לאחרונה פרסמה פדרציית העבודה האמריקנית כי בשנת 2013 עמד ממוצע השכר של מנהלי החברות הגדולות בארה"ב על לא פחות מפי 331 (!) מהשכר הממוצע של העובדים.
פערי שכר גבוהים מאוד קיימים גם במדינת ישראל, ובמושב הנוכחי של הכנסת אמורה לעלות הצעת חוק שנועד להגביל את שכר הבכירים.
עמדת ההלכה בנושא תידון בכנס השנתי של מכון כת"ר שייערך אי"ה ביום ראשון, ולקראתו נצביע בקצרה על כמה נקודות:
א. כאשר מדובר בחברות ציבוריות, היות שהדירקטוריון הקובע את שכרם של הבכירים הוא שליחם של בעלי המניות, עליו לראות את טובת בעלי המניות בהחלטותיו. על כן כאשר מתברר, למשל, שמצבה הכלכלי של החברה לא מאפשר שכר כה גבוה, או שרמתם המקצועית של הבכירים לא הצדיקה שכר כזה – ניתן לטעון כלפי הדירקטוריון "לתיקוני שדרתיך ולא לעוותיה", דהיינו שמנויָם כשליחים נעשה על דעת שייטיבו עם בעלי המניות ולא יפגעו בהם. מכאן שהחלטה על שכר מופרז לבכירים, אם התקבלה בלא להתחשב בטובתם של בעלי המניות, נחשבת כמי שנעשתה שלא בסמכות והיא בטלה.
ב. הסכמה לתשלום שכר מופרז שנעשתה מתוך מצוקה או לחץ של המתחייב – עשויה לעתים להיות חסרת תוקף (ע' שו"ע חו"מ רסד ז).
ג. ביחס לגובה השכר קובע הרב עוזיאל זצ"ל שעל פי ההלכה מצווה בעל הבית לשלם לפועליו שכר בשיעור שיוכלו לפרנס בכבוד את עצמם ואת משפחתם. מכאן שאין לקבוע שכר מופלג לבכירים, כאשר הזוטרים בחברה משתכרים משכורות שאין בהן בכדי פרנסת משפחותיהם. במילים אחרות: אם יש לחברה די כסף לתשלום שכר, יש ראשית להעלות את שכר הזוטרים.
ד. התורה אינה שוללת מציאות של פערים כלכליים, אולם מי שרודף באופן מופרז אחר ממון ומותרות, אף אם זה נעשה בהליכים תקינים, מוגדר, כלשונו של הרמב"ן, "נבל ברשות התורה".