורגל צריך להיות הגורם המאחד ולא הגורם המפלג. בזה ניצח בלאזביץ בנוק אאוט כבר בהתחלה.

עם כל הכבוד לאיחוד המדינה המפולגת והנבחרת שקרמה עוד וגידים, בלאזביץ' היה צריך גם להביא הישגים, כאלה שאפשר למדוד את יכולות אימונו. גם הישגים אלו לא איחרו לבוא, וב -2010 הוא הוביל את הנבחרת במוקדמות המונדיאל לקמפיין סביר שנגדע רק בפלייאוף מול פורטוגל של כריסטיאנו רונאלדו וחבריו.

שנה אחר כך, במוקדמות היורו, שוב הייתה זו פורטוגל ששברה רבבות של לבבות בוסנים. אז אמנם הבוסנים לא עלו לטורניר יוקרתי ומכובד, אבל בהחלט נוצרה הרגשה של שינוי מהותי בחדר ההלבשה. ככה מתחילים.

השינוי שנעשה בנבחרת הלאומית השפיעה באופן מיידי על חדר ההלבשה ועל השחקנים בפרט: מנבחרת אפורה ששחקניה עושים טובה בכלל שהם עולים למגרש, היא הפכה לנבחרת שכל ילד שמחזיק כדור לראשונה, חולם להגיע אליה. שחקנים נלחמו על הזכות להיות חלק מהדבר הססגוני והשמח הזה. ההצלחה הייתה באוויר, העפלה לטורניר היה עניין של זמן.

בלאזביץ' עזב את הנבחרת, ובמקומו מונה סאפט סואסיץ', שחקנה היצירתי לשעבר של פריס סן ז'רמן. יחד עם סואסיץ' עשתה נבחרת בוסניה את קפיצת המדרגה הגדולה שלה כשהתקדמה בדירוג האירופי של פיפ"א לדרג השלישי. בדיוק כמו הנבחרת הלאומית שלנו. הבוסנים הבינו שכעת יש להם סוף סוף סיכוי גדול להגיע לראשונה בתולדותיהם לטורניר גדול - המונדיאל בברזיל.

במוקדמות המונדיאל, הוכיחו השחקנים הבוסנים כי הם בהחלט שווים מונדיאל, כשכבשו 30 שערים בבית שכלל את יוון, סלובקיה, ליטא, לטביה וליכטנשטיין. 

השחקן הבולט בנבחרת הוא אדין דז'קו, שחקנה הכישרוני של מנצ'סטר סיטי,ויחד איתו מככבים בקבוצה גם שחקנים כמו ודאד אביסביץ' משטוטגרט והאריס מדוניאנין, אקס מכבי ת"א בעבר. ללא ספק, נבחרת אטרקטיבית ומהנה ביותר.

נבחרת בוסניה משחקת ללא טקטיקה, וחסרת הגנה – פשוט כי אף אחד לא מעוניין בהגנה. האוהדים מעוניינים בדבר אחד: קבוצה שמחה שרצה על כל המגרש, כזאת שתשבור את השגרה העצובה ורווית הדם שיש במדינה, והנבחרת הלאומית בהחלט מספקת להם את רצונם. בשורות  הנבחרת משחקים יחדיו מוסלמים ונוצרים כתף לצד כתף. אולי זה מה שעושה את הנבחרת הזו למקום מפלט לאלפי אוהדים רבים במדינה שנותנים סיבה טובה לשחקנים להלחם ולנצח על המגרש.

ברגע שבו הגיעה בשורת העליה של הנבחרת למודניאל לבוסניה, יצאו מאות אלפי אוהדים ללא הבדלי דת או גזע לרחובות וחגגו במשך שעות את העליה ההיסטורית, לראשונה בתולדות הנבחרת. סופרים, עיתונאים ואנשי ממשל לא הפסיקו להתרגש מההישג, וכעת מקווים במדינה שהכדורגל זו רק ההתחלה לקראת עתיד טוב יותר.

נבחרת בוסניה יכולה להיות דוגמא לנבחרות יותר קטנות מהאריות של אירופה (מישהו אמר ישראל?), ומראה לרבים שעם נחישות וכח רצון כל נבחרת יכולה להיות ההפתעה הגדולה במונדיאל או ביורו הבא. דבר נוסף שנבחרת בוסניה יכולה ללמד את המדינה הקטנה שלנו הוא הכוח שבהתאחדות סביב מטרה אחת. גם אם זה בסה"כ כדורגל.

סיפור זה של בוסניה מלמד אותנו שהכדורגל מאפשר לגשר על פערים עצומים ולהצליח למרות שרב השונה על המשותף. במילים אחרות: כשבאמת רוצים הכל אפשרי, אפילו הופעה מרשימה בשלבים המאוחרים של המונדיאל. ימים יגידו, אנחנו מחכים...