ניצחונו הדחוק של רובי ריבלין יירשם על שמו של בנימין נתניהו. הוא ידע שתתקיימנה בחירות לנשיאות ושהסיכוי לדחותן קלוש. בהתאם לכך היה עליו לאתר מועמד רציני מטעמו במקום לנסות שליפות כמו הסופר אלי ויזל.
לאחר שהחליט בלית ברירה לתמוך בריבלין, היה עליו להפעיל את כל הכוח למען בחירתו כנציג המחנה הלאומי - כולל לשכנע את שר החוץ אביגדור ליברמן לחדול מתמיכתו בדליה איציק. מה שהבינו חיים כץ ומירי רגב נסתר איכשהו מנתניהו.
מול הססנותו של נתניהו, הנחרצות שהציגה הציונות הדתית על נציגיה בכנסת ובתקשורת ביססה את יומרתה להנהיג את המחנה הלאומי בעתיד.
אילו נבחר מאיר שטרית (עבודה-ליכוד-קדימה-מופז-התנועה) לנשיא המדינה, זה היה סיפור עגום ומביך. האיש שזגזג בין שאול מופז לציפי לבני עד שהחליט בדקה ה‑90 לעלות על סירת ההצלה של לבני - העיקר להגיע לכנסת; האיש ששידר שאין יותר מקום לאידיאולוגיה, היה אמור לייצג מדינה שקמה על בסיס אידיאולוגיה.
אודה שציפיתי לעלייתה של דליה דורנר לסיבוב השני אחרי פרשת פואד. סברתי שהנבחרים יחששו מבושות וילכו על בטוח. אבל ייתכן שכל העליהום לגבי הונם של פוליטיקאים דווקא ליכד את נבחרי הכנסת סביב מועמדים בעלי רקורד פוליטי מובהק.
מי שהתחרה בנתניהו על תואר אלוף השלומיאליות הוא הפרופסור דן שכטמן. מצד אחד הוא ציפה שכולם ינשקו את מדליית הנובל שלו ולא טרח במאמצי שכנוע, ומאידך איים להקים מפלגת מרכז במקרה שלא ייבחר. שכטמן הזכיר לי את אמרתו השנונה של הפולמוסאי השמרני ויליאם בוקלי, שעדיף בעיניו להיות כפוף לשלטונם של אלפיים האנשים הראשונים במדריך הטלפונים של בוסטון על פני שלטונה של פקולטת אוניברסיטת הרווארד.
מנהיג האופוזיציה
עוד בטרם יעבור ממעון הנשיאות למעונו הלא פחות מפואר במרכז פרס לשלום, הנשיא פרס כבר מאותת על הכיוון שאליו הוא פונה. אם נתניהו מחרים את עבאס שהעדיף את חמאס על השלום, פרס יכשיר את הראיס ויתפלל לצדו כאשר עבאס יתפלל להצלת אל-קודס. אבל פרס לא שכח לרגע את הזירה הפנימית, וטרח לפייס את הראשון לציון על ידי העתקת תפילת הפארסה מהכנסייה עצמה למגרש כביכול ניטרלי.
רגע לאחר שהנשיא החדש יושבע בתום מרוץ בלתי מרנין בלשון המעטה, יחצניו של פרס יתחילו את קמפיין הנוסטלגיה לפרס הענק, והוא יהפוך בפועל למנהיג האופוזיציה.
הרצון לשמור על כבוד הנשיאות ושיקולים אחרים מנעו מנתניהו להעמיד את הנשיא במקומו גם כאשר פרס התערב בנושאים מדיניים וביטחוניים. אולם ברגע שפרס הופך להיות שחקן פוליטי מהשורה, נגמרה גם תקופת החסינות וההנחות והוא הופך למטרה לגיטימית.
לפיד מסיר את המסכה
מד"ש ועד יש עתיד - מפלגות המרכז בישראל הוכיחו את נכונות קביעתו של החוקר הצרפתי מוריס דוברז'ה שאין באמת יצור כזה שראוי להיקרא מפלגת מרכז. אנשי הימין והשמאל בתוכה חוזרים בסופו של דבר אל כור מחצבתם, או - על פי הגרסה הישראלית שדוברז'ה לא הכיר - עושים את כל הדרך לצד הנגדי.
יאיר לפיד, שבמסע הבחירות שלו שנפתח באריאל המעיט בערך הסוגיה המדינית לטובת חיזור אחר מעמד הביניים, שב השבוע על קיא ההשמצות המוכרות של השמאל. הדבר היחיד שהוא חסך מאיתנו הפעם היה אמרתו הנלוזה מהעבר שההתנתקות נועדה ללמד את ציבור המתנחלים צניעות ודמוקרטיה. אבל ההתנחלויות כזוללות תקציבים והמתנחלים כאחוזי משיחיות חזרו ללקסיקון שלו. גם המסלול המדוד של גוש עציון תחילה שהציע נפתלי בנט נענה באיום של לפיד לפוצץ את העסק אם יסופח ולו יישוב אחד.
מבחינה פוליטית, לפיד עשה שטות בכך שהסיר את המסכה מעל פניו מוקדם מדי. אין ללפיד קואליציה אלטרנטיבית, היות שהאלטרנטיבה לבנט היא אריה דרעי. השבירה שלו שמאלה ואיומי פירוק הקואליציה מקרבים את הבחירות, שבדרך כלל מענישות את מי שפירק את הממשלה. ובינתיים נתניהו הצליח להלביש על לפיד את הדימוי של טירון שמוכן לוותר ללא תמורה.
מי שמעולם לא האמין בברית המשונה של הבית היהודי עם יש עתיד יראה בוודאי בהתפרצות של לפיד ובמתחים הקואליציוניים המתגברים עדות לצדקתו. אבל גם הוא נמצא באותה בעיה כמו לפיד - קואליציה חלופית תלויה בחרדים. קשה להחליף קואליציה ולחזור לאריה דרעי ולרבנים שכינו אותנו עמלק כאילו מדובר בהחלפת נורה. החרדים ישאפו לפצות את עצמם על הפגיעות שספגו כשהיו באופוזיציה, וידרשו למשל את משרד הדתות.
מעניין יהיה גם לראות, האם גישתו של שארל דה-גול לפיה אין ידידים קבועים רק אינטרסים קבועים תאפשר לחרדים להשתלב בקואליציה חלופית עם נתניהו והבית היהודי?